גל הירש: הבדלים בין גרסאות בדף
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
Marloweperel (שיחה | תרומות) אין תקציר עריכה |
Marloweperel (שיחה | תרומות) |
||
שורה 21:
* "אני מביט אל הכוח, סחוטים לאחר הריצה בסבך, ואני מתרתח. 'מה זה?' הלוחמים שרועים על המנשאים, על הגב, בתנוחת 'הצב הפוך'... כאילו אינו ברגע החילוץ הכי דרמטי שיש. 'מה הולך כאן? היכן הדריכות, החיפוי?' אני נע לעברם בריצה. 'קומו על הרגליים, פדלאות!' אני רותח, תמה על עצמי על שיוצאות מילים כאלה מפי. 'מיד!' אני תובע. הם נדרכים, המומים מתוקפנותי. עוד אחטוף על הסגנון הזה בתחקיר: 'מה, אתה לא סומך עלינו?' אך עכשיו הם מזדרזים להתהפך, לתפוס עמדות חיפוי בכריעה, להידרך שוב. אנחנו עדיין לא בבית, מנחת 'מנגו' אינו בישראל, הוא בשטח אויב, יורים מכל הכיוונים ועלינו עוד לצאת החוצה הביתה בטיסה ארוכה מעל כל דרום לבנון." ~ סיפור "תנוחת הצב ההפוך" המפורסם של הירש
* "בלי אופוזיציה, קבלת ההחלטות שלי אינה מלאה."
* "אני חושב, ששילוב בין סיירת לבין חיל האוויר, זהו הרכב מנצח. מה יכול להיות טוב יותר, מהכלאה בין סיירת ובין חיל אוויר, על כל המטענים האדירים שיש בתוך שתי המילים האלו. אני חושב, שהתוצאה שיצאה מהחיבור הנהדר הזה בין היחידה ובין החיל, היא תוצאה שמביאה את היחידה לנוע באופן שבו הגדרנו תמיד :
* "הלבטים של כל "פנימיון", היכן לשרת, תמו. התנדבתי לחטיבת הצנחנים. ביום אחד התגייסנו, כל 'גיוס החי"ר' של המחזור בפנימיות הצבאיות. לכולנו יש מספרים אישיים עוקבים מאז ועד היום. אלה שהלכו ל'גולני' או ל'שקד' עזבו את הבקו"מ במהירות. אלה שהתנדבו לצנחנים המתינו עוד יומיים. היה עלינו לעבור 'גיבושון', מיון בן יום אחד, ועל כן נעזר בנו הבקו"מ כמ"כים לפרק הזמן הזה. היינו כולנו רב"טים, ענדנו כנפי צניחה וסייענו לסגל הבסיס לקלוט חיילים חדשים לצה"ל. את גיבושון הצנחנים עברנו במשך יום שלם של נשיאת אלונקות וג'ריקנים, קורות עץ, מסלולי מכשולים ומבדקים פיזיים שונים. הדברים לא היו זרים לי, הייתי בכושר שיא."
* "עד לגיוס עבדתי אצל דודי דרור כפועל בניין פשוט, גם הוא שירת בעבר בצנחנים והשפיע עלי מנסיונו וגישתו. בכל יום העמסתי שקי מלט לקומות גבוהות בלי להשתמש במנוף, הגעתי אל אתר הבנייה בריצה לפנות בוקר ונותרתי לעבוד בו אל תוך הלילה. הגיבושון עבר עלי במאמץ מסוים, אך חשתי בטוח מאוד בסיומו. המבחן הסוציומטרי שנערך בסופו העניק לי ציון גבוה. בני הצוות שעברו אתי את המיון העריכו אותי כמתאים מאוד, וכך גם אנשי הצנחנים שבחנו אותנו. בשיחת סיכום בביתן ההתנדבות כינס אותנו מרק לי, סג"מ מסיירת הצנחנים, וביקש להביע הערכה לכל המשתתפים. להפתעתי הוא סיים באמירה אישית אלי. הוא לא הכיר אותי בשמי, אך לכל אחד מן המשתתפים היה מספר שצויר על גבו ועל קסדתו, ולי ניתן המספר שמונה. 'לגביך, 'שמונה', אני לא רואה שום סיבה שלא תגיע לסיירת. אתה תעבור את הגיבוש לסיירת בהצלחה.'
* "כעבור לילה כבר הייתי בבסיס הצנחנים בסנור שבשומרון. בביתן שבו שובצתי ללינה זמנית קיבל את פני זאב ברנשטיין, בן מחזור שלי מהפנימייה הצבאית בחיפה. הוא הגיע לשם יום לפני וכבר היה 'ותיק'... 'מה המצב, תל אביב?" שאל בחיוך רחב. למחרת החל הגיבוש [[W:סיירת צנחנים|לסיירת]], שנמשך שלושה ימים קשים בשטח. איני משוכנע כי היום הייתי אני, כמפקד, מאשר את הגיבוש שעברנו. הוא היה קיצוני, הביא את היכולות לכדי מבחן חריף והותיר בסיומו קבוצה קטנה מאוד ש'שרדה'. מתוכה נבחרו בודדים. התקבלנו, זאב ואני."
* "היינו בין ה'עירוניים' הבודדים בחבורה מיוחדת ועליזה של קיבוצניקים. המסע שלנו במסלול הסיירת החל. שמחתי גם שמרק לי, מי שקיבל אותי לצנחנים, מונה למפקד הצוות שלנו. בתוך זמן קצר מצאנו את עצמנו בלבנון, סמוך לביירות. צעירים מאוד וכבר בפעילות מבצעית שם. פעלנו בביירות, בהרי השוף, בג'בל ברוך, בדאמור ובמונטה ורדה, ובמקומות רבים נוספים. מרק ידע להיות אדם ומפקד. לימים, כשהודיע לי בנמל התעופה של ביירות בשיחה לבבית ליד הברזייה, כי הוא עוזב אותנו, הצטערתי צער גדול. מחליפו שי היה קפדן נוקשה ומקצועי, אך אני חב לו רבים מן הערכים שאותם אני נושא עד היום. הסיירת היתה גורם משמעותי מאוד בתהליך הפיכתי למפקד, וממנה לקחתי את הגישה הספרטנית, "יש ספק- אין ספק", את המקצוענות, את הנחישות והקשיחות ללא גבולות, ואת הידיעה שאין משימה שלא אוכל לבצעה, כי הדברים תלויים בעיקר בי. עברנו במסלול הסיירת משימות כה קשות ומחשלות, עד שיצאתי משם אל קורס הקצינים בבה"ד 1 כשניסיוני רב והביטחון העצמי שלי גבוה."
* "את קורס הקצינים סיימתי בהצטיינות. עמדתי לצידם של מצטיינים אחרים באותו קורס, כמו [[W:אייל איזנברג|אייל איזנברג]] ו[[אביב כוכבי]]. לתדהמתי גיליתי בערב סיום הקורס כי איני חוזר כקצין לסיירת. מפקד בה"ד 1, אל"מ [[שאול מופז]], ניהל מאבק עיקש עם מח"ט הצנחנים ודרש שאשאר בדרכה בבה"ד 1. הוא טען- בצדק מבחינתו- כי מצטיינים צריכים להישאר כמדריכים בבה"ד 1 ורק אחר כך לחזור ליחידותיהם. למופז ויתרו, מן הסתם כי ידעו שהוא מח"ט הצנחנים הבא, ולמה להסתבך עמו?... אך אני נלחמתי בו בכל כוחי: דפקתי על דלתו של ראש אכ"א, האלוף [[W:עמוס ירון|עמוס ירון]], וישבתי עמו במטבח ביתו ברמת גן. הזכרתי לו שנהוג שמצטיינים בוחרים את היחידה שאליה ישובצו, ולי לא ניתנה ההזדמנות הזו. דבר לא עזר. מופז התעקש וניצח."
* "באולם 206 המפורסם שבבה"ד 1 כונסו לשיחת פתיחה עשרות אנשי סגל הבסיס. [[שאול מופז|מופ]]ז הרצה על פעולת סיירת הצנחנים בסוריה במהלך מלחמת יום הכיפורים, ולהפתעתי פנה אלי באופן אישי לפני כולם: 'גל הירש, אל תהיה מדוכדך. אתה תהיה מפקד צוות בסיירת הצנחנים.' לאחר הכינוס הזמין אותי למשרדו. עמדו דמעות בעיני. אבל הוא התעקש שאהיה מפקד צוות בבה"ד 1, אכשיר קצונה ואחר כך אחזור לסיירת. מופז גם רמז לי בחיוך שאחזור לחטיבת הצנחנים יחד איתו... כעבור ימים אחדים קרא לי לשיחה גם מח"ט הצנחנים, אל"מ מנחם זוטורסקי, וביקש להבהיר כי מופז צודק: מצטיינים צריכים להדריך קצינים. הוא ביקש שלא אדאג, בסיירת מחכים לי וימתינו עוד קצת... שניהם צדקו. לימים, כמפקד בה"ד 1, ניהלתי מאבקים עיקשים לשיבוצם של טובי הקצינים כמדריכים. נהניתי מאוד מן התקופה כמפקד צוות בבה"ד 1. מכאן ואילך היתה הכשרת קצונה שליחות בעיני ושבתי לשם, אל מישור הרוחות שבנגב, גם כמ"פ וגם כמפקד בה"ד 1."
* "כששבתי אל [[W:סיירת צנחנים|הסיירת]] היה עלי להמתין תקופה קצרה עד שיתפנה הצוות שלי. נקבע שאפקד על צוות באמצע המסלול, לאחר שיסתיים פרק האימון המתקדם שלו. בינתיים התמניתי לקצין הלוחמה בטרור (לוט"ר) של היחידה ועסקתי באימוני הלוחמים וצוותים, בכוננויות ובציוד מיוחד לצורכי חילוץ בני ערובה. את הצוות שלי קיבלתי מקצין מוכשר ומנוסה, שהעביר לי חפיפה איכותית וסקר בפני את מיטב ידיעותיו על כל לוחם ולוחם, אך את אחד ממשפטיו לא יכולתי לקבל: 'כל הלוחמים שלך חשודים אלא אם כן הוכח אחרת,' כך המליץ לי. ראיתי זאת כאנטיתזה לגישה שלי. סברתי שבצוות הזה כולם מצויינים אלא אם כן הוכח אחרת. חשבתי שהגישה הנכונה היא ליצור 'סביבה מפתחת מנהיגות', ושאראה הישג בכך שהצוות יעמוד במשימותיו בהצלחה ולצד זאת יגדלו בו קצינים רבים לחטיבת הצנחנים. על זאת היתה גאוותי, על כל קצין שצמח תחת ידי." ~על פימיו הראשונים כמפקד צוות ב[[W:סיירת צנחנים|סיירת צנחנים]].
* "רוב תקופת היותי מפקד צוות עברה עלינו בפעילות מבצעית, חלקה הגדול בלבנון, אך נתח משמעותי היה גם ביהודה ושומרון, מול הטרור הפלסטיני. עם הצוות שלי בוצעו לראשונה באיו"ש מבצעים בתחפושת, בין אם הסתערבות ובין אם 'התייהדות', שבה אנו 'מציעים' פיתיון לתקיפת מחבלים. באותה תקופה הנחנו בעצם את היסודות הראשונים להקמת יחידת המסתערבים 'דובדבן'. מפקדת איו"ש דרשה מפיקוד מרכז שאתמנה למפקד הראשון של היחידה העתידה לקום, אך נחמיה תמרי, שהתמנה אז למח"ט הצנחנים, ביקש לפגוש אותי באיצטדיון רמת גן בערב העצרת של חטיבת הצנחנים. הוא שוחח עמי גלויות בעודנו עומדים על הטריבונה, התנגד לרעיון ואמר שממסלול כזה לא אגיע לתפקידים בכירים בצבא, שהוא מעריך את המוטיבציה ושמח על שפנו אלי, אך הוא עצמו יתנגד לכך. תמרי ביקש שאשוב לעבודה כמפקד צוות ולמסלול הרגיל המיועד לי בחטיבת הצנחנים. כך עשיתי." ~ על פעילות המבצעית הראשונה שלו כמפקד צוות בסיירת צנחנים.
* "ביצענו גם מעצרים וסיורי שטח, נדדנו בין שכם לחברון, ומשם אל הבופור או אל רכס עלי טהר שבלבנון, ימים אינטנסיביים: מבצעים, מארבים, סיורים, אימונים. פעילות ללא הרף, מסביב לשעון. באותם ימים (1985) הלכה והתעצבה גם רצועת הביטחון החדשה שאחרי נסיגת צה"ל ממרחב האוואלי. כצפוי ירדו המחבלים והתמקמו במסתורים סמוך למרחב הקו החדש. במבצעים חשאיים ראשונים מעבר ל'קו האדום' חדר הצוות שלי אל מרחב הכפרים יעטר וכפרא, למשימות תצפית ואיסוף מידע. במבצע הראשון טיפסנו לילה שלם על מצוק הצלחני בשקט, ובלוח זמנים מהיר הגענו אל מרחב המשימה. בשעות הבוקר המאוחרות התגלה הכוח, אינני יודע כיצד. במשך יום שלם תקפנו, בסיוע מסוקי 'קוברה', מחבלים שהתקרבו אל האזור שבו שהינו. אש תותחי המסוקים היתה כה קרוב אלינו עד שצרורות עברו ממש בין לוחמי. האויב הוסיף להתקרב, המשכנו להסתייע במסוקים, וכשהחלה לרדת אש מרגמות בסביבתנו ניתקנו מגע והחלפנו מיקום. כך עד שעות החשיכה, אז שבנו ארצה." ~ על פעילות המבצעית הראשונה שלו כמפקד צוות בסיירת צנחנים.
== נאמר עליו ==
* "כמפקד שלדג כבר היה שנוי במחלוקת. הוא הסתכסך עם חבורת קציני מילואים ותיקה, אך זכה להערכה רבה מצד רבים מפקודיו. פעם אחת, במבצע עומק על אדמת לבנון, כמעט שהודח מצה"ל. הוא פעל עם קומץ לוחמים בתוך בסיס חזבאללה, אך סירב למהר ולחזור כפי שדרשו ממנו מפקדיו. לפי הסיפור, אף ניתק את מכשיר הקשר, כדי שיוכל להשלים את משימתו. כשחזר בשלום, זכה לביקורת קשה מהרמטכ"ל אז, אמנון ליפקין-שחק, אך גם בשבחים על האומץ שגילה." ~ עמוס הראל בכתבה ב"הארץ", 13 בנובמבר 2006
| |||