דרך ארוכה קצרה: הבדלים בין גרסאות בדף

* "השירות ב[[W:נוער חלוצי לוחם|נח"ל]] באותה תקופה אִפשר לי לעשות שירות קרבי ב[[W:נח"ל מוצנח|נח"ל המוצנח]] ולהגשים את מה שחונכתי אליו והאמנתי בו: התיישבות (ששיאה הקמת יישוב חדש בארץ) וחיי שיתוף בקיבוץ. כאשר גרופית נקבע כקיבוץ היעד שלנו, ההחלטה כמעט היתה ברורה מאליה. האתגר שבקיבוץ צעיר, בן שנתיים, ועוד בערבה, קסם לי מאוד. טרם גיוסי, וגם במהלך שירות החובה שלי, לא חשבתי על שירות צבאי ארוך, ואף לא על קצונה. לא חשבתי אז שהביטחון הצבאי הוא הדבר החשוב, או התחום שיש לי בו יתרון או עניין. הייתי חלק מרובו של עם ישראל שהאמין שמלחמת ששת הימים היתה המלחמה האחרונה, וחשב שהנִצחון המזהיר של ששת הימים שכנע- או עתיד לשכנע- את הערבים שכדאי להגיע לשלום. הייתי חלק מאותה תחושה של שאננות וביטחון עצמי, שהיתה נחלתנו עד מלחמת יום הכיפורים. הייתי גם שלם עם המתכונת של 'שטחים תמורת שלום', שנקבעה מיד לאחר מלחמת ששת הימים והתבטאה בהחלטת הממשלה שלא לספח את השטחים (למעט חלקה המזרחי של ירושלים) אלא לראות בהם פיקדון עד להסכם שלום."

* "התגייסתי בספטמבר 1968, את שירות החובה עשיתי מתוך הרגשת חובה, בוודאי לא מאהבה. אני חושב שאם מישהו היה מנבא לי שאני עתיד לשרת בצבא יותר משלושים שנה, הייתי צוחק ממנו ואומר לו שהוא פשוט לא מכיר אותי. לא יהיה זה נכון לומר ששנאתי כל דבר שקשור בצבא. היו בשירות דברים שמאוד אהבתי ומהם שאבתי כוח וסיפוק עצומים: העבודה עם אנשים, הפיקוד עליהם, הרוח וסולם הערכים הצה"לי. כל אלה מאוד דיברו אלי וחיברו אותי לצבא בקשר עז. ויחד עם זאת, כשהייתי חייל בשירות חובה שנאתי עד להחריד את ימי ראשון בבוקר, וממש התקשיתי לחזור מחופשת השבת לגדוד. אני מודע היטב לכך שקושי מסוג זה בהחלט אינו אופייני למי שאוהב אהבת אמת את הצבא ואת חיי הצבא."

* "לקראת תום קורס המ"כים הזמין אותי לראיון [[נחמיה תמרי]] ז"ל, מפקד פלוגת המ"כים ב[[W:נח"ל מוצנח|גדוד 50]], גדוד הנח"ל המוצנח של [[W:חטיבת הצנחנים|חטיבת הצנחנים]] הסדירה (35) וביקש ממני לצאת לקורס קצינים לאחר תקופת פיקוד קצרה כמפקד כיתה. ידעתי לשם מה הוזמנתי, ועוד לפני שהתייצבתי אצלו, כבר היה מנוי וגמור עִמי להשיב בשלילה. היציאה לקורס חייבה לחתום קבע לשנה, ואת המחשבה הזו דחיתי מכול וכול. באותו זמן ראיתי חשיבות עצומה להגעתי המהירה לקיבוץ הצעיר גרופית, שהגרעין שלי היה השלישי לאיושו. היתה בי תחושת אחריות כלפי הקיבוץ וגם כלפי חברַי לגרעין, שאִפשרו לי להמשיך במסלול פיקודי ('אחוזים מאוחרים') בגדוד 50, במקום להגיע מוקדם יותר לשל"ת בקיבוץ. כפי שכבר ציינתי, את חיי הצבא לא אהבתי. השירות הצבאי, או הקצונה, לא היו משאת חיי, ולא נכללו בסדר העדיפויות שלי. לא היתה בי מה שמכונה היום 'מוּרעָלוּת' צבא, ודאי לא הרפתקנות."

* אך למרות נחישותי שלא להמשיך בשירות הצבאי, לא קל היה לי לסרב לנחמיה. כבר אז הערכתי אותו מאוד. לימים כאשר לדאבוני נדרשתי להספידו לאחר שנהרג בהתרסקות מסוקו, בהיותו אלוף פיקוד המרכז, אמרתי ש'את גבו של נחמיה הכרתי היטב, אף יותר מרעייתו חנה': הלכתי אחריו כחייל בפלוגתו, במבצע הראשון מעבר לגבול שהשתתפתי בו, והוא פיקד על הכוח. כאשר חזרתי לשירות קבע, מסלול שירותי היה דומה מאוד לשלו: מ"מ ומ"פ בגדוד הנח"ל המוצנח, מפקד סיירת צנחנים, מג"ד 890, מפקד סיירת מטכ"ל, מח"ט הצנחנים ואחר כך גם אלוף פיקוד המרכז. חזרתי לשרת תחת פיקודו, ואף כסגנו, ותמיד הגיתי אליו הערכה רבה, ולכל אורך מסלול השירות ראיתי בו דוגמה ומופת."