פרקי יומן (ספר): הבדלים בין גרסאות בדף
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
Marloweperel (שיחה | תרומות) אין תקציר עריכה |
Marloweperel (שיחה | תרומות) אין תקציר עריכה |
||
שורה 11:
* "אני נקרא למסור דו"ח לאריק, הוא שוכב חבוש. 'נפגע' לוחש לי מישהו. אני מדווח על המצב וניגש למרכז המשלט. העניינים פה מבולגנים במקצת. אבל איך שהוא מתארגן איסוף הפצועים והשלל וחלק מהכוח כבר מתחיל לנוע עם הכבודה. אני וסופפו נשארים בחיפוי על המשלט ומארגנים בהזדמנות זו מספר פיצוצי עמדות במעט חומר- הנפץ שהיה בידינו. היריות פסקו לגמרי. רוח לילה מחתה את אגלי הזיעה מהפנים הלוהטים. עוד מספר דקות נעזוב את המשלט הכבוש ונצעד אחרי כל היתר חזרה אל הגבול, אל המנוחה. שלווה גדולה יורדת עלי. 'בחיי,' מלחש סופפו, 'זה הלך כל- כך טוב הפעם.' אני מסכים איתו הסכמה גמורה." ~ על פעולת כיסופים, עמוד 198.
* "אני שותק. אני עייף כמו המציע עצמו. כל חלקיק שבי זועק – להפסיק. לחזור. ברור לי שאינני יכול יותר להמשיך, ברור לי שלא אצליח לבצע את המשימה. העניין כולו נעשה פתאום תפל וחסר טעם. מדוע דוקא בחברון? איזה הגיון יש בשליחת ארבעה אנשים למקומות כאלה? הכל נראה כל-כך מיותר ולא נחוץ, כל-כך טפשי. אינני פוחד עכשיו, אני אדיש לכל, לאור היום השפוך מסביב, לשלג החורקני, לסכנות האורבות, לא איכפת לי בכלל אם תפתח כרגע איזו דלת מדלתות הבתים שאנחנו עוברים ביניהם ומישהו יצא מולנו. לא איכפת לי אם לא נצליח בכלל. ומדוע באמת לא לבצע בכפר חלחול? 'נו הר, ניגשים לחלחול?' ושוב העקשנות חסרת ההיגיון. אנחנו לא הולכים לשום חלחול. אנחנו מבצעים, מבצעים למרות כל הפיתויים, ההרגשות המשברים. מבצעים – וחסל. בלי לברר לעצמנו ברגע זה, למה ומדוע, ואיך אנחנו עושים זאת. ושוב אנחנו צועדים קדימה." ~ על [[W:מבצע כפפות משי|הפשיטה לחברון]], עמוד 171.
* "הנה בתי העיר. בתים גדולים, בני קומותיים, מתרוממים מתוך מעטה השלג. דממת מות עומדת בחלל, רק חריקת השלג תחת רגלינו שוברת את הדממה. הגענו לכביש. אנו צועדים במהירות עצומה, הכביש מכוסה קרח דק וחלק. עוברים בזהירות שכונת בתים ראשונה. מגיעים לשנייה. אולי נבצע פה? מקום מתאים לחלוטין. עוד אני שוקל את הענין- ורגלי מחליקות, מועדות על הקרח ואני נופל מלוא קומתי ארצה. זוג כלבים התעורר מתרדמתו ופורץ בנביחות אימים. ערבי הוציא את חטמו מתוך הבית הסמוך ופתח בשריקות אזעקה. עתה עלינו לפעול במהירות, אין מקום לשוּם הרהורים. אני בוחר בבית יפה בלב השכונה. כלב מקדם את פנינו בנביחות- יללות. אנחנו מבחינים באדם הניגש לחלון. אני מכוון. צרור היריות פולח את האוויר, הערבי זועק נוראות ונופל מיד. אנו מזנקים, שניים נשארים בחיפוי, מפוצצים מטען פריצה ליד הדלת ואני פורץ פנימה. מהומה וחשיכה מעובה שוררים בחדר. אני מנסה לחפש את בעל הבית ונמנע מלטאטא את החדר בכדורים כדי לא לפגוע באִשה. מבחוץ נשמעות צעקות נוראות. אני יוצא החוצה. השכונה התעוררה כולה, אנשים מתרוצצים בין הבתים, יריות פולחות את האוויר. יש למהר. אין זמן. אני נכנס לחדר וממטיר אש. יוצא החוצה ופוקד על נסיגה." ~ על [[W:מבצע כפפות משי|הפשיטה לחברון]], עמודים 171-172.
* "מכיוון הבתים העליונים נשמעות שאגות נוראות 'אדבּחו אל יהוד' (תשחטו את היהודים). הדם קופא בעורקים. אנחנו נצמדים לטרסה ומנסים לחמוק, הצעקות רודפות אותנו מכל עבר. אנו ממטירים אש. ערבי מופיע מעלינו, צרור משכיבו מיד. אני מעיף מבט לאחור ורואה למרבה האימה שנשארנו רק שלושה. מה לעשות? אנו נלחצים לטרסה, הקולות מסביב גוברים, מי יודע מה עלול להתרחש בעוד רגע. כוכבא פורץ בשאגות. איתן! אי- תן! אין תשובה. נהרג? רימון מתפוצץ (הרימון שאיתן זרק כאשר נלחם לבדו) ויריות מהדהדות. איתן, היכן אתה? דמות מופיעה לפתע מאחור, הנה הוא. מה קרה לו? הוא נשען על קיר הטרסה ונאנח. נפצע? חלחלה תוקפת אותי, אני רץ אליו בחרדה. לא. איננו פצוע. הוא איבד את הקשר עם החוליה וכשמצא את עצמו פתאום יחידי מול האימה שמסביב- איבד את השליטה. אני פוקד על כוכבא לטפל בו ולהתקדם אחרינו. אנו ממשיכים בנסיגה. ערבי רץ מולנו. אני משכיב אותו בצרור וקצ'ה מוציא מידיו אקדח משובח. שאגות מחרידות הולכות ומתרחקות, הולכות ונחלשות. הפעולה נסתיימה." ~ על [[W:מבצע כפפות משי|הפשיטה לחברון]], עמוד 172.
* "עתה עלינו לסגת במהירות המכּסימלית. מרץ חדש מוזרם עתה. שמחה מציפה אותנו. הצלחנו. ביצענו! היכן החששות, הדאגות, היכן העייפות, הפחד? הרגשת נצחון משתלטת עלינו. אנחנו חזקים. איננו חוששים עכשיו משום דבר. הטומים מוכנים, אנחנו עוברים זקופי קומה בין הבתים. יעיז מישהו להפריע בעדנו! כל- כך קלה היא הדרך עכשיו. קילומטר רודף קילומטר. שעה רודפת שעה. הנה שני הכפרים. האם נסתתר עכשיו בין הטרסות? אני מורה לפתוח את הנצרות וכך אנו צועדים במהירות על הדרך המוארת באור הירח ומוכנים 'לשכנע' כל אויב במהירות. שעה 04.30 בבוקר. המטרים האחרונים. הנה המכונית משחירה מולנו. [[אריאל שרון|אריק]] פוגשנו בחיוך רחב ולוחץ את ידינו בהתרגשות. הגיעה שעת השילומים, השילומים בעד הכל." ~ על [[W:מבצע כפפות משי|הפשיטה לחברון]], עמוד 172.
==נאמר עליו==
* "כמפקד מחלקה, מפקד פלוגה ומפקד הסיירת החטיבתית נשא מאיר הר-ציון תמיד במשימות הקשות ביותר. תוך זמן קצר הפך מאיר ללוחם הנועז ביותר של יחידת 101 והצנחנים, לסייר מעולה ואולי המעולה ביותר שידע צה"ל מעודו." ~ מתוך ההקדמה שכתב [[אריאל שרון]] לספר [http://www.ynet.co.il/yaan/0,7340,L-143475-MTQzNDc1XzExNTQ2MjYyNl8xNDg2ODcyMDAeq-FreeYaan,00.html כותב על מאיר הר-ציון], מתוך אנציקלופדיה ynet.
| |||