אמיר ברעם: הבדלים בין גרסאות בדף
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
Marloweperel (שיחה | תרומות) |
Marloweperel (שיחה | תרומות) אין תקציר עריכה |
||
שורה 16:
* "[http://www.izkor.gov.il/HalalKorot.aspx?id=515373 איתן בלחסן], שהיה מפקד סיירת הצנחנים, נהרג בלבנון. קיבלתי טלפון בארבע בבוקר לבוא להחליפו." ~ על הדרך שבה מונה למפקד [[W:סיירת צנחנים|סיירת צנחנים]]. מתוך כתבה מאת עמוס הראל, "מג"ד בשכם: לא נוכל להחזיק תושבים בבתים לנצח", הארץ.
* "הדבר שהכי מדהים אותי, הוא איך הבאנו את ריחן ועיישיה לשטחים. אני מכיר טוב את לבנון. את רוב השירות שלי עשיתי שם; אין ואדי שלא שכבתי בו במארב. עכשיו אני נוסע כאן, בשכם, ברכב ממוגן ירי או בנגמ"ש, במקומות שפעם נסעתי בהם לבד בפיז'ו הצבאית שלי. אני לא בא בטענות לאף אחד. גם אני האמנתי שייצא מזה שלום. אבל איך, במו ידינו, הבאנו את לבנון למרחק של עשרים קילומטרים מהבית שלי? אני לא יכול לנסוע פה בלי לחשוב על זה." ~ מתוך כתבה מאת עמוס הראל, "מג"ד בשכם: לא נוכל להחזיק תושבים בבתים לנצח", הארץ.
* "ספרו האפי של סטיבן פרספילד, "שערי האש" (הוצאת מעריב), על קרב במעבר ההרים הצר של תרמופילי, אל מול חוף ימה המזרחי של יוון, בקיץ של- 480 לפנה"ס, הוא סיפור על אומץ לב, מנהיגות וטקטיקה. כוח מיוחד, שמנה שלוש מאות לוחמים, נשלח אל עומק השטח לקראת האויב, מאות קילומטרים מעיר המדינה, כדי לעכב את הצבא הפרסי הענק במעבר הצר. לפעולה הטקטית המעכבת, כמו גם לגילויי האחווה והגבורה, שסיפורם נישא לאורכה ולרוחבה של יוון, היתה השפעה אסטרטגית. העם היווני המפולג השכיל להתגבר על מחלוקות ומדון, ולאחד את ערי המדינה לכוח מגן אחד, שקם להכות ולהילחם בצבא הפרסי הפולש." ~ מתוך המאמר "מעטים מול רבים" מאת ברעם. פורסם בעיתון "במחנה".
* "הקרב התרחש באמצע אוגוסט של- 480 לפנה"ס, כשכסרכסס (אחשוורוש הראשון, בנו של דרויש), הגיע למעבר תרמופילי. כסרכסס לווה בשבעים אלף מטובי לוחמיו- כולל יחידת המשמר של "בני האלמוות" (שנקראה כך, משום שכאשר אחד החיילים נהרג, מיד מונה לו מחליף). מולו התייצבו ששת אלפים יוונים. על מנת להתגבר על יחס הכוחות הגרוע, בנו היוונים במרכז המעבר קיר סלעים, שהצר אותו לפתח של חמישה עשר מטרים בלבד. כך, נמנע מהפלנקס הפרסי הענק להתפרס ולהביא לידי ביטוי את מלוא עוצמתו. המלך הפרסי לא האמין שכוח כה קטן יעז להתנגד לצבאו האדיר, ולכן הקציב ליוונים חמישה ימים בכדי למסור את כלי נשקם. משסירב המלך הספרטני לדרישה ('שיבוא לקחת את כלי הנשק בעצמו'), שלח כסרכסס את חייליו, גל אחר גל, אל תוך הקרב. ואולם אלה נבלמו על- ידי היוונים, שנשענו להגנתם על ההר ועל הים. הפרסים החמושים בחיצים ובחניתות קצרות, לא יכלו לרומחים הארוכים של ההופליטים היוונים המאומנים היטב. הקרב ארך שלושה ימים. ביומיים הראשונים היו אלה ששת אלפי יוונים שנלחמו עם הספרטנים, אבל לאחר היום השני הסגירו מורי דרך את דבר קיומו של שביל עזים מאגף לפרסים, שאיפשר לכסרכסס להקיף את המעבר ולהופיע מול היוונים בעורפם. משנודע הדבר לליאונידס, המלך הספרטני, הוא שיחרר את הלוחמים שאינם ממוצא ספרטני, וניצב בראש שלוש מאות לוחמיו ליום קרב אחרון אל מול "בני האלמוות." ~ מתוך המאמר "מעטים מול רבים" מאת ברעם. פורסם בעיתון "במחנה".
* "ההיסטוריון היווני, הרודוטוס, מספר על מהלך הקרב האחרון, כי גם כאשר נותרו רק ספרטנים בודים ללא כלי נשק ומגינים, הם המשיכו להילחם באבנים ובמקלות, "בשיניים ובידיים חשופות," עד אשר נהרג האחרון שבהם. במעבר תרמופילי הוצבה אבן- הקיימת עד היום- ועליה חקוק המשפט: "הו עובר אורח. לך הגד לספרטנים, כי כאן אנו שוכבים נאמנים לחוקיהם." אם נתעלם מהנוקשות ומהקנאות ומהנוקשות שאפיינה את דרך החיים הספרטנית בכלל, ונתמקד בהיבטים הצבאיים והפיקודיים בלבד- הרי שלפנינו ספר מרתק העוסק בתפקידו של המפקד בנוהל הקרב ובמהלכו: מקצוענות, מנהיגות , דוגמה אישית, משמעת מבצעית, אחוות לוחמים, ורגש הבושה שצריך להיות חזק מפחד המוות." ~ מתוך המאמר "מעטים מול רבים" מאת ברעם. פורסם בעיתון "במחנה".
* "הנה, לדוגמה, התדריך האחרון שנתן ליאונידס לקציניו, לפני היציאה לקרב (עמוד 229): "אתם המפקדים, אנשיכם נושאים את עיניהם אליכם כדי לפעול על- פי הדוגמה שתיתנו להם. אל לקצינים להתבודד או להיות רק בחברת הקצינים האחרים, אתם צריכים להיות עם אנשיכם יומם וליל. הניחו להם לראותכם ולראות שאינכם יראים. כאשר יש עבודה לעשותה- הכניסו את ידיכם ראשונים, שאר האנשים יבואו בעקבותיכם. כמה מכם, אני רואה, הקימו לעצמם אוהלים. הפילו אותם מיד. כולנו נישן כפי שאני ישן, בחוץ. העסיקו את אנשיכם, אם אין עבודה לעשותה- תמציאו אותה. אם לחיילים יש זמן לפטפט, פטפוטם הולך לפחד. פעילות, לעומת זאת, מגבירה את התיאבון לפעילות נוספת. הקפידו בכל עת על משמעת קרבית. אסור לאף אחד להתפנות לצרכיו הטבעיים ללא החנית והמגן שלו. זכרו שכלי הנשק המאיימים ביותר של הפרסי, חיל הפרשים שלו והמוני הקשתים והקלעים, הופכים להיות חסרי חשיבות בגלל תנאי הקרקע. זאת הסיבה שבחרנו את האתר הזה. אין באפשרות האויב להחדיר יותר מתריסר אנשים בו בזמן דרך המעברים הצרים האלה, ולרכז יותר מאלף איש לפני החומה. לנו יש ארבעת אלפים. אנו עולים עליהם ביחס של אחד לארבע." סיפור הגבורה של הקרב בתרמופילי, הוא סיפור מופת על מנהיגות צבאית וטקטיקה. על כן, נכון למצוא לו מקום של כבוד בארון הספרים של כל מפקד שדה בצה"ל." ~ מתוך המאמר "מעטים מול רבים" מאת ברעם. פורסם בעיתון "במחנה".
==נאמר עליו==
* " אחד המבצעים האיכותיים ביותר של היחידה, מבצע מורכב ורב משתתפים שכלל שיתוף פעולה עם יחידות כגון פלס"ר 35, מגלן וכוחות חיל האוויר. בעקבות מורכבות המשימה נכנסה היחידה לנוהל קרב שארך כחודשיים וחצי וכלל הכנות רבות, תרגולות שתוף פעולה עם חיל־האוויר וירי טילים רבים באימון, תורגלו כל התרחישים האפשריים ורמת המוכנות המבצעית הייתה גבוהה ביותר. המשימה – חיסול מחבלים ואיתורים במזרעת-כפרה אשר נמצא צפונית לרכס ג`בל צפי וצמוד לג`בע, כפר שהיה בסיס עורפי של חיזבאללה, מקן המחבלים הזה יצאו בין היתר גם המרצחים שהרגו חודשים מספר קודם לכן את אבי מילר ז"ל, שחר רפאלי ז"ל, יונתן בויידן ז"ל ודניאל ריי ז"ל, לכן המבצע היה גם טעון מאד מבחינה רגשית. בחמישה עשר באוקטובר 1994 יצאה היחידה למבצע. רכובים על גבי מרצדסים ביצע הכוח איגוף אדיר, שחדר עד כארבעים ק"מ בעומק לבנון ומאחורי הקו האדום בכדי להגיע אל קן המחבלים מן העורף. הכוח פרק רגלית וביצע תנועה רגלית עד לעמדה שצפתה על מזרעת-כפרה, לאחר שזוהו מחבלים ע"י התצפית הכווין מפקד העמדה, המ"פ דאז, אמיר ברעם את מסוקי התקיפה של חיל־האוויר שהשמידו ארבעה מחבלים. המבצע הוגדר כהצלחה מסחררת מכיוון שעמד הן במשימת השמדת המחבלים והן באיסוף המודיעין שהיה נחוץ במסגרת המבצע, או כפי שהוגדר בסיכומי האלוף: 'המבצע הוכיח שאנו תוקפים כל יעד של חיזבאללה המוכר לנו...'." ~ על מבצע "פנתר ורוד" עליו פיקד ([http://www.zanhanim.org.il/show_item.asp?levelId=43940&itemId=27655&itemType=3&prm=t=3&template=15 מקור])
| |||