שאול מופז: הבדלים בין גרסאות בדף

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
Marloweperel (שיחה | תרומות)
Marloweperel (שיחה | תרומות)
שורה 32:
* "כמפקד [[W:גדוד 202|גדוד]], נדמה היה שהוא נמצא בכל מקום. חיל שפיטפט ברשת הקשר בשתיים בלילה, שעה שבה בדרך כלל אף אחד לא שומע, לא הופתע לגמרי כש[[W:מפקד גדוד|המג"ד]] קטע אותו, ובחיתוך הדיבור שאין לטעות בו הודיע לחייל שהוא 'מרותק עד סוף הקו'. הוא נכח בכל תרגיל, הכיר כל חייל, ירד לסופו של כל פרט. ביחידות שבהן הבלגאן היה סוג של אתוס, בלט מופז בסדר שלו. כסגן מפקד ה[[W:חטיבת הצנחנים|חטיבה]], סיים את התפקיד שלו בשתי ישיבות מרתוניות, שלוש עשרה שעות כל אחת, כשלאחריהן השאיר ליורשו, סא"ל אריק קראוזמן (מורן) שולחן נקי לגמרי בכל הנוגע לסדר ותחמושת. רוב הסמח"טים עושים ישיבות כאלה עם כניסתם לתפקיד- אם בכלל- כדי שהסדר ישרור בתקופת כהונתם שלהם. למופז היה חשוב לצאת מהתפקיד כמו שצריך, עד הרגע האחרון." ~ מתוך הספר "בומרנג" מאת [[עפר שלח]] ו[[W:רביב דרוקר|רביב דרוקר]], הוצאת כתר, 2005, עמודים 44-45.
* "מיומו הראשון כרמטכ"ל טרח מופז להדגיש בפני פקודיו עד כמה ערך הניצחון חיוני בעיניו. אחד ממעשיו הראשונים היה נסיעה מיוחדת למוצב סוג'וד בלבנון, כדי לתחקר שם בעצמו, דבר נדיר שהמסר שלו ברור, מקרה של חייל צנחנים שלא גילה נחישות מספקת במרדף אחרי איש [[W:חזבאללה|חיזבאללה]] שחדר למוצב. מופז הדיח את החייל והעיר לכל שרשרת הפיקוד שמעליו. 'בסופו של יום, אנחנו צריכים לנצח', הייתה המנטרה ששינן כל מפקד וכל חייל בלבנון, וזו שעמדה מאחורי ההתכוננות לעימות בשטחים. בסופו של יום, כלומר בכל קרב כיחידה נפרדת. בסופו של יום, כי בכל מקום הערבים צריכים להבין שהם הולכים להפסיד. בסופו של יום, כאילו אין מחר- ואחריו עוד מחר ועוד מחר." ~ מתוך הספר "בומרנג" מאת [[עפר שלח]] ו[[W:רביב דרוקר|רביב דרוקר]], הוצאת כתר, 2005, עמוד 48.
* "בין אימון לאימון החזיקו ה[[W:חטיבת הצנחנים|צנחנים]]את קו התעלה הצפוני, את בקעת עמק הירדן, את הקו החדש ברמת הגולן והשתתפו בעשרות מארבים ומרדפים אחרי חוליות שניסו לחצות את נהר הירדן. אחד המארבים האלה התבצע בעשרים ושלושה באוקטובר 1968. באותו יום חזר מופז מעוד ניסיון כושל להתקבל לקורס קצינים. השלישי במספר. הראשון היה במהלך קורס מ"כים. השני היה לאחר שכבר היה מפקד כיתה. השלישי היה זמן קצר לאחר שסיים לפקד על המחזור הראשון בצנחנים. 'רציתי להיות קצין', הוא סיפר לאחר שנים, 'ופתאום אמרו לי פעם אחר פעם שאני לא מתאים. חשבתי לעצמי שאולי משהו באמת לא בסדר איתי'. את הדרך מבית הספר לקצינים- שם התבשר ששוב לא עבר את המבדקים- חזרה לגדוד, עשה בטרמפים. הוא נכנס בפנים נפולות לחדר האוכל, ומישהו שם אמר: 'טוב, מופז חזר. יש לנו עוד מ"כ למארבים הלילה'. עוד באותו לילה הוא שובץ למארב. [[W:גדוד 890|גדוד הצנחנים]] החזיק קו בבקעת הירדן. חלק מהחיילים ישב במוצבים, חלק יצא כל לילה למארבים. המארב של מופז מוקם בעקבות מספר מקרים שבהם חצתה חולייה את הירדן, ירתה מספר טילי אר. פי. ג'י לעבר אחד המוצבים ונמלטה חזרה. המארב שכב סמוך לירדן, מעל מחפורת עמוקה, על מסלול החצייה המשוער של החולייה. מופז פיקד על המארב. יחד איתו היו עוד חמישה חיילים. בתשע בערב נראתה תנועה חשודה. מופז זיהה את החולייה בתוך המחפורת, נערכת לירי לעבר המוצב. המארב לא שלט באש על המחפורת ומופז החליט לפעול בניגוד לכללים הנהוגים שלא מפצלים מארב בלילה:הוא הורה לאנשי המארב לפתוח באש לכיוון המחפורת, ויחד עם שני חיילים נוספים, יצא לאיגוף שמאלי, נכנס למחפורת וחיסל בירי מקרוב את החולייה." ~ מתוך הספר "המצביאים : סיפורם של הרמטכ"לים" עורכים: דני דור, יהודה שיף; כתיבה: דני דור, דב גולדשטיין. הוצאת "מעריב", 2002, עמוד 187-188.
* "בקיץ 1969 החזיק ג[[W:גדוד 890|גדוד הצנחנים]] של שי תמרי את קו המוצבים בתעלה. מופז פיקד על מוצב המזח, מול פורט תאופיק. אחד המקומות הקשים והמסוכנים בקו. היו ימים, סיפר מופז, שהמוצב ספג אלף פגזים ביום. ויותר. הפגזות וניסיונות פשיטה של יחידות קומנדו מצריות שחצו כמעט כל לילה את קו המים. במהלך [[W:מלחמת ההתשה|מלחמת ההתשה]] הגיע מועד השחרור מהצבא. מפקד הגדוד , שי תמרי מטריח את עצמו תחת אש למוצב המזח, לשכנע את סג"מ מופז לחתום קבע. הוא לא היה צריך להתאמץ יותר מדי. למופז היה ברור שהוא לא משתחרר ומשאיר את החיילים שלו לבד במוצב. 'המחוייבות שלי הייתה קודם כל לאנשים שלי. אנשים מצויינים שעבדתי איתם שם שנה וחצי, ולא עלה על דעתי לעזוב אותם באמצע מלחמת ההתשה'." ~ מתוך הספר "המצביאים : סיפורם של הרמטכ"לים" עורכים: דני דור, יהודה שיף; כתיבה: דני דור, דב גולדשטיין. הוצאת "מעריב", 2002, עמוד 187-188.
 
== קישורים חיצוניים ==