ריימונד צ'נדלר: הבדלים בין גרסאות בדף

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
Marloweperel (שיחה | תרומות)
Marloweperel (שיחה | תרומות)
אין תקציר עריכה
שורה 7:
* "חייתי את חיי על סף הכלום."
* "יש החושבים שספרות בלשים היא תת ספרות רק מפני שהיא לא מוצפת במשפטים טפלים, פיסוק מתוחכם ודרכי התניה היפותטיות. ישנם אלה הקוראים סיפורי מתח רק כשהם חולים או עייפים, ולפי ספרי המתח שהם צורכים הם כנראה חולים ועייפים רוב הזמן. ישנם חובבי החידה הבלשית, וחובבי המין שלא מצליחים להכניס לראשיהם הקטנים ושטופי הזימה את הרעיון שהבלש הדמיוני הוא קטליזטור, לא קזנובה. הראשונים מבקשים לקבל תיאור מדויק של המדרגות באחוזה, כולל הספרייה, חדר הרובים, חדר האורחים, המדרגות הראשיות והמעבר לחדר הקודר שבו עומד המשרת מצחצח את כלי הכסף בשקט, בשפתיים קפוצות, מקשיב למלמול האסון. האחרונים חושבים שהמרחק הקצר בין שתי נקודות הוא המרחק בין הבלונדינית למיטה."
* "יהיה זה יותר מאשר בלתי סביר להניח שאחד הסופרים החיים כיום יחבר רומן היסטורי טוב יותר מאשר ''הנרי אסמונד'', סיפור מוצלח יותר על ילדים מאשר ''תור הזהב'', תמונת דיוקן חברתית חדה יותר מאשר ''מדאם בובארי'', העלאת זיכרונות יותר אלגנטית ומלאת חן מאשר ''הפינוקים של פוינטון'', או יריעה רחבה יותר ועשירה יותר מאשר ''מלמחמה ושלום'' או ''האחים קרמזוב''. אבל להמציא סיפור מתח יותר מתקבל על הדעת מאשר ''כלבם של בני בסקרוויל'' או ''המכתב הגנוב'' לא צריך להיות משימה קשה מדי. בימינו יהיה קשה לכתוב משהו פחות מתקבל על הדעת. לספרות הפשע והבלשים אין 'קלאסיקות'. אף לא אחת. קלאסיקה היא טקסט הממצה את האפשרויות של הצורה שבה הוא נכתב וכמעט בלתי אפשרי להתעלות עליו. אף סיפור או רומן מתח עדיין לא עשה זאת. מעטים התקרבו לכך. וזו אחת הסיבות העיקריות שבגללן אנשים הגיוניים בדרך כלל ממשיכים להסתער על המבצר." ~ מתוך ההקדמה שכתב לקובץ הסיפורים הקצרים פרי עטו, "צרות הן המקצוע שלי", הוצאת מעריב, 2004, עמודים 10-11.
 
== מתוך ספריו ==
===השינה הגדולה===
שורה 23:
* "'מה היה בבחור הזה, ריגן, שנגע כלכך לליבו?' רב המשרתים הישיר אלי מבט אף פניו נותרו חסרות הבעה באופן מוזר. 'נעורים, אדוני,' אמר 'ועיניים של חייל.'
'כמו שלך,' אמרתי. 'אם יורשה לי לומר, אדוני, דומות למדי לשלך.'"
* "הוא נהם משהו וגופה של הבחורה היטלטל בחוזקה, כאילו נעץ אקדח בגבה. היא חזרה לצעוד והתקרבה למכונית החשוכה. כעת ראיתי אותו מאחוריה, את הכובע שלו, את צדודית פניו, את רוב כתפו. הבחורה עצרה באחת וצרחה. צרחה יפהפייה, דקה ואלימה, שהלמה בי כמו שמאלית מוחצתץ 'אני רואה אותו!' צרחה. 'דרך החלון. מאחורי ההגה, לאש!' הוא נפל בפח כמו עיוור. הוא דחף אותה בגסות הצדה וקפץ קדימה, מרים את ידו. עוד שלושה פרצי להבה קרעו את האפלה. עוד זכוכית נסדקה. קליע אחד חלף דרך המכונית ונחבט בעץ לידי. נתז עף למרחק בקול יבבה. אבל המנוע המשיך לפעול בשקט. הוא רכן, משתופף בחשכה, פניו אפרוריות נטולת צורה, ששבה ונראתה לאחר שהתפוגג בוהק היריות. אם החזיק בידו אקדח תופי, ייתכן שהיה ריק. וייתכן שלא. הוא ירה שש פעמים, אבל ייתכן שטען את האקדח מחדש בתוך הבית. קיוויתי שהוא עשה זאת. לא רציתי שהאקדח שלו יהיה ריק. אבל ייתכן שהיה אוטומטי. אמרתי: 'גמרת?' הוא פנה לעברי מהר. אולי היה נחמד מצדי להרשות לו לירות עוד ירייה או שתיים, כמו ג'נטלמן מהאסכולה הישנה, אבל האקדח שלו עדיין היה מורם ולא יכולתי לחכות עוד. לא היה די זמן כדי להיות ג'נטלמן מהאסכולה הישנה. יריתי בו ארבע פעמים, הקולט מכה בצלעותי. האקדח קפץ מידו כאילו נבעט ממנה. הוא הושיט את שתי ידיו לבטנו. שמעתי אותן נחבטות בגופו בחוזקה. הוא נפל היישר קדימה, ידיו הגדולות אוחזות בגופו. הוא נפל בפניו אל החצץ הרטוב. ואחר כך לא השמיע שום קול." ~ מתוך הספר מאת ריימונד צ'נדלר, "השינה הגדולה", הוצאת כתר, 2005, עמודים 203-204.
 
===הי שלום, יפתי===
* "הייתי זקוק למשקה, הייתי זקוק להרבה ביטוח חים, הייתי זקוק לחופשה, הייתי זקוק לבית מחוץ לעיר. מה שהיה לי זה מעיל, כוע ואקדח. לבשתי אותם ויצאתי מהחדר."
שורה 39:
* "הוא התקדם לקראתי בשקט לאורך החדר. 'נראה שזה יום המזל שלך,' הוא אמר. 'אני צריך ללכת לאיזה מקום לראות מישהו.'
'כל הזמן ידעתי שזה יום המזל שלי. הרגשתי ממש טוב.' הוא פסע בעדינות מסביבי לעבר הדלת, פתח אותה קצת והתחיל לעבור בפתח הצר, כשהוא שוב מחייך. 'אני צריך ללכת לראות מישהו,' הוא אמר בעדינות והלשון שלו החליקה על שפתיו. 'עדיין לא,' אמרתי וקפצתי. ידו האוחזת באקדח היתה ליד קצה הדלת, כמעט מאחוריה. דחפתי את הדלת בכוח והוא לא הספיק למשוך אותה בחזרה פנימה בזמן. הוא לא יכול היה לזוז משם. המצדתי אותו אל פתח הדלת והשתמשתי בכל הכוח שהיה לי. זה היה מטורף. הוא עשה לי טובה וכל מה שהייתי צריך לעשות היה לשבת בשקט ולתת לו ללכת. אבל גם אני הייתי צריך ללכת לראות מישהו- ורציתי לראות אותו ראשון. אף- דונג הסתכל עלי ברשעות. הוא חרחר. הוא נאבק עם היד שמעבר לדלת. זזתי אחורה והכיתי בלסת שלו בכל הכוח שהיה לי. זה הספיק. הגוף שלו נעשה רפוי. הכיתי אותו שוב. הראש שלו נחבט בעץ. שמעתי קול חבטה מהצד השני של הדלת. הכיתי אותו בפעם שלישית. מעולם לא הכיתי במשהו חזק יותר. משכתי את עצמי מהדלת והוא החליק לכיוון שלי בעיניים חסרות הבעה וברכיים מתקפלות ואני תפסתי אותו, סובבתי את ידיו הריקות מאחוריו ונתתי לו ליפול." ~ מתוך קובץ הסיפורים הקצרים מאת ריימונד צ'נדלר, "צרות הן המקצוע שלי", הוצאת מעריב, 2004, עמודים 55-56.
* "בחור משונה, לא רע לגמרי, אבל גם לא טהור מספיק כדי שאבכה עליו." ~ מתוך קובץ הסיפורים הקצרים מאת ריימונד צ'נדלר, "צרות הן המקצוע שלי", הוצאת מעריב, 2004, עמודים 56.
===העד===
* "'אתה לא משחק?' שאל אותי הברמן.
שורה 49 ⟵ 50:
* "באותו לילה נשבה רוח מדברית. אחד מאותם שרבים שמגיעים דרך מעברי ההרים, מסלסלים לך את השיער, גורמים לעצבים שלך להימתח ולעור שלך לעקצץ. בלילות כאלה כל מסיבת שתייה נגמרת בקטטה. נשים קטנות וכנועות מעבירות אצבע על חוד סכין המטבח ובוחנות את צווארי בעליהן. הכול יכול לקרות." ~ מתוך קובץ הסיפורים הקצרים מאת ריימונד צ'נדלר, "צרות הן המקצוע שלי", הוצאת מעריב, 2004, עמוד 169.
 
==נאמר עליו==
* "את צ'נדלר, כמו שכתב וו.ה. אודן, צריך לקרוא לא כספרות מתח, אלא כיצירת אמנות גדולה. 'השינה הגדולה' הוא הספר שהביא לעולם את פיליפ מארלו, הבלש הפרטי הקשוח, המריר והציני, שלפי החליפה הכחולה שלו נתפרו כבר אלפי ספרי בלש בעולם (כולל שלושה שלי), אבל איש מאיתנו לא היה טוב כמוהו. את מה שהמינגווי חולל לשפה האנגלית בחוף המזרחי, צ'נדלר עשה לה בחוף המערבי. הספרות האמריקאית – ובואו נודה, במאה ה־20 היא זו שקבעה את הטון – הייתה נראית אחרת לגמרי בלעדיו, וגם הקולנוע." ~ [[יאיר לפיד]] על ריימונד צ'נדלר. מתוךטור שכתב בשם- "הספרים ששינו את חיי" , "ידיעות אחרונות", 15.6.2011 ([http://article.yedioth.co.il/default.aspx?articleid=5028 מקור]).
{{מיון רגיל: צ'נדלר, ריימונד}}
[[קטגוריה:סופרים אמריקאים]]