אורי שגיא: הבדלים בין גרסאות בדף
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
Marloweperel (שיחה | תרומות) |
Marloweperel (שיחה | תרומות) אין תקציר עריכה |
||
שורה 2:
* "ראוי שתתקיים בנו הדוגמה האישית. היא התמצית של היכולת להניע את כל האנשים אל מול מה שלעתים הינו בלתי אנושי. לקום ולהסתער, כמו אביך, עם תעצומות נפש, אל מול מה שנחשב בלתי אנושי – האויב שיורה – הוא דבר שאני מגדירו כבלתי אנושי. אם תגידו לי אחרת אומר שעולם המושגים שלכם בלתי אנושי. ובכל זאת אנשים מונעים, קמים ומסתערים, כי בעיניהם אין אלטרנטיבה להסתערות. זה מתקיים ב[[W:כפר יובל|כפר יובל]], זה מתקיים במשפחה, זה קיים בגולני וב[[W:סיירת גולני|סיירת גולני]] תוך שמירה קפדנית על והצנע לכת." ~ מתוך ספרו "אורות בערפל" עמודים 87-88.
* "יש דבר נוסף שאולי חסר קמעה עד כה, אבל ראוי לעמוד בו, והוא מבחן השייכות. מנסיוני, קשה להנהיג אנשים ולהניעם אל מה שנחשב בעיני בלתי אנושי, אל מול אויב בלחימה. [[W:עוזי יאירי|עוזי יאירי]] ז"ל הסתער אל מול מה שנחשב בעיני בלתי אנושי, ואם תאמרו שאנושי הוא, תיחשבו אתם בעצמכם בלתי אנושיים. ובכל זאת, מתקיים בנו הכוח להניע אנשים ההולכים ראשונה. השייכות- אם תרצו גאוות יחידה, דבר בלתי מוחשי לכאורה- היא כוח מניע שבעברי הצבאי מצאתי בו עוצמה. איתרתי שלושה בתים שאליהם, בדומה לאחרים אבל יותר, היתה גאוותי להשתייך. הבית האחד, בצוק העתים, כשחיפשתי רעים בתקופה קשה, חזרתי לחבוש כומתה חומה של [[W:חטיבת גולני|גולני]]. הבית השני הוא צירוף של טנקים ברמת הגולן. אני לא אוהב טנקים באשר הם, אבל אני אוהב טנקים בגולן, בסמוך להתיישבות, וכל כולם יחדיו המה תמצית הציונות כל עוד הסדר מדיני של שלום לא הגיע ויביא למסקנות אחרות. ובבית השלישי, במודיעין, מצאתי אנשים שוקדים על מלאכתם בשקט, באמונה, בדממה, בתבונה, ביצירתיות, ובעיקר מאפשרים לכולם אורח חיים רגוע מבלי שאני חפץ להסביר מדוע." ~ מתוך ספרו "אורות בערפל" עמוד 316.
* "אלא שאם אין קמח אין תורה, אי אפשר לו לקצין הרצוי בעיני, מבלי שתתקיים בו רמה גבוהה מאוד של מקצועיות. נגמלנו, אני מקווה, מתחושת ה'יהיה בסדר' שבאמצעות רוח היחידה, אומץ הלב והאמונה בלבד אפשר יהיה לעמוד במשימות תוך שמירה מרבית על חיי חיילינו. שהרי המקצוע הצבאי, הוא נרכש ומצטבר ואי- אפשר להידרש אליו רק תוך כדי אמונה בכושר המנהיגות שהיא ככלות הכל אומנות." ~ מתוך ספרו "אורות בערפל" עמודים 114.
* "אני לא יודע אם יש רגע מכונן אחד, בטח לא למי ששירת 35 שנים בצבא בתפקיד קרבי. רגע קשה במיוחד היה ב־69', כשהייתי מפקד [[W:סיירת גולני|סיירת גולני]]. פשטנו על מוצב ירדני שממנו יצאו פיגועים לעבר עמק בית שאן ועמק הירדן. פעולה קשה, היו לנו נפגעים. ביצענו את המשימה, אבל היה קרב קשה. איבדתי שם מפקד צוות מצטיין, קצין מקיבוץ גבת בשם [http://www.izkor.gov.il/HalalKorot.aspx?id=92316 רוני שרון]. אחרי הקרב הגעתי לבקר את המשפחה וראיתי את התמונה של עמוס, אחיו, תלויה על הקיר. התברר לי לתדהמתי, שרוני הוא הבן השני שנפל. זה היה רגע קשה. אני לא סולח לעצמי על זה שלא ידעתי שהוא בן למשפחה שכולה. אני לא רוצה לתאר תיאורי קרבות בהם השתתפתי, כי היו לוחמים גדולים ממני, ופצועים קשה ממני, אבל הרגע בו נפצעתי ב־71' ברמת הגולן מלווה אותי עד היום. זו הייתה תקופת מלחמת ההתשה. הייתי [[W:מפקד גדוד|מג"ד]] [[W:גדוד 13|13]] בגולני. זה קרה בין תל־פארס לתל־כודנה, לא רחוק ממוצב 112. סיור שלנו הותקף וירדנו לקראתו. עלינו על זירת מטענים. מי שנותר מכל החפ"ק בחיים זה הקשר ואני. כל השאר נהרגו. כשהתעוררתי בשטח ראיתי שסמל בשם [http://www.izkor.gov.il/HalalKorot.aspx?id=93727 אודי בן־גרא], מקיבוץ בית קשת, שולט במצב ומתפעל את הפינוי. לא יודע למה אני מציין את הרגע הזה. אולי בגלל שב[[מלחמת יום הכיפורים|מלחמת יום כיפור]] הוא נהרג." ~ מתוך ([http://www.inz.org.il/article.php?id=703 ראיון לביטאון "הלוחם"])
* "תוקף הנסיבות נתן לי את את התחושה שאני רוצה לומר ל[[משה יעלון|משה ('בוגי') יעלון]]- מחליפי, אדם, לוחם, מפקד מהטובים שיש לנו, שהרשים אותי מאוד באישיותו במהלך תפקידי כמפקד חילות השדה וכראש אמ"ן- כי אני מתיימר לתאר סטריאוטיפ של ראש אמ"ן: 'אתה ודאי תבחין, בוגי, שנבדל ראש אמ"ן מהכפופים לו במידת נשיאת מושג האחריות. מושג אחריותו של ראש אמ"ן נראה לי מצדיק את הפרשנות המרחיבה ולא המצמצמת, שאותה הבנתי מתיאורו של ראש אמ"ן, [[W:אלי זעירא|אלי זעירא]], בספרו אודות [[W:מלחמת יום הכיפורים|מלחמת יום הכיפורים]]. ואתה תבין במלוא החריפות את מושג הבדידות, ובעיקר כל אימת שתצטרך להכריע על פעילות מבצעית רגישה או לעמוד על דעתך גם אם אינה פופולארית. אני משוכנע שמתקיימת בך ישרות- הדרך שהינה מצרך נדרש מראש אמ"ן, אבל גם ממליץ בפניף שלא להירתע מהפגנת יושר אינטלקטואלי ואפילו אומץ- לב אזרחי, לבשר בשורות העומדות בסתירה למערכת הציפיות של הסובבים אותך ובעיקר אלה שמעליך. הרי יש הבדל ניכר באם מצליחים לעמוד במבחן הידיעה לבין הנחלת המודעות, או אם תרצה, המשמעות הנובעת מהידיעה לדרג המחליט, שאחרי ככלות הכל הוא הנושא באחריות. אני סבור, בוגי, שיש גם לנו את הזכות לטעות כבני אדם, אלא שזה לא יכול לשמש לנו סימן- דרך מקל בבואנו להשתמש בזכות המפוקפקת הזו." ~ האלוף [[אורי שגיא]]
* "צה"ל צריך אימון הקמה." ~ לאחר [[מלחמת לבנון השנייה]].
* "אני דורש, כאזרח המדינה, לדעת לאן העגלה הזאת נוסעת. אם אין ברירה, אנחנו נילחם. אבל אם יש ברירה, ואנחנו מחמיצים אותה, לא יסולח." ~ מתוך ([http://www.inz.org.il/article.php?id=703 ראיון לביטאון "הלוחם"]).
שורה 12 ⟵ 13:
* "המחבלים לא איכזבו והחלו בטיפוס לעברנו בשעות אחר- הצהריים המאוחרות. שמחנו על כך, לאחר ההמתנה המתישה, ללא יכולת תנועה, במהלך היום. הופיעו שלוש דמויות, ובשניות הראשונות היה קושי לזהות מי הרועה האזרח שיוביל את העדר בחזרה, ומי הם שני המחבלים. היינו ביתרון, גם משום ההפתעה וגם משום שהשמש היתה בגבנו. השקט היה מתוח, וברור היה שצריך להתאפק ממש עד למגע בטווח אפס. אינני יודע בוודאות אם שתי הדמויות השיבו את נשמתן לבורא מאש כוחותינו, או כתוצאה מהתקף- לב. הרועה, היחיד שנותר בחיים בשלב הראשון, החל להימלט מזרחה. לא היה עוד טעם להסתתר. דלקנו אחריו וירינו בו מטווח ארבעים- חמישים מטר. הוא נראה נופל, אבל לא היה ברור אם הידרדר עד לתחתית המצוק. אספנו את הציוד, המתנו דקות מספר, ובחשיכה מוחלטת נענו בחזרה. כשהגענו לכביש באזור אלעל המתין לנו המח"ט, תיחקר בקצרה, ודווח לאלוף הפיקוד, [[W:דוד אלעזר|דוד אלעזר]] ז"ל. דדו סבר שיש להביא את הגוויות (בתדריך העניין הושאר לשיקול דעתי), כדי לטשטש ככל שאפשר את הפעילות שלנו. חשבנו שזה מיותר ואפילו מסוכן, כי ברור שאי- אפשר להסתיר את עובדת ההיתקלות, וממילא בעקבות ההסתערות שלנו נותרו תרמילים שלא ניסינו כלל לאסוף. היחיד שנראה אדיש ושליו לאפשרות שנלך פעם נוספת היה פאצ'אנגה, אלא שלא היה צורך בסופו של דבר להעמיד את העניין למבחן." ~ אורי שגיא מספר על חברו [http://www.izkor.gov.il/HalalKorot.aspx?id=94634 יעקב מרדכי ז"ל] מתוך הספר "אורות בערפל" מאת אורי שגיא עמודים 89-90.
* "זה היה אותו פאצ'אנגה, שבעת פשיטה על מחנה המחבלים הוואדי יאבס (מול טירת- צבי), בעודו בכוח החסימה, מבחין ראשון בג'יפ שהוביל את מפקד הגזרה של המחבלים, מצליח להמשיך בתנועה, למרות הנקר בגלגליו, שנבע מעלייתו על מסמרי החבלה והדוקרנים שהכוח הניח. היתה עלולה להיות בושה גדולה, אך בעודנו עסוקים בטיהור של המחנה עצמו התרומם פאצ'אנגה- מעשה שהיה על גבול הפזיזות- וירה ררנ"ט מטווח כחמישים מטר לתוך הג'יפ וחיסל את יושביו. בתחקיר הוא שלף לפתע מכיסו אקדח, הגיש אותו לי ולמח"ט, [[W:יקותיאל אדם|יקותיאל אדם]], ואמר 'שלא תוכלו להגיד שלא חיסלתי אותם...' " ~ אורי שגיא מספר על חברו [http://www.izkor.gov.il/HalalKorot.aspx?id=94634 יעקב מרדכי ז"ל] מתוך הספר "אורות בערפל" מאת אורי שגיא עמודים 89-90.
* "רק עם הנחיתה בארץ, שהתקשורת היטיבה לתאר את ההתרגשות העצומה שהיתה כרוכה בה, התחלנו לעכל את משמעות הפעולה. מבחינתי, זו היתה הצהרה ערכית שצה"ל יעשה כל אשר לאל ידו כדי להגן על אזרחי מדינת ישראל, הצהרת הערכה רבה מאוד לכושר המודיעיני שאיפשר מבצע כזה בזמן כה קצר וליכולת הביצוע המוטסת של [[W:חיל האוויר הישראלי|חיל האוויר]]. אשר לנו, האנשים שעל הקרקע, דומה כי הוטלו עלינו מבצעים קשים ומסובכים יותר בעבר. אל יובן מדברי שאני מקל- ראש או מזלזל ב[[W:מבצע יונתן|מבצע אנטבה]], ברם יכולת ביצוע מורכבת נדרשה כבר בעבר, ולא היתה טעונה הוכחה." ~ אורי שגיא מספר על מבצע אנטבה. מתוך הספר "אורות בערפל" מאת אורי שגיא
==נאמר עליו==
* "אורי שגיא שימש לי דוגמה למקצועיות. ממנו למדתי לא רק איך עושים דברים אלא גם למה, מעומקי הטכנוטקטיקה ועד לאסטרטגיה." ~ רא"ל [[גבי אשכנזי]] על מפקדו שגיא ([http://www.nrg.co.il/online/archive/ART/638/013.html מקור]).
| |||