הבדלים בין גרסאות בדף "דרך ארוכה קצרה"

ויקיזציה
מ (תקלדה, הורדת כפילות)
(ויקיזציה)
'''[[W:דרך ארוכה קצרה|דרך ארוכה קצרה]]''' ההינוהיא אוטובוגיורפיהאוטוביוגרפיה מאת רא"ל במיל' השר [[משה יעלון|משה (בּ‏וֹ‏‏גִי) יַעֲ‏לוֹ‏ן]], שיצאשיצאה לאור בשנת 2008. בספר פורשׂ יעלון את סיפורו ואת פרשנותו לאירועים שהשפיעו על [[ישראל]] בחמש עשרה השנים שקדמו לכתיבת הספר, שבמהלכן היה ראש אמ"ן, סגן הרמטכ"ל ורמטכ"ל. הוא מנתח את הגורמים החיצוניים והפנימיים שהשפיעו על קבלת ההחלטות המכריעות שהיה שותף להן ומזהיר מפני התפתחויות ותהליכים המאיימים לדעתו על המפעל הציוני, בראשם השחיתות, הנסמכת על קשר פסול בין הון, שלטון ואמצעי תקשורת חסרי מצפון מוסרי.
 
==על מסלולו הצבאי==
* "על [[W:גדוד 890|גדוד 890]] פיקדתי כשנתיים, מדצמבר 82'. במהלכן התמודד הגדוד בהצלחה עם פיגועי חיזבאללהחזבאללה וארגונים אחרים באזור עין- זחלתא, צור וצידון, וכן בהשלטת סדר ושקט במתח שבין דרוזים לנוצרים בהרי השוף בלבנון. הגדוד סיכל פיגועים רבים, ובהיתקלויות הרג מחבלים. לגדוד היו כמה פצועים, ואף לא הרוג אחד. ההצלחה היתההייתה פרי חשיבה יצירתית בכל הרמות, מתח מבצעי גבוה בגדוד, שבירת שגרה באופן שלא יאפשר חשיפת נקודות תורפה בפעילות המבצעית והמנהלתית, ומשמעת מבצעית. באמנות הפיקוד ובאמנות המלחמה, ההצלחה- או המזל- נמצאים בפרטים הקטנים."
* "אחת השאלות, החוזרת ועולה לאורך כל שנות קיומו של צה"ל, היא שאלת מיקומו של המפקד בקרב: האם עליו להיות ממש בזירת הקרב, יחד עם חייליו, או שמא עדיף שיימצא במוצב פיקוד, המאפשר לו שליטה על כל הכוחות הכפופים לו? בעיקרה, זו שאלה מקצועית, ויש לדון בה בתור שכזו, אם כי יש לה השלכות החורגות מעבר לתחום המקצועי הצר, בעיקר מבחינת מוראל הכוחות והאמון במפקדים. שאלה זו נידונה לא מעט בתחקירים שלאחר [[מלחמת לבנון השנייה]], ופרצה לשיח הציבורי בעיקר בקשר למיקומם של מפקדי אוגדות במפקדה עורפית "'מול מסכי פלזמה"'. לטעמי, הדיון הציבורי התנהל ברובו בנימה פופוליסטית, ובחלקו מצאתי שחרור כעסים של פקודים (חיילים ומפקדים זוטרים), שחשו בתום המלחמה מתוסכלים, ובצדק, ופרקו את זעמם על מפקדיהם, לא תמיד בצדק."
* "המקרה הראשון אירע בהיותי מפקד [[W:סיירת צנחנים|סיירת צנחנים]] ב"'מבצע ליטני" ב-' 1978ב־1978. השתלטות צה"ל על דרום לבנון בוצעה בשני שלבים: בראשון הגענו עד קו ראס- ביאדה, עצרנו לכמה ימים, ובשלב השני המשכנו עד קו נהר הליטני. בתום שלבהשלב הראשון, הוטל על גדוד 50 בפיקוד סא"ל יאיר רפאלי לבצע סריקות בכפרים אחדים מצפון לנו, מעבר לקו כוחותינו. משאית מפלוגת הקשר החטיבתית שהגיעה מהארץ נסעה על כביש החוף, וכאשר הגיעה למחסום הצפוני ביותר על הכביש המשיכה צפונה, מבלי לדעת שלמעשה עברה את קו כוחותינו. החיילים במחסום אפשרו לה לעבור משום שחשבו שהרכב נוסע לגדוד 50. מאחר שכוחות [[W:נח"ל מוצנח|גדוד 50]] פעלו בכפרים שממזרח לכביש החוף, המשאית המשיכה בנסיעה ללא הפרעה עד שנתקלה בכוח מחבלים, דרומית לראשידייה שבפאתי העיר צור. המחבלים המופתעים פתחו באש [[W:RPG-7|אר. פי. ג'י]] (מטולי רקטות) ונשק קל לעבר המשאית, זו נפגעה ונעצרה, ובה הרוג וכמה פצועים."
* "כוח של הפלוגה המסייעת של [[W:נח"ל מוצנח|גדוד 50]], בפיקוד המ"פ סרן יפתח עין ז"ל (נהרג יחד עם סרן ניר זהבי ז"ל במבצע שלכת ב- 8ב־8.6.1978), יחד עם סגן מפקד הגדוד, רס"ן ראובן הקר, הגיע ראשון למקום. שהיתי עם הסיירת בגזרה אחרת, אך כאשר שמעתי בקשר על האירוע, לקחתי עִמי את הרופא, סרן ד"ר גדעון מן, ודהרתי בג'יפ שלי לעבר המקום. בדרך הוריתי לסגני, סגן משה (מוישה'לה) טוב, להכין את שאר הפלוגה על נגמ"שים ולנוע למקום התקרית. החשש העיקרי שלי היה שהמחבלים שפגעו במשאית יצליחו לקחת בשבי חיילים (אז עדיין לא חשבנו על לקיחת גופות לצורכי מיקוח)."
* "את מקום התקרית זיהיתי בקלות: אי- אפשראי־אפשר היה לטעות בנסיעה לאורך כביש החוף, וחילופי האש בין הכוח של גדוד 50 לבין המחבלים נשמעו היטב. עצרתי במרחק מה אחרי המשאית, השארתי את ד"ר מן לטפל בפצועים, ביררתי את מיקומו של ראובן הסמג"ד, רצתי אליו, בתוך הפרדס שממזרח לכביש החוף. בהגיעי אל ראובן, שהיה בקו האש, הבנתי את תמונת הקרב. הכוח של [[W:נח"ל מוצנח|גדוד 50]] שכב מאחורי מחסים (בעיקר גומות השקיה ותלוליות עפר) בתוך הפרדס וירה לעבר המחבלים שהתמקמו מעבר לחומה של פרדס אחר. בין שני הפרדסים הפרידו שטח חקלאי פתוח ברוחב של כמה עשרות מטרים וכביש הכניסה ליישוב בורע'ליה. ראובן סיפר לי שיפתח, המ"פ, נפצע ברגלו, כאשר ניסה לחצות את כביש החוף לכיוון מערב, כדי לתפוס עמדות בבית ששלט על הכביש ולאבטח את אזור המשאית הפגועה. כאשר הבנתי את תמונת הקרב, חשבתי שהדבר הנכון ביותר הוא לבצע איגוף מערבי ולהגיע למחבלים מאחור, מצִדו המערבי של הכביש, אלא שלא היו לי חיילים, כי כזכור באתי למקום בג'יפ שלי ועִמי רק הרופא."
* "ביקשתי מראובן כמה חיילים כדי לבצע את האיגוף, וקיבלתי תחת פיקודי את סגן מפקד הפלוגה, סגן זאב חיות, וחמישה חיילים נוספים. ארגנתי אותם במהירות, נסוגנו אחור אל מחוץ לטווח האש של המחבלים, חצינו את הכביש מערבה, והתקדמנו בין בתים ופרדסים שהיו לאורך הכביש, עד לנקודה שבה יכולנו לראות את המחבלים היורים על כוחותינו, מגבם. פתחנו עליהם באש. הירי במחבלים מגבם הפתיע אותם. לאחר שכמה מהם נפגעו הם זיהו את כיוון הירי שלנו וניסו להשיב באש, כולל ממקלע, שפתח באש לכיוונולכיווננו מטווח קצר. השלכתי רימון לעבר המקלען וחיסלתי אותו. המחבלים הנותרים נסוגו והותירו את גופות חבריהם בשטח. הקרב הסתיים."
* "לאחר הקרב שמעתי שבחים, אך גם שני סוגי ביקורת: האחד ממפקדי צוותים וסמלים ב[[W:סיירת צנחנים|סיירת]], שהתלוננו על כך שלא לקחתי אותם איתי; השני- על כך שהתנהגתי בפזיזות בנסיעה, כאשר יצאתי למקום התקרית בעצמי, בג'יפ בודד, כשאיתי רק ד"ר מן. את שני סוגי הביקורת דחיתי מכול וכול. היה ברור לי- בזמן אמת- שגורם הזמן הוא קריטי במצב הזה. כל דקה שעוברת עלולה לקבוע את תוצאות הקרב, ולכן היה חשוב להגיע כמה שיותר מהר אל אזור התקרית, מבלי להמתין להתארגנות הכוח. יש מצבים בקרב שבהם אתה נדרש לקבל החלטה בתנאי אי- ודאותאי־ודאות, תוך נטילת סיכון שעלול להסתבר בדיעבד כהחלטה שהביאה לכשלון או לאובדן חיי אדם. הדבר נכון לגבי מיקומך כמפקד, כמו גם לגבי כיוון האיגוף או התוכנית. לא בכדי נאמר על החלטות מסוימות שתוצאתן היא 'צל"ש או טר"ש'."
 
==על הקשר בין הון לשלטון ותקשורת==
* "מטרידה את מנוחתי העובדה שאיל הון זר מצליח להתחבר לגורמים משפיעים בלשכת ראש הממשלה, והם מתעשרים כתוצאה מקשר זה עם עזיבתם את תפקידם. חיבור זה מטריד עוד יותר, כאשר מסתבר שאותו איל הון מחובר בעסקיו באופן מושחת להנהגת הרשות הפלסטינית, ומנסה לקדם עסקים שאינם עולים בקנה אחד עם האינטרסים של מדינת ישראל. מסתבר שאותו איל הון טווה רשת של קשרים עם פוליטיקאים ישראלים, ועולה חשד להטייה של קבלת ההחלטות הישראלית, תוך התעלמות מאינטרסים של המדינה, למען השגת טובות הנאה אישיות."
* "כאשר ההון שולט גם בתקשורת, המידע המגיע לידיעת הציבור מסונן על פי אינטרסים. שמעתי טענות רבות מפי עיתונאים הגונים על הנחיות ולחצים מתוך שיקולים של הון-שלטוןהון־שלטון. מעטים הם העיתונאים המוכנים להילחם בתופעה, משום שהם חוששים לאבד את מטה לחמם. התוצאה היא הקשר המושחת והמסוכן 'הון, שלטון ועיתון'."
* "הקשר הזה מאפשר לרומם נופלים, לאתרג מושחתים ולחסל יריבים. נוצרת מציאות שאינה מאפשרת השמעת ושמיעת דעות שאינן משרתות את האינטרסים של גורמי כוח אלה, ובוודאי אינה מאפשרת יצירת חלופה שלטונית ראויה. הפרת האיזון במערכת הדמוקרטית, אשר נשמת אפה היא איזונים ובלמים, מאפשרת לנכשלים, למושחתים, ולאופורטוניסטים להמשיך לשלוט במוקדי הכוח, ואינה מאפשרת עליית כוחות חיוביים אחרים."
* "[[אריאל שרון|שרון]] צדק כאשר העריך שאם ייתן לתקשורת הישראלית את הפיתיון השמן של ההתנתקות, התקשורת תניח לו בנושאי השחיתות. מבחינה זו, ההתנתקות באמת הצליחה. אבל רק מן הבחינה הזאת. את המושג "'אתרוג"' לא אני המצאתי. הוא נטבע על ידי עיתונאי ופרשן בכיר, אמנון אברמוביץ', אשר "'איתרג"' את שרון ביודעין ובמכוון, ואף התגאה בכך. ואולם, המושג אתרוג משמעותו השחתה. משמעותו היא שהעיתונות חדלה למלא את תפקידה, כפי שהוא מקובל ומובן במשטרים דמוקרטיים."
* "שרון הבין איזו מין תקשורת יש במדינת ישראל, והוא הפעיל על התקשורת הזאת מניפולציה. לדעתי - כפי שכבר ציינתי - הוא הלך למהלך אשר גרם נזק אסטרטגי לישראל לא מפני שהאמין במהלך הזה, אלא מפני שביקש להציל את עצמו, כאשר החקירות הפליליות איימו עליו."
* "אני יכול לתאר לעצמי ששרון תירץ לעצמו את מהלכיו, בכך שאמר לעצמו שכיוון שרק הוא יכול להציל את מדינת ישראל, נכון יהיה גם מבחינה לאומית שהוא יעשה את הכול כדי להבטיח את עתידו הפוליטי. שרון באמת ובתמים העריך שהמנהיגים הישראלים האחרים שבהם היה מוקף היו חסרי אחריות, חסרי שיקול דעת וחסרי עצבים חזקים. האירועים שהתרחשו מאז הסתלקותו לא מפריכים את הערכת המצב הזאת. ואולם, מנקודת המבט שלי, כרמטכ"ל, היה ברור לי שראש הממשלה תפס פתאום כיווּן שאינו הגיוני מבחינה ביטחונית ואסטרטגית. לא היתההייתה לי ודאות שראש הממשלה רואה את התמונה כולה. לא היה לי ברור אם הוא מבין את ההשלכות שיהיו למהלך שלו על חיזוקם של כוחות רדיקליים בסביבה המיידית של ישראל ובסביבה הרחוקה. הייתי מודאג מאוד, ושאלתי את עצמי מה חובתי לעשות כרמטכ"ל."
 
==על תקופתו כרמטכ"ל==
* "תקופת כהונתי כרמטכ"ל לא היתההייתה קלה. ניהלתי מערכה מורכבת וקשה נגד הטרור. גם בתפקידים קודמים עמדתי לא פעם במצבים של בדידות המפקד. גם בתפקידים קודמים הוטלה עליעליי אחריות כבדה. אך במשך כל חיי לא היו לי נדודי שינה. רק החל מאביב 2004 הופיעו אצלי נדודי שינה. התקשיתי לעצום עיניים. דאגתי לעתידה של מדינת ישראל גרמה לכך שלא יכולתי להירדם. שקלתי התפטרות. בלילות שבהם לא יכולתי לישון שאלתי את עצמי האם התפטרות שלי תועיל. בתחילה קיוויתי שרכבת השדים הזאת תעצור באחת התחנות. האמנתי שאולי הממשלה תבלום את התהליך, או [[הכנסת]]. באותה תקופה גם עלתה האפשרות של משאל עם. אולם כאשר ראיתי שבאף אחת מהתחנות הרכבת לא עוצרת, חשבתי שאם אגיע למסקנה שהתפטרות שלי תעצור אותה - אנקוט בצעד חסר התקדים הזה."
* "אך הערכת מצב שעשיתי לעצמי הביאה אותי למסקנה הפוכה. היה לי ברור שהתפטרות אפשרית ואף מחויבת לנוכח החלטה או מעשה בלתי חוקיים בעליל. את ההתנתקות, עם כל התנגדותי לה, לא יכולתי להגדיר כבלתי חוקית. לפיכך, התפטרות במקרה זה קרובה ל"'פוטש"', מעין הפיכה צבאית. התפטרותי היתההייתה פוגעת בחוסנה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית. אחרי הפגיעה הנוראה במשטר הדמוקרטי, כתוצאה מרצח [[יצחק רבין|רבין]], מנוי וגמור היה עִמי שלא לעשות משהו שיכול להתפרש כפגיעה במוסדות ובאישים שנבחרו בצורה דמוקרטית, גם כאשר דרכם מוטעית בעיני. ברור שהתפטרות אפשרית ואף מחויבת לנוכח החלטה או מעשה בלתי חוקיים בעליל. את ההתנתקות, עם כל התנגדותי לה, לא יכולתי להגדיר כבלתי חוקית."
* "פעמים רבות בחיי השתתפתי בשיחות שבהן עלתה השאלה אם יש חשש מפני הפיכה צבאית במדינת ישראל. כמעט תמיד, השיחה הסתיימה בהסכמה מלאה שערכי הדמוקרטיה מושרשים עמוק בחברה הישראלית ובצה"ל, ולכן אין סיכוי שזה יקרה. עד לחתימה על [[הסכמי אוסלו|הסכם אוסלו]] נהגתי לומר בשיחות אלה, שהדמוקרטיה הישראלית חזקה, ולכן איני רואה אפשרות לשני גילויים אנטי דמוקרטיים: רצח פוליטי של ראש ממשלה והפיכה צבאית. לאחר החתימה על הסכם אוסלו שיניתי את הערכתי לגבי האפשרות הראשונה, שלצערי התממשה."
* "ראיתי סכנה להתפתחות תגובות פנימיות אנטי דמוקרטיות בחברה הישראלית בכלל, ובצה"ל בפרט. הייתי ער וקשוב לכל קריאה או החלטה על סרבנות, והוריתי לטפל בכך ביד רמה. הוריתי למפקדים לשוחח על הנושא עם החיילים, עשיתי זאת אישית בביקורים שלי ביחידות, וכן נפגשתי עם רבנים, ראשי ישיבות ומכינות קדם צבאיות, והבהרתי את עמדתי הברורה ביחס לסרבנות. אני מעריך שדווקא דליפת עמדתי - המתנגדת למהלך ההתנתקות - סייעה לי בהבהרת עמדתי הנחושה נגד כל סרבנות. "
* "היה לי ברור שמרגע שההחלטה לביצוע ההתנתקות מתקבלת ומאושרת על ידי המערכת הפוליטית, מבחן הביצוע של צה"ל הופך להיות מבחנה של החברה והדמוקרטיה הישראלית. לשמחתי, צה"ל והחברה הישראלית עמדו במבחן קשה זה."
* "אכן, ראיתי סכנה בכך שההתנתקות תיתן רוח גבית לאיסלאםלאסלאם הג'יהאדי ולטרור, וגם אמרתי זאת בפורומים הסגורים, שבהם הרמטכ"ל צריך להשמיע את דעתו המקצועית. דברי שצוטטו בכרזה נאמרו בכנס הרצליה בתשובה לשאלה על האפשרות לפינוי יישוב כמו נצרים כדי לחסוך את הגדוד שהגן עליו. השבתי שאני מתנגד לכל נסיגה תחת אש, ומה שנראה כחיסכון של גדוד, יגרום לצורך בתגבור של אוגדה, משום שהנסיגה תחת אש תיתן רוח גב לטרור. זה אירע זמן רב לפני העלאת רעיון ההתנתקות לסדר היום."
* "תפקיד הרמטכ"ל הגביל אותי מאוד באשר לבילויים או אירועים תרבותיים. באחד מערבי אמצע השבוע התקיים ערב ב'צוותא' לרגל פרסום ספר, ורעייתי עדה ביקשה ממני להצטרף אליה. מאחר שהמקום קרוב ללשכתי בקריה, הרשיתי לעצמי לעשות זאת. טרם כניסתי לאולם קיבלתי שיחת טלפון מדוברת צה"ל, תא"ל רות ירון, על דיווח בערוץ 2 של הפרשן אמנון אברמוביץ' (האיש שהמציא את האתרוג) על כוונת ראש הממשלה לפטר אותי על רקע "'התבטאויותי הפומביות נגד ההתנתקות"' (התבטאויות שלא היו ולא נבראו). את הערב נאלצתי לבלות מחוץ לאולם, בשיחות טלפון לצורך בירור והבהרת העניין. לאחר שלמדתי את תוכן הדיווח, התקשרתי לשר הביטחון [[שאול מופז]] ולמזכיר הצבאי של ראש הממשלה, אלוף [[יואב גלנט]], ואחר כך ביקשתי לשוחח עם ראש הממשלה."
* "[[אריאל שרון|שרון]] נשמע כועס בשיחה, וטען שנודע לו שהתבטאתי פומבית נגד ההתנתקות. הכחשתי טענה זו מכול וכול. ראש הממשלה דרש ממני להכחיש זאת פומבית בקולי באמצעות הרדיו למחרת בבוקר, או לפרסם הודעה מטעם דובר צה"ל המכחישה את הדברים. הבהרתי לשרון שאין בכוונתי להכחיש דברים שלא אמרתי. חשדתי שהכחשה שכזו תנוצל על ידי אנשיו להציג את הדברים כתמיכה שלי בהתנתקות. אירוע זה בוודאי לא תרם למערכת היחסים בינינו."
* "הנאמנות המלאה שלי כרמטכ"ל לממשלה ולהחלטותיה לא עניינה את ראש הממשלה שרון ואת החבורה שהקיפה אותו. מבחינת שרון ומבחינת פורום החווה, אשר במידה רבה הפעיל אותו, הפכתי להיות איום אסטרטגי. שרון והפורום היו מושקעים כל כולם בהתנתקות. הם ראו בהתנתקות את חזות הכול. כיוון שהערכים של ממלכתיות ומִנהל תקין לא היו ערכיהם, הם התקשו להבין את התופעה של קצין בכיר אשר רואה בביקורתיות רבה את המהלך שהם מובילים, אבל נחוש לבצע אותו כהלכה. בחוג של שרון יוחסה חשיבות עליונה לערך של נאמנות אישית. הערך של נאמנות ממלכתית למוסדות המדינה, להחלטות הממשלה ולחוק לא היה ערך שחבורת שרון היתההייתה מסוגלת להבין או להעריך."
* "ואולם מעבר לשאלת ההתנתקות, היה נושא נוסף שהעכיר את היחסים בין ראש הממשלה לביני. כוונתי לנסיון של חבורת שרון להתערב בנעשה בצבא, בעיקר במינוי קצינים בכירים. דוגמה בולטת, אחת מני רבות: עלתה שאלת מינויו של מזכיר צבאי לראש הממשלה. המינוי הזה הוא רגיש מאוד ובעל השלכות על אופן ההתנהלות של הדרג המדיני מול הדרג הצבאי בכל הנוגע לביטחון ישראל. כמקובל, הכנתי רשימה של מועמדים שחשבתי שהם ראויים ומתאימים לתפקיד. הבאתי את הרשימה לדיון עם שר הביטחון, וגם הוא אישרה. הגעתי איתה ועם תיקיהם האישיים של המועמדים לפגישת עבודה עם ראש הממשלה. בפגישה נדונו כמה נושאים. בהגיע הדיון לנושא מינוי מזכיר צבאי לראש הממשלה, ביקש שרון לדעת מי המועמדים שאני ממליץ עליהם. הכנתי התייחסות מפורטת ל"'תיק האישי"' של כל אחד ואחד מהם. שרון רשם את חמשת השמות על פתק שאותו הכניס לכיסו, אמר שאין לו זמן לדון בעניין, ובזה תם הדיון. "
* "כעבור ימים אחדים אמר לי שר הביטחון, [[שאול מופז]], ש'הם' אומרים שהרשימה שהצגתי לא באה בחשבון. "'הם"' שואלים מדוע לא נכלל בה מועמד שישי מסוים. תגובתי היתההייתה חריפה. לא הבנתי מי זה "'הם"'. יותר נכון - הבנתי, אבל לא הסכמתי להבין. לא הבנתי כיצד פוסלים רשימה שלמה מבלי לדון בה באופן מסודר. לא הבנתי כיצד לוקחים עניין מקצועי ביטחוני ממדרגה ראשונה והופכים אותו לעוד אחד מהנושאים שפורום החווה דן בהם ומנסה לנהל אותם. היה לי ברור מה עומד מאחורי הדברים: אלה שעמרי שרון היה חבר שלהם נשארו ברשימה, אלה שלא היו חברים של עמרי שרון נפסלו לחלוטין, ומישהו (קצין טוב אך לא בשל, לדעתי המקצועית, לתפקיד זה) שעמרי שרון הכיר מהשירות הצבאי, היה המועמד שאותו 'הם' רצו."
* "בראשית 2005 החמירו הדברים עוד יותר. על הפרק עמדו מינוי ראש אמ"ן ומינוי אלופי פיקוד, והיה לי ברור ששרון ואנשיו מנסים להשתלט על המינויים הללו. היה לי ברור שהם מנסים לעשות מחטף, לקבוע עובדות ולהבטיח שחלק משמעותי וחשוב מהמטה הכללי יהיה בשליטתם המוחלטת. החלטתי לבלום את המהלך הזה. מאחר שגם לא סוכם אם אמשיך בתפקיד שנה נוספת, חשבתי שלא נכון יהיה שאחליט לרמטכ"ל הבא על הרכב המטה הכללי שלו, ולכן עיכבתי את המינויים החדשים. הבנתי שייתכן שהמשך כהונתי מותנה בנכונותי למנות את מי ש"'הם"' רוצים. בכך העליתי את חמתם של שרון, [[W:דב וייסגלס|וייסגלס]] ו[[WעמריW:עמרי שרון|עמרי]]. אם לא די היה בכך שהעזתי להעלות שאלות קשות בנוגע לרציונל האסטרטגי של ההתנתקות, הרי כעת הוספתי חטא על פשע: חסמתי אותם בדישם. לא הנחתי להם להשתלט על הפיקוד הבכיר של צה"ל."
* "ואולם, במבט לאחור ברור לי שהאחריות העיקרית לשיבוש הנורמות מוטלת על שרון עצמו. אריאל שרון נהג כך כקצין, נהג כך כפוליטיקאי, נהג כך כשר ביטחון במלחמת לבנון. לא היתההייתה בו הערכה לחוק, לאתיקה, לכללים, לנהלים, לנורמות. שרון לא באמת הבין מה זאת דמוקרטיה ומה זאת מדינת חוק. על כן, ברגע שחש עצמו חזק דיו, הוא ניסה להחליש את הפרקליטות ואת המשטרה וכל מערכת אחרת שעלולה לאתגר אותו. הוא ניסה ליצור מצב שבו בכל המשרות הרגישות בממשל יכהנו אנשים שלו, אנשים שהנאמנות העיקרית שלהם היא לפורום החווה. ובנקודת זמן מסוימת, אחרי שבמשטרה התהליך כבר צלח, גבר התיאבון ועלה הרצון להשתלט גם על צה"ל. אלא שאני, ראש המטה הכללי של צה"ל, הייתי החסם בפני התהליך הזה. שרון ידע היטב שלא אניח לו להפוך את [[צבא הגנה לישראל]] לחברת בת של חוות שקמים. מבחינתו, לא נותרה לו שום ברירה: הוא היה חייב לסלק אותי. הוא היה חייב להסיר את המכשול מדרכו."
* "באותה תקופה גם נעכרו היחסים ביני לבין [[שאול מופז]], שר הביטחון. מופז ואני עבדנו מצוין ביחד, כשהוא היה רמטכ"ל ואני סגנו, ולאחר מכן בראשית התקופה שבה אני רמטכ"ל והוא שר הביטחון. מופז, בעיני, היה רמטכ"ל טוב: לא אהבתי את דרך התנהלותו, אך הוא ידע להיות מפקד שבסופו של דבר מקבל החלטות ויודע לממשן ולבצען. הוא לא מה שמכונה "'איש חושב"', אך בדרך כלל ידע להיעזר באחרים שיחשבו בשבילו, והערכתיו כמי שיודע לעשות זאת בהצלחה. ואולם, כשר ביטחון שזה עתה סיים את תפקיד הרמטכ"ל הוא לא מצא את מקומו."
* "כשבאתי [[שאולאליו<ref>הכוונה לשאול מופז|אליו]].</ref> לדיונים, הבאתי באופן טבעי את התפיסה הצבאית, מתוך הנחה שמולי יש מערכת אזרחית שתיתן את התובנות שלה. חוויתי עבודה עם כמה שרי ביטחון, אזרחים ואנשי צבא לשעבר, אשר הביאו לדיון את נקודת המבט האזרחית על מרכיביה השונים. לעומת זאת, אצל מופז כלל לא היתההייתה תפיסה אזרחית. הפגישות והדיונים איתו היו בין רמטכ"ל מכהן לרמטכ"ל לשעבר, ולא שר ביטחון. הייתי מודאג מאוד מן הסכנה שהחשיבה הצבאית תשתלט על הדיון המדיני אסטרטגי. לא אחת מצאתי עצמי מעלה היבטים לא צבאיים בדיון, משום שאיש לא העלה אותם. רמטכ"ל זקוק לפרטנר אזרחי מולו, ובימיו של מופז לא היה לי כזה. לפיכך, הוא ניסה לא פעם לתפקד גם כרמטכ"ל. את זה לא אִפשרתי לו, ועל הרקע הזה היו בינינו חיכוכים."
 
== קישורים חיצוניים ==
{{מיזמים|ויקיפדיה=דרך ארוכה קצרה}}
 
== הערות שוליים ==
<references />
 
[[קטגוריה:יצירות ספרותיות]]