שאול מופז: הבדלים בין גרסאות בדף

▲* "כן. לכולנו יש נוסטלגיה למנהיגות שהיתה לנו פעם. אבל כשאני בודק את עצמי לעומת ההנהגה הנוכחית, סביבת-ההנהגה הנוכחית, אני חושב שאני ראוי." ~ על רצונו להיות ראש ממשלה בראיון ב"הארץ" ([http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?itemNo=1139020]).

▲* "לומדים איתך בכיתה ילדי נהלל שהם ישראלים שורשיים. בניה של אצולת העמק. מין נסיכים כאלה הגרים בבתים גדולים במשקים הגדולים של נהלל, ואתה, מאיפה אתה בא? משום מקום. מטהרן, מאילת. מדירת שיכון של חדר וחצי. אבל אתה לומד, אתה עובד קשה. בארבע בבוקר חליבה. בשמונה לימודים. בערב שוב ברפת. ואתה לומד שבנהלל המבחן העליון הוא אחריות: האם אתה מספיק אחראי לחלוב, לקצור, לחרוש, להביא את עגלת המספוא? ואתה עושה כל מאמץ לעמוד במבחן האחריות. ולאט לאט אתה מפנים גם את הישראליות. כי מה שאתה רוצה יותר מכל הוא להיות ישראלי. זו משאת הנפש. לכן גם ברור לך שבצבא תלך לצנחנים. כי לשרת בצנחנים ולחזור ביום שישי לנהלל עם נעליים אדומות וכומתה אדומה זה להיות ישראלי. וזה מה שקורה בסוף. כשאני מסיים קורס צניחה ומקבל כנפי צניחה אני חוזר לנהלל. ואני בא עם הכומתה ועם הכנפיים לאם הבית, למנהל בית הספר. אני בא לחברים שלי, בני העמק. ועכשיו אני כבר ממש כמוהם. כאילו אני בן עמק. יש לי את החותם המלא של הישראליות"." ~ על קבלתו כעולה חדש לחברה הישראלית בראיון ב"הארץ" ([http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?itemNo=1139020]).

▲* "אני חושב שיש בי הרבה מאבא שלי. ההתמדה, האיפוק. קצת סגפנות. אבא היה מאוד חזק באופי שלו אבל שתקן גדול. היה מדבר מעט מאוד. הוא גם נתן לי את העניין הזה של משמעת עצמית ועבודה קשה. אבל הצבא השלים את זה. מה זה להיות חיילי? איפוק, משמעת עצמית, אחריות. לעשות כל דבר הכי נכון והכי מדויק כיוון שמוטלת עליך אחריות. כיוון שאתה יודע שלהחלטות שלך יש משמעות. כשאני אומר לך שאני בנוי להיות ראש ממשלה זה מפני שמסלול החיים שלי הכין אותי לכך. אני אולי לא תמיד טוב בדיבורים ובפוליטיקה, אבל אני יודע לשקלל את המרכיבים של קבלת החלטה. בזה אני טוב. התנסיתי בזה. גם יש לי קבלות." ~ בראיון ב"הארץ" ([http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?itemNo=1139020]).

▲* "אני לא חש בכך. גם כשלקח לי יותר זמן להגיע למקומות מסוימים לא חשתי שהיה בכך עניין עדתי. גם כשקרה מה שקרה בפריימריז של קדימה לא חשבתי שזה עניין עדתי. מה שמשפיע עלי מאוד הוא לא הרקע העדתי שלי, אלא הרקע החברתי. בגלל סיפור החיים שלי ובגלל המקום שממנו באתי אני מאוד רגיש למצוקות אישיות ולפערים חברתיים. אני גם לא אוהב את עולם הסיגרים. תסתכל סביב, תראה איך המשפחה שלנו חיה. תראה מה אנחנו לא מעשנים. אנחנו לא הולכים ממסעדה למסעדה. אותנו לא תמצא במלונות נופש בחו"ל. יש אנשים שאומרים עלי שאני סגפן. אני לא יודע אם אני סגפן, אבל אני מביא איתי אורח חיים שונה, יותר קרוב לממוצע. ואני מביא איתי יושרה. ואהבה גדולה לארץ. אהבה לישראל. עבור אורית והילדים ועבורי אין דבר קוסם יותר מאשר לטייל בארץ. לחיות בישראל." ~ על השאלה האם הופלה לרעה בשל מוצאו. בראיון ב"הארץ" ([http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?itemNo=1139020]).

▲* "נקראנו בדחיפות לעלות לקו ולבצע פעולת קומנדו בעורף האויב שנועדו לפגוע בבטן הרכה ולעכב משלוח של אמצעי לחימה מעירק. הדברים נעשו בלוח זמנים קצר. פעלנו בציר עירק-דמשק בגבול העירקי. לאחר שהגענו לאזור הפעולה ראינו שהכביש ריק. נחתנו קרוב מאוד, התארגנו והמתנו שעתיים וחצי לראות את השיירה וראינו שהיא לא מגיעה. בשלב מסוים הבחנו בתנועות של שניים-שלושה כלי רכב. חיפשנו את השיירה. אחרי כשעה הבנו שזו השיירה וכי הם נוסעים במרווחים בכוחות קטנים. זמן אחרון לפינוי היה ב-2:30. פוצצנו גשר, הפעלנו מטענים נגד המובילים שנשאו טנקים, עצרנו את השיירה והיא לא יכלה להמשיך את דרכה לעבר החזית. השיירה גם לא יכלה לעקוף כי מדובר בשטח קשה של דיונות, ובאור ראשון, חיל האוויר פעל נגד השיירה הזו." ~ שאול מופז מספר על מבצע "כותונת", שביצעה סיירת צנחנים בפיקודו במלחמת יום הכיפורים. בראיון ל"וואלה" 2009\09\27 ([http://news.walla.co.il/?w=//1579755/@@/item/printer]).

▲* "המבצע השני היה מורכב יותר: למחרת בלילה, הסיירת נשלחה לעצור שיירה, שוב בעומק השטח הסורי, שהובילה אמצעי לחימה סובייטים. לדבריו, "בלילה הזה הסורים הבינו שצה"ל פועל בעורף והם חידדו את מערכות המכ"ם שלהם לקראת אפשרות של פעולה נוספת. היתה נסיעה ארוכה של שעתיים. עקפנו את כל צפון סוריה, נכנסנו באזור בקעת הלבנון ונחתנו קרוב מאוד לציר חומס-דמשק. הסורים גילו את הנחיתה ושלחו כוחות לחפש אותנו. היינו נחושים להגיע ליעד, מצד שני נחתנו שלא במקום הנכון, במרחק של 10 ק"מ רחוק יותר ממה שהיינו צריכים להגיע. כשהתחלנו להתקרב, ראינו שהכוחות מקיפים אותנו. ניסינו להתחמק מהם ולהגיע ליעד, אבל גם שם היו הרבה כוחות. החלו חילופי אש. החלטנו וגם קיבלנו הנחיה להפעיל חילוץ ולצאת מהאזור. בהתחלה לא הבנו מה עומד מולנו, רק אחר כך הבנו את סדר גודל הכוחות – מאות סורים. האפשרות השניה היתה שאנחנו עלולים ליפול בשבי הסורי. עלינו מאוד גבוה והיה להם מאוד קשה למצוא אותנו. הם הפעילו את חיל האוויר, הביאו כוחות קומנדו וכוחות עם כלים כבדים. כאן נכנס לתמונה מפקד טייסת היסעורים יובל אפרת. הוא הכניס אותנו לשטח וקיבל הנחיה לחלץ אותנו. היכולת לנחות בשטח מלא סורים היה מאוד מוגבל. לא יכולנו להדליק פנסים או אורות. באומץ לב נדיר הוא נכנס לתוך השטח. אני הכוונתי אותו עם מכשיר הקשר, וכשהוא היה ממש קרוב אמרנו לו שניתן נצנוץ אחד כי הסורים מאוד קרובים ואנחנו עלולים להיחשף. כשהוא נחת נכנסנו למסוק. מעולם לא ראיתי צנחנים נכנסים למסוק כל כך מהר. זו היתה פעולה שאיבדה את אפקט ההפתעה. טסנו חזרה והיתה אש נגד מטוסים שפגעה במטוס ופצעה חיילים. הגענו עם אפס דלק לנחיתת חירום במחניים." ~ שאול מופז מספר על מבצע "דוידקה", שביצעה סיירת צנחנים בפיקודו במלחמת יום הכיפורים. בראיון ל"וואלה" 2009\09\27 ([http://news.walla.co.il/?w=//1579755/@@/item/printer]).

▲* "אנשי הארגון לבטח אוהבים את מדינת ישראל. הם מדברים על ציונות בעיניים בורקות ומוכנים להילחם למענה. אבל ההבדל המרכזי בינם לבין אנשי האוניברסיטה הוא בדיוק כמו ההבדל בין בן גוריון לאחרים המדברים יום-יום על חשיבות הנגב: הם דיברו, הוא עשה. אז רגע לפני שמישהו רץ למסע הפסקת תרומות באמריקה, כדאי שיעשה מעשה ציוני מסוג אחר ויגיע למסע ברחבי הנגב. המסע יסתיים בסיור באוניברסיטה. מי שיראה ויכיר לעומק את המוסד המפואר והחשוב הזה יבין שאף מרצה, אנטי-ציוני ככל שיהיה, לא יוכל למוטט אותו. תנועת הציונות החזקה והחשובה ביותר בארץ מונה היום למעלה מ-20 אלף סטודנטים והיא חוקרת ויוצרת ומעורבת חברתית, וקוראים לה אוניברסיטת בן גוריון." ~ שאול מופז במאמרו "הבריונות של 'אם תרצו'" ([http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/148/493.html]).