משה תמיר: הבדלים בין גרסאות בדף

* "מגיל 18 עד גיל 37-36 הייתי בלבנון. כמעט כל השירות הצבאי שלי זה מה שעשיתי, חוץ מתקופות קצרות של מנוחה. עולם המושגים שלנו והעיצוב שלנו כאנשים בוגרים התרחש בלחימה הזאת, וביום אחד זה איננו. אתה מסתכל לצד השני של הגדר ופתאום העולם כמו שאתה מכיר אותו כבר לא קיים. נהרגו לנו אנשים, עברנו חוויות קשות. השקענו שם את מיטב שכלנו, דמיוננו ומרצנו, ופתאום זה נעלם." ~ בראיון ל"ישראל היום" 14.05.2010.

* "בעקבות התגובה של חיזבאללה אחרי ההיתקלות חשתי תכונה אחרת מאשר באירועים קודמים, והבנתי שכנראה מי שנמצא בשטח הוא מישהו שיש לו חשיבות מבחינתם. זה היה אחרי אסון השייטת, וידענו שחלקים מגופתו של איתמר אליה עדיין לא הוחזרו. היה לי ברור שתהיה החלפת גופות, וזה מה שעבר לי בראש, אז נתתי את הפקודה. כשאתה מקבל החלטות קשות, עומד מאחורי זה מטען רגשי. סבא שלי היה נעדר 50 שנה. הוא היה מ"פ בקרב על לטרון במלחמת השחרור ומצאו אותו רק אחרי 50 שנה. אתה לא מבין כמה זה חשוב." ~ על החלטה להביא ארצה את גופתו של בנו של השייח חסן נסארללה, מנהיג החזבאללה, לאחר שנהרג בקרב עם לוחמי סיירת אגוז. בראיון ל"ישראל היום" 14.05.2010.

* "לא היה לוחם ששירת בלבנון שלא הכיר את ארז, או לפחות את האגדות שנרקמו סביבו. כל מלחמה יוצרת את הגיבורים שלה, כאלה המכתיבים את הנורמות ואת השאיפות של היחידות ושל לוחמים רבים. אין ספק שארז היה גיבור הלחימה של צה”ל בחיזבאללה. אלפי לוחמים חיקו את ארז, לעיתים אף באופן לא מודע- סגנון הדיבור, צורת ההליכה שלו, האופן שבו החזיק ברובה." ~ על תא"ל ארז גרשטיין ז"ל. מתוך ספרו "מלחמה ללא אות".

* "בפעם המי יודע כמה חשבתי בלבי כמה מעט אנשים במדינת ישראל יודעים מה עובר על המפקדים הצעירים הללו, העושים לילות כימים בשירותה ולאיזה הקרבה הם מסוגלים." ~מתוך ספרו "מלחמה ללא אות".

{{מיזמים|ויקיפדיה=משה תמיר}}

{{מיון רגיל:תמיר, משה}}

[[קטגוריה:חיילי צה"ל]]