אורי שגיא: הבדלים בין גרסאות בדף

* "מצאנו שהמטה הכללי ביצע שינויים במבנה הצבא בתקופה כה רגישה. צה"ל זקוק לאימון הקמה ואנחנו מתנדבים." ~ ([http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/478/877.html ראיון]).

* "ישראל לא התכוננה ל[[W:מלחמת לבנון השנייה|מבצע]] הזה. הוא לא נראה כמו מלחמה, אלא כתגובה. מצאנו את עצמנו מנסים לטפל בבעיה מבלי להיות מוכנים לה. הממשלה לא הגדירה מטרות לצבא, למרות שהצבא ניסה. היה פער בלתי ניתן לגישור בין ציפיות הציבור למטרות שהוצבו. היתה אי-הכנה של העורף. הצבא מצא את עצמו לא כשיר, לא מוכן ולא הכיר את השטח. כמעט ונגררנו למלחמה מול מדינה מבלי להיות ערוכים לכך. במקום לטפל באבא של הילד הסורר, מצאנו את עצמנו רצים אחרי הילד – חיזבאללה." ~ ([http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/477/630.html ראיון]).

* "קור- הרוח והסבלנות שלו התבטאו גם במארב ההסתתרות באזור סחם אל- ג'ולן, על מצוקי הרוקאד שבסוריה, ולא פחות מכך- בעמידתו הזקופה ושיגור הררנ"ט לתא הנוסעים של הג'יפ, שנשא את מפקד הגזרה של ארגון הפתח' בבקעת הירדן, בעת פשיטה על מחנה המחבלים בוואדי יאבס. במקרה הראשון נענו, שמונה אנשים, כדי לפגוע במחבלים שחדרו לעבר ישובי דרום רמת- הגולן, בחסות עדרי צאן ובקר שחצו את נחל הרוקאד מסוריה לעבר רמת- הגולן. שיטת המחבלים היתה להיטמע במסגרת נעדר כרועי צאן במהלך היום, ועם 'קיפול' העדר, לקראת ערב, היו המחבלים נשארים בשטח ומנצלים את חסות החשכה כדי לחדור פנימה ולבצע את זממם. הכוח שלי היה אמור, לאחר תנועת לילה, להסתתר בבית נטוש ששימש כנקודת פיצול בין המחבלים והעדר. התנועה היתה שקטה וללא בעיות. התגנבנו באיטיות לסריקת המבנה, וניצלנו את הזמן שנותר להסוואה ולארגון השטח, כדי שבעת ההיתקלות הצפויה במחבלים נוכל להפתיע אותם. פאצ'אנגה, בשל צבע עורו השחום, היה היחידי שלט נזקק להסוואת הפנים והידיים. אותו אפשר היה לגלות בלילה רק אם חייך... עקבתי אחרי הסבלנות שבה ניחן ושמחתי שהיה לידי בעת התארגנות הכוח למארב." ~ אורי שגיא מספר על חברו [http://www.izkor.gov.il/HalalKorot.aspx?id=94634 יעקב מרדכי ז"ל] מתוך הספר "אורות בערפל" מאת אורי שגיא עמודים 89-90.

* "המחבלים לא איכזבו והחלו בטיפוס לעברנו בשעות אחר- הצהריים המאוחרות. שמחנו על כך, לאחר ההמתנה המתישה, ללא יכולת תנועה, במהלך היום. הופיעו שלוש דמויות, ובשניות הראשונות היה קושי לזהות מי הרועה האזרח שיוביל את העדר בחזרה, ומי הם שני המחבלים. היינו ביתרון, גם משום ההפתעה וגם משום שהשמש היתה בגבנו. השקט היה מתוח, וברור היה שצריך להתאפק ממש עד למגע בטווח אפס. אינני יודע בוודאות אם שתי הדמויות השיבו את נשמתן לבורא מאש כוחותינו, או כתוצאה מהתקף- לב. הרועה, היחיד שנותר בחיים בשלב הראשון, החל להימלט מזרחה. לא היה עוד טעם להסתתר. דלקנו אחריו וירינו בו מטווח ארבעים- חמישים מטר. הוא נראה נופל, אבל לא היה ברור אם הידרדר עד לתחתית המצוק. אספנו את הציוד, המתנו דקות מספר, ובחשיכה מוחלטת נענו בחזרה. כשהגענו לכביש באזור אלעל המתין לנו המח"ט, תיחקר בקצרה, ודווח לאלוף הפיקוד, [[W:דוד אלעזר|דוד אלעזר]] ז"ל. דדו סבר שיש להביא את הגוויות (בתדריך העניין הושאר לשיקול דעתי), כדי לטשטש ככל שאפשר את הפעילות שלנו. חשבנו שזה מיותר ואפילו מסוכן, כי ברור שאי- אפשר להסתיר את עובדת ההיתקלות, וממילא בעקבות ההסתערות שלנו נותרו תרמילים שלא ניסינו כלל לאסוף. היחיד שנראה אדיש ושליו לאפשרות שנלך פעם נוספת היה פאצ'אנגה, אלא שלא היה צורך בסופו של דבר להעמיד את העניין למבחן." ~ אורי שגיא מספר על חברו [http://www.izkor.gov.il/HalalKorot.aspx?id=94634 יעקב מרדכי ז"ל] מתוך הספר "אורות בערפל" מאת אורי שגיא עמודים 89-90.