דרך ארוכה קצרה: הבדלים בין גרסאות בדף

==על תקופתו כרמטכ"ל==

* "תקופת כהונתי כרמטכ"ל לא היתה קלה. ניהלתי מערכה מורכבת וקשה נגד הטרור. גם בתפקידים קודמים עמדתי לא פעם במצבים של בדידות המפקד. גם בתפקידים קודמים הוטלה עלי אחריות כבדה. אך במשך כל חיי לא היו לי נדודי שינה. רק החל מאביב 2004 הופיעו אצלי נדודי שינה. התקשיתי לעצום עיניים. דאגתי לעתידה של מדינת ישראל גרמה לכך שלא יכולתי להירדם. שקלתי התפטרות. בלילות שבהם לא יכולתי לישון שאלתי את עצמי האם התפטרות שלי תועיל. בתחילה קיוויתי שרכבת השדים הזאת תעצור באחת התחנות. האמנתי שאולי הממשלה תבלום את התהליך, או הכנסת. באותה תקופה גם עלתה האפשרות של משאל עם. אולם כאשר ראיתי שבאף אחת מהתחנות הרכבת לא עוצרת, חשבתי שאם אגיע למסקנה שהתפטרות שלי תעצור אותה - אנקוט בצעד חסר התקדים הזה."

* "פעמים רבות בחיי השתתפתי בשיחות שבהן עלתה השאלה אם יש חשש מפני הפיכה צבאית במדינת ישראל. כמעט תמיד, השיחה הסתיימה בהסכמה מלאה שערכי הדמוקרטיה מושרשים עמוק בחברה הישראלית ובצה"ל, ולכן אין סיכוי שזה יקרה. עד לחתימה על הסכם אוסלו נהגתי לומר בשיחות אלה, שהדמוקרטיה הישראלית חזקה, ולכן איני רואה אפשרות לשני גילויים אנטי דמוקרטיים: רצח פוליטי של ראש ממשלה והפיכה צבאית. לאחר החתימה על הסכם אוסלו שיניתי את הערכתי לגבי האפשרות הראשונה, שלצערי התממשה."

* "ראיתי סכנה להתפתחות תגובות פנימיות אנטי דמוקרטיות בחברה הישראלית בכלל, ובצה"ל בפרט. הייתי ער וקשוב לכל קריאה או החלטה על סרבנות, והוריתי לטפל בכך ביד רמה. הוריתי למפקדים לשוחח על הנושא עם החיילים, עשיתי זאת אישית בביקורים שלי ביחידות, וכן נפגשתי עם רבנים, ראשי ישיבות ומכינות קדם צבאיות, והבהרתי את עמדתי הברורה ביחס לסרבנות. אני מעריך שדווקא דליפת עמדתי - המתנגדת למהלך ההתנתקות - סייעה לי בהבהרת עמדתי הנחושה נגד כל סרבנות. "

* "הנאמנות המלאה שלי כרמטכ"ל לממשלה ולהחלטותיה לא עניינה את ראש הממשלה שרון ואת החבורה שהקיפה אותו. מבחינת שרון ומבחינת פורום החווה, אשר במידה רבה הפעיל אותו, הפכתי להיות איום אסטרטגי. שרון והפורום היו מושקעים כל כולם בהתנתקות. הם ראו בהתנתקות את חזות הכול. כיוון שהערכים של ממלכתיות ומִנהל תקין לא היו ערכיהם, הם התקשו להבין את התופעה של קצין בכיר אשר רואה בביקורתיות רבה את המהלך שהם מובילים, אבל נחוש לבצע אותו כהלכה. בחוג של שרון יוחסה חשיבות עליונה לערך של נאמנות אישית. הערך של נאמנות ממלכתית למוסדות המדינה, להחלטות הממשלה ולחוק לא היה ערך שחבורת שרון היתה מסוגלת להבין או להעריך."

* "ואולם מעבר לשאלת ההתנתקות, היה נושא נוסף שהעכיר את היחסים בין ראש הממשלה לביני. כוונתי לנסיון של חבורת שרון להתערב בנעשה בצבא, בעיקר במינוי קצינים בכירים. דוגמה בולטת, אחת מני רבות: עלתה שאלת מינויו של מזכיר צבאי לראש הממשלה. המינוי הזה הוא רגיש מאוד ובעל השלכות על אופן ההתנהלות של הדרג המדיני מול הדרג הצבאי בכל הנוגע לביטחון ישראל. כמקובל, הכנתי רשימה של מועמדים שחשבתי שהם ראויים ומתאימים לתפקיד. הבאתי את הרשימה לדיון עם שר הביטחון, וגם הוא אישרה. הגעתי איתה ועם תיקיהם האישיים של המועמדים לפגישת עבודה עם ראש הממשלה. בפגישה נדונו כמה נושאים. בהגיע הדיון לנושא מינוי מזכיר צבאי לראש הממשלה, ביקש שרון לדעת מי המועמדים שאני ממליץ עליהם. הכנתי התייחסות מפורטת ל"תיק האישי" של כל אחד ואחד מהם. שרון רשם את חמשת השמות על פתק שאותו הכניס לכיסו, אמר שאין לו זמן לדון בעניין, ובזה תם הדיון.

* "בראשית 2005 החמירו הדברים עוד יותר. על הפרק עמדו מינוי ראש אמ"ן ומינוי אלופי פיקוד, והיה לי ברור ששרון ואנשיו מנסים להשתלט על המינויים הללו. היה לי ברור שהם מנסים לעשות מחטף, לקבוע עובדות ולהבטיח שחלק משמעותי וחשוב מהמטה הכללי יהיה בשליטתם המוחלטת. החלטתי לבלום את המהלך הזה. מאחר שגם לא סוכם אם אמשיך בתפקיד שנה נוספת, חשבתי שלא נכון יהיה שאחליט לרמטכ"ל הבא על הרכב המטה הכללי שלו, ולכן עיכבתי את המינויים החדשים. הבנתי שייתכן שהמשך כהונתי מותנה בנכונותי למנות את מי ש"הם" רוצים. בכך העליתי את חמתם של שרון, [[W:דב וייסגלס|וייסגלס]] ו[[Wעמרי שרון|עמרי]]. אם לא די היה בכך שהעזתי להעלות שאלות קשות בנוגע לרציונל האסטרטגי של ההתנתקות, הרי כעת הוספתי חטא על פשע: חסמתי אותם בדישם. לא הנחתי להם להשתלט על הפיקוד הבכיר של צה"ל."

* "ואולם, במבט לאחור ברור לי שהאחריות העיקרית לשיבוש הנורמות מוטלת על שרון עצמו. אריאל שרון נהג כך כקצין, נהג כך כפוליטיקאי, נהג כך כשר ביטחון במלחמת לבנון. לא היתה בו הערכה לחוק, לאתיקה, לכללים, לנהלים, לנורמות. שרון לא באמת הבין מה זאת דמוקרטיה ומה זאת מדינת חוק. על כן, ברגע שחש עצמו חזק דיו, הוא ניסה להחליש את הפרקליטות ואת המשטרה וכל מערכת אחרת שעלולה לאתגר אותו. הוא ניסה ליצור מצב שבו בכל המשרות הרגישות בממשל יכהנו אנשים שלו, אנשים שהנאמנות העיקרית שלהם היא לפורום החווה. ובנקודת זמן מסוימת, אחרי שבמשטרה התהליך כבר צלח, גבר התיאבון ועלה הרצון להשתלט גם על צה"ל. אלא שאני, ראש המטה הכללי של צה"ל, הייתי החסם בפני התהליך הזה. שרון ידע היטב שלא אניח לו להפוך את צבא הגנה לישראל לחברת בת של חוות שקמים. מבחינתו, לא נותרה לו שום ברירה: הוא היה חייב לסלק אותי. הוא היה חייב להסיר את המכשול מדרכו."