הנה האיש (ניטשה)

ספר מאת פרידריך ניטשה

הנה האיש (מלטינית: Ecco Homo) הוא ספר מאת פרידריך ניטשה שנכתב בגרמנית ב־1888.

הדף הראשון של כתב היד של הספר, 1888

  • "נוסחתי בדבר גדולתו של האדם היא אהבת הגורל. לעולם אל נא תחפצו אלא במה שקיים."
  • "את רצוני לבריאות, לחיים, הפכתי לפילוסופיה שלי."
  • "פילוסופיה כפי שהבנתי וחייתי אותה עד כה, הלא היא החיים מרצון בין קרחונים ופסגות."
  • "לתקן את המין האנושי? הנה הדבר האחרון שאוכל להבטיח. אינני יוצר אלילים חדשים."
  • "להשליך את כל האלילים – כך אני מכנה את כל האידאלים – הנה מה שמהווה את אמונתי."
  • "בה במידה שהמצאנו את השקר של עולם אידאלי, רוקנו את המציאות מתוכנה, ממשמעותה וממהימנותה."
  • "בסופו של דבר שום אדם לא יצליח לשמוע מתוך הדברים, אף לא מתוך ספרים, יותר ממה שכבר ידוע לו."
  • "אושר קיומי, ואולי יחידותו, טמונים בעובדת היותו גזירה."
  • "כל אידיאליזם טופח על פניה של המציאות במקום לקבל אותה כפי שהיא – ובכל זאת אהבוה."
  • "בחירת התזונה, בחירת האקלים והמקום ; — והדבר השלישי שאסור לך בתכלית האיסור לטעות בו הוא בבחירת דרכך המיוחדת להינפש."
  • "על מנת שתבין ולו שמץ ממנו, בזרתוסטרא שלי, ייתכן שיהיה עליך להיות נתון בנסיבות דומות לאלו שלי — ברגל אחת מעבר לחיים." ~ עמ' 152
  • "אלא שנחוצה לי הבדידות, משמע, החלמה, חזרה אל עצמי, נשימת אוויר חופשי, קליל, משתעשע...זרתוסטרא שלי, הוא כל כולו שיר הלל לבדידות, או אצל מי שהיטיב להבין אותי, שיר הלל לניקיון." ~ עמ' 159
  • "אנוכי הגרמני האנטי־פוליטי האחרון. ועם זאת אבות־אבותי הלא אצילים פולנים היו: שמא מהם יצרי הגזע המרובים שבגופי, מי יודע? ואולי אף אותו liberum veto. כשאני מהרהר בכך מה תכופות בהיותי בדרכים פונים אליי כאל פולני." ~ עמ' 151
  • "בשבע השנים בהן הוריתי יוונית בכיתה העליונה של הגימנסיה הבאזילאית לא נזקקתי אף פעם להטיל עונש כלשהוא ; העצל שבעצלנים אצלי שקדן היה." ~ עמ' 153
  • "עניין אחר היא המלחמה. מטבעי לוחם אנוכי. להתקיף הלא זה יצר מיצרי. היכולת להיות אויב, האיבה עצמה — ייתכן שזה מחייב טבע חזק, מכל מקום זה נובע מכל טבע חזק. טבע שכזה זקוק להתנגדויות, מכאן שהוא מחפש התנגדות: הפאתוס התוקפני מאפיין בהכרח את החוזק, ממש כשם שרגש הנקם והטינה מאפיין את החולשה...חוזקו של המתקיף נמדד במידה מסויימת זטק לה ; כל צמיחה מעידה על עצמה בחיפושה אחר עוצמתו של יריב או של בעיה: כי הנה הפילוסוף, כשהוא לוחם מטבעו, מתגרה גם בבעיות ומזמינן לדו־קרב. המשימה איננה בהתגברות על קשיים בכלל, כי אם על סוג שכזה המחייב את גיוס כל הכוח, כל הזריזות והמיומנות בנשק — נגד אויב שווה. שוויון בפני אויב — תנאי מוקדם ראשון לדו־קרב הוגן. אין אתה יכול לערוך מלחמה כל היכן שאתה בז ; וכל היכן שאתה מצווה, שאתה רואה את עצמך מעל למשהו, אין אתה צריך לערוך מלחמה." ~ עמ' 157
  • שקר שאנו מכנים אידאל היה עד כה קללה המעיקה על המציאות. האנושות עצמה הפכה שקרית ומזויפת מיסודה עד כדי אמונה בערכים המנוגדים לאלה שבכוחם בלבד להבטיח את חוסנה ואת עתידה."
  • "כן, למשל, אינני דחליל ולא מפלצת־מוסר — אדרבא, מטבעי אני ניגודו של סוג האדם אשר עד כה רגילים היו להעריצו בבחינת צדיק. ובינינו לבין עצמנו, דומני דעל כך דווקא גאוותי. אני תלמידו של הפילוסוף דיוניסוס ואף אהיה מעדיף להיות סאטיר מאשר קדוש. ייקרא נא חיבורי זה. ייתכן ועלה בידי, ייתכן וזה היה כל טעמו של החיבור הזה, לתת לאותו ניגוד מלבב ונוח לבריות. ואין דבר רחוק יותר מלבי מאשר ההבטחה "לתקן" את האנושות."
  • "השותקים, כמעט תמיד חסרים הם עידון וטוב לב; השתיקה היא תלונה. הבולע רוק מפתח בהכרח אופי רע."
  • "מאפיינת אותי רגישות מוזרה ביותר של יצר הניקיון, כך, שאני חש את קירבתה – מה אני אומר? אני חש פיסיולוגית את תוך תוכה, את 'קרביה' של כל נפש, אני מריח אותם."
  • "לא אדם אני, חומר־נפץ אנוכי."
  • "המושגים 'העולם שמעבר', 'עולם האמת', הומצאו כדי ליטול מן העולם היחיד אשר קיים את ערכו – וכדי לא להותיר למציאותנו הארצית מטרה כלשהי, תבונה כלשהי, משימה כלשהי!"
  • "גֹועל נפשי מפני האדם ומפני האספסוף היה לי תמיד סכנתי היותר גדולה."
  • "ידיים חומלות נועצות לפעמים את אצבעותיהן ועושות הרס בגורל גדול, בבדידה מתוך פצעים, בזכות שיש לו לאדם על אשמה כבדה... אַל־נא תקלו בכבוד אדם גס; הגסות היא הצורה היותר הומַנית, ואוּלי היא אחת מן הצדקות הראשונות שלנו."
  • "היות שונא – דבר זה שואל מעמנו קודם־כול טבע חזק. הטבע החזק שואל כוחות מתנגדים, ולכן הוא מבקש לו כוחות מתנגדים. הפַּתּוֹס של התנפלות שַׁיך בהכרח לכל גבורה, כמו שרגש הנקמה שַׁיך לכל חולשה. כל מין של גדלות נותנת את אותותיה בזה, שהיא מבקשת לה מתנגד גדול עם פּרובּלימה גדולה."
  • "אדם שעלה יפה נוח לחושינו. אדם כזה רצוי לו רק מה שיהיה לו למועיל. לבו יגיד לו תחבּולות רפואה כנגד מומים, במקרים רעים הוא משתמש לתועלת לנפשו; מה שאין לו לסם־מוות זה מחַזקו. מכל אשר הוא שומע, הוא בורר באֹרח אינסטינקטיבי את הסך שלו: כוח בורר הוא, והרבה הרבה הוא מניח להתפזר מבין אצבעותיו ולנפול לארץ. תמיד הוא נמצא בחברתו שלו, בין שיש לו מגע ומשא עם ספרים ובין עם בני־אדם ובין עם מדינות: כבוד הוא מחַלק מדי בחרו ומדי נתנו לאחרים ומדי בטחו בהם. אין הוא מאמין לא באסון ולא באשם, גובר הוא על עצמו ועל אחרים, יודע הוא לשכוח – חזק הוא למַדַּי, עד שהכול יהָפך לטוב לו."
  • "בארבעה משפטים ניתן לכלול את דרכי במלחמה: ראשית: אני תוקף רק דברים מנצחים — בנסיבות מסויימות אני מחכה עד היותם מנצחים. שנית: אני תוקף רק דברים שלגביהם לא אמצא בעלי בריתו, שמולם אני ניצב לבדי, שעימם רק אני מתבזה...מעודי לא עשיתי בפומבי צעד שלא היה כדי להבזות: זהו קנה־המידה שלי להתנהגות ישרה. שלישית: עולם אינני מתקיף אישים — אני משתמש באישיות כבזכוכית מגדלת, שבעזרתה ניתן להמחיש מצוקה כללית אבל מתחמקת מן העין, וכמעט לא נתפסת. על דרך זו התקפתי את דוד שטראוס, ליתר דיוק, את ההצלחה שזכה לה בקרב "המשכילים הגרמנים ספרו תשוש־הזקנה — תפסתי את "השכלתם" של הללו בשעת מעשה...על דרך זו תקפתי את ואגנר...רביעית: אני מתקיף רק דברים, בהם כל סיכסוך אישי בלתי אפשרי הוא, ושאין ברקעם שום ניסיון כושל. להיפך, התקפה היא אצלי הוכחה של יחס חיבה ולעיתים אף של הכרת־תודה. אות כבוד הוא מצידי ואות הצטיינות כשאני קושר את שמי בשמו של עניין כלשהו או של אדם: אם בעדו או נגדו — אין לכך חשיבות אצלי. כשאני עורך מלחמה נגד הנצרות, זה נאה לי, מכיוון שמצד זה לא ירדו עליי שום אסונות ומעצורים — הנוצרים הרציניים ביותר תמיד רק חיבה רחשו אליי. אני עצמי מתנגד לנצרות, רחוק מליבי לשמור טינה ליחידים על אסון הנמשך אלפי שנים." ~ עמ' 157-158

נאמר עליו עריכה

  • "הספר הוא מין ספר־ודוּי, מין אוטוֹבּיוֹגרפיה, מין השקפה לאחור על חייו ועל ספריו." ~ דוד פרישמן