עפר שלח: הבדלים בין גרסאות בדף

* "איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים שלא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." ~ הספר "גוף שני" מאת עפר שלח.

* "'כל מי שחש את התחושות האלה,' כתב לי אבא מהמובלעת הסורית בחורף הארוך ההוא שאחרי יום כיפור, 'שייך לחבורה מאוד מסוימת, בלעדית וסגורה, המתקשה לצרף אליה את מי שלא טעם את הטעם. חבורה של גברים, שכאשר הם מלטפים את ראשי בניהם עוברת בהם כהרף עין המשאלה 'שזה לא יקרה להם' והליטוף דומה אצל כל הגברים שבעולם שהיו בווייטנאם או במדבר המערבי או בנורמנדיה. זוהי מין ברית שאינה כתובה, אך קיימת.' וזו היתה הברית שאנחנו רצינו בה. רצינו להיות המלטפים ולא המלוטפים." ~ הספר "גוף שני" מאת עפר שלח

* "לפני כמה חודשים פרסמתי במעריב ראיון עם ד"ר דורון אביטל, לשעבר מפקד סיירת מטכ"ל. אביטל היה, כמוני, קצין בצנחנים במלחמת לבנון הראשונה. האויב אז היה אש"ף: יריב מר ומרושע, שביצע פיגועים אכזריים והמטיר על צפון המדינה קטיושות. אבל אביטל תיאר כך את זיכרונותיו מן המלחמה ההיא: "שום דבר לא היה יותר חשוב מאשר לעבור את הדברים הללו נכון, בסגנון ראוי. זה לא אישי כשהורגים לך וזה לא אישי כשאתה הורג. נקלעת לסיטואציה שהיא מלחמה, אתה נציג של בני דורך בחזית הזאת, אתה צריך לעשות את זה ראוי, ואתה לא מוסיף יותר מדי פאתוס בעניין הזה". אני לא בטוח כמה קצינים וחיילים, גם אז, אכן יצאו לקרב מתוך התחושה השלווה, הכמעט נקייה מרגשות, שאביטל מתאר. במלחמה ששולטים בה הפחד ואי הוודאות, הכללים המוסריים מתהפכים. קשה מאוד לעשות אותה בדם קר. אבל זה היה האתוס של צה"ל ושל חלק גדול מהחברה שממנה בא: גורלנו במקום הזה היה ויהיה, כנראה, גם להרוג ולהיהרג. כשתורנו יגיע, נעשה את זה מתוך ניקיון דעת, גאווה במי שאנחנו- וידיעה שאחרי המלחמה יש גם מחר, בו נצטרך לחיות בראש וראשונה עם עצמנו." ~ מתוך טור שכתב שלח בעיתון "מעריב" ב- 13/01/2009.

==קישורים חיצוניים==

{{מיזמים|ויקיפדיה=עפר שלח}}