יובל דיסקין

ראש השב"כ לשעבר

יובל שלום דיסקין (נולד ב־11 ביוני 1956), שירת כלוחם וקצין בסיירת שקד ואיש מודיעין ומבצעים בשירות הביטחון הכללי (השב"כ). ראש השב"כ השניים עשר.

כללי עריכה

  • "כי אנשים מצפים ממך שתקבל החלטה. שתקבל החלטה, ובדרך כלל הם מתכוונים להחלטה שתגיד לעשות– כי זאת "החלטה". להגיד לא לעשות תמיד נראה יותר קל, אבל לפעמים זה הרבה יותר קשה. ואתה בעצם צריך להתמודד עם כל העוצמה של הלחצים האלה, ופה אין זמן. הרבה פעמים המצבים האלה נמשכים בין שניות ספורות לבין דקות בודדות, ובזמן הזה אתה צריך לקלוט המון נתונים, להמשיך לעקוב אחרי הסיטואציה, לקלוט את כל הלחצים ולקבל את ההחלטה. ואני אומר, עדיין לא המציאו כנראה מוח שיודע לעשות את כל הדברים האלה בפרקי זמן כאלה קצרים ולכן זה הרבה אינטואיציה. ואינטואיציה לא באה משום מקום. אינטואיציה, לפחות בתחושה שלי, בנויה על ניסיון וחוויות וידע שצברת, ועל עוד הרבה דברים כמו ערכים, חינוך, סך כל הדברים שבונים אותך כבן-אדם. ולפעמים, גם אחרי שעשית עבודה או מבצע "סופר נקי" – אף אחד לא נפגע חוץ מהמחבלים עצמם – גם אז יש לפעמים סיטואציות שאחרי זה אתה, או אני לפחות, עוצר לרגע. זה לא קורה לך תוך כדי כי אין לך זמן לחשוב תוך כדי, אבל פתאום החיים עוצרים בלילה, ביום, בגילוח, בחופש. כל אחד עם הסיפור שלו. אתה פתאום אומר לעצמך: אוקיי, הייתי בסיטואציה, קיבלתי החלטה ונהרגו איקס אנשים, נהרגו שלושה או ארבעה מחבלים שהיו בדרך בוודאות לעשות עכשיו פיגוע קשה. אף אחד לא נפגע מסביבם, הכי "סטרילי" שיכול להיות כביכול, ועדיין אתה אומר: יש פה משהו לא טבעי במצב הזה, והמשהו הלא טבעי הזה זה בעצם הכוח שיש לך לקחת משלושה אנשים – מחבלים, כן? – אבל לקחת ככה את החיים שלהם בשנייה באותה סיטואציה." ~ על סיכול ממוקד, מתוך הספר "שומרי הסף" מאת דרור מורה, הוצאת ידיעות ספרים, 2013, עמודים 326-327.
  • "אנחנו יושבים בדיון חשוב בנושא איראן, פורום רגיש שכולל גם קבוצה של שרים, גם את ראשי המערכת הביטחונית וגם את עוזריהם, ויושבים לך שלושה שרים: ראש הממשלה נתניהו, שר הביטחון ברק ושר החוץ ליברמן, ומעשנים בנוכחות כל הפורום סיגרים. שר הביטחון קם, הולך לבר באותו חדר, שהוא חדר אירוח של אחד הארגונים, ומתחיל למזוג לעצמו מדי פעם כוסית קטנה של משקה מאחד הבקבוקים שמונחים שם. באמצע דיון כל כך רגיש ומשמעותי הוא עומד עם כוס המשקה החריף שלו, עם הסיגר ביד, לפני קצינים בצה"ל ואנשי קהילת המודיעין, וזו הסצנה שרואים משתתפי הדיון הזה. אני אומר לך, תמונה שווה יותר מאלף מילים. אל מול העומק והחשיבות של הדיון, מין זלזול מוחלט בכל האנשים. אני לא יודע אפילו להסביר את התחושה שחשנו באותו רגע. ושר הביטחון ברק זה לא סתם אדם מהרחוב, זה מישהו שהיה לוחם, קצין בצבא, מפקד סיירת מטכ"ל, רמטכ"ל. הוא אחד שאמור לדעת מה זה דוגמה אישית, פיקוד, אנשים. מה, מה הוא חשב שהאנשים מרגישים באותו הרגע שהוא עשה את זה? ואתה רואה את כולם מסתכלים על זה ומתחילים להתכתב אחד עם השני. אני לא יודע אם אני מצליח להעביר לך את המסר של עד כמה הזוי היה כל הסיפור הזה. יושב בחדר אחד משרי הממשלה שסובל מבעיות נשימה, אדם שיושב איתם בעוד הרבה דיונים. ואני שואל אותו: 'תגיד לי, זה לא מפריע לך‭'?‬ הוא עונה 'מפריע לי מאוד‭.'‬ אני אומר לו 'ואתה לא מעיר להם על הדבר הזה‭'?‬ אז הוא עונה 'הערתי, מה לעשות, הם לא מקשיבים‭.'‬ בשלב מסוים אמרתי שאני אפסיק לשבת בדיונים שמעשנים בהם סיגרים, אני אצא מדיונים כאלה אם הם ימשיכו לעשן. יוחנן לוקר, המזכיר הצבאי, הצטרף לזה גם כן, ופשוט עמדנו על כך בצורה תקיפה וזה נפסק בפורומים שישבנו. מאיפה בא הזלזול הזה בכל הסביבה שלך‭"?‬ ~ בראיון לבמאי דרור מורה, "יש כאן משבר מנהיגותי, זלזול מוחלט בציבור. אולי יחשבו שאני רואה את זה באופן קיצוני מדי. אני אומר לכם: מקרוב זה נראה עוד יותר גרוע", באתר ynet‏, 5 בינואר 2013 (מקור)
  • "משנת ‭,'94‬ פלוס־מינוס, יצא לי לעבוד בקרבה כזו או אחרת לדרג המדיני הכי בכיר של מדינת ישראל - ראשי ממשלה, שרי ביטחון - וראיתי כל מיני סוגים של מנהיגים. ראיתי את רבין, פרס, ביבי, ברק, שרון, אולמרט ועוד פעם את ביבי כראש ממשלה ואת ברק כשר ביטחון. כשאני לוקח את הספקטרום הזה של המנהיגים שיצא לי לעבוד תחתם, אני יכול לומר שהיו מנהיגים שהייתה לי תמיד התחושה לגביהם שברגע האמת, כאשר האינטרס של המדינה יעמוד מול האינטרס האישי שלהם, הם יעדיפו את האינטרס הלאומי על הכול. אני יכול להגיד את זה על רבין, על פרס, על שרון, אפילו על אולמרט. זה לא אומר שהם תמיד קיבלו את ההחלטה הנכונה, אבל הם באו מהמקום הזה, שבו האינטרס של המדינה עומד לפני כל דבר אחר. ולצערי התחושה שלי, ושל רבים מבכירי מערכת הביטחון, הייתה כשאנחנו מדברים על נתניהו ועל ברק, שאצלם האינטרס האישי, האופורטוניסטי, העכשווי הוא הדבר המוביל לפני כל דבר אחר. ואני מדגיש שאני משקף פה משהו שלא רק אני מרגיש, גם הרבה מהקולגות בדרג שלי שדיברתי איתם הרגישו כמוני." ~ בראיון לבמאי דרור מורה, "יש כאן משבר מנהיגותי, זלזול מוחלט בציבור. אולי יחשבו שאני רואה את זה באופן קיצוני מדי. אני אומר לכם: מקרוב זה נראה עוד יותר גרוע", באתר ynet‏, 5 בינואר 2013 (מקור)
  • "כבנאדם אני חש געגועים לתקופות אחרות, ובעיקר אני חש געגועים למנהיגים אחרים. ראה, אני לא תמים, אני מניח שלכל מנהיג יש את החולשות שלו ואת העוצמות שלו, אבל הרושם שלי הוא שכבר די הרבה זמן המנהיגים שלנו לא מהווים דוגמה אישית, שזו בעיניי אחת התכונות הכי חשובות במנהיגות, תכונה הגורמת לאנשים בסופו של דבר ללכת אחרי מנהיג. כשאני מסתכל על נתניהו, אני לא רואה בו שמץ של דוגמה אישית כמנהיג, וכשאני מסתכל על אהוד ברק אני לא רואה בו שמץ של דוגמה אישית כמנהיג. אני לא תמים גם לגבי שרון וגם לגבי אולמרט ואחרים - כל אחד עשה את הטעויות שלו ולכל אחד יש את החולשות שלו - אבל עדיין התחושה שלי ושל הקולגות שלי היא שרבין, פרס, שרון ואולמרט ידעו להציב את האינטרס הלאומי לפני כל דבר אחר. עם נתניהו ועם ברק לא הרגשתי ככה. אני חושב שגם אחרים." ~ בראיון לבמאי דרור מורה, "יש כאן משבר מנהיגותי, זלזול מוחלט בציבור. אולי יחשבו שאני רואה את זה באופן קיצוני מדי. אני אומר לכם: מקרוב זה נראה עוד יותר גרוע", באתר ynet‏, 5 בינואר 2013 (מקור)
  • "כי עכשיו תקופת בחירות, ואני חושב שכמי שהיה שם עד לא מזמן וראה את הדברים מקרוב, חובתי לומר לעם ישראל שיש לו זכות לדרוש משהו אחר. אני סבור שאנחנו זכאים למנהיגות טובה יותר, אמיצה יותר, ערכית יותר, עם הרבה יותר דוגמה אישית. מנהיגות שמדברת דברים ברורים אל העם, שחושבת לטווח ארוך. יש כאלה שיחשבו שאני נאיבי, אחרים מן הסתם יטענו שאני בוטה, אבל זו התעסקות בטפל ולא בעיקר. בעיניי יותר חשובה המהות של הדברים שאני טוען. אם אצליח לעורר את הדיון הציבורי סביב שאלת איכות המנהיגות שלנו במדינת ישראל, וסביב מה שהמפלגות ומי שעומד בראשן מוֹכרים לנו, אם אגרום לבוחר הישראלי לחשוב פעמיים לפני שהוא בוחר מפלגות ומנהיגים שאולי אינם ראויים, כי הם בעצם אינם מובילים אותנו לאן שצריך - עשיתי את שלי. גם אם הדברים לא ישפיעו די הצורך בבחירות הנוכחיות, אולי זה יעזור לבחירות הבאות." ~ בראיון לבמאי דרור מורה, "יש כאן משבר מנהיגותי, זלזול מוחלט בציבור. אולי יחשבו שאני רואה את זה באופן קיצוני מדי. אני אומר לכם: מקרוב זה נראה עוד יותר גרוע", באתר ynet‏, 5 בינואר 2013 (מקור)
  • "אפשר לבוא ולומר תשמעו, יובל דיסקין השתגע בעניין הזה. אבל גם יובל דיסקין השתגע, וגם מאיר דגן השתגע, ואני אומר לך שיש עוד הרבה אנשים מאוד בכירים במערכת שפרשו וכאלה שעדיין משרתים בה, שגם הם השתגעו‭!?‬ דעתי נתמכת בעשרות שיחות עם הרבה אנשים בדרגים פחות או יותר שלי. דרג ראשי הארגונים וקצת דרומה נקרא לזה, אלופים וראשי אגפים בארגונים שונים. התחושה של רוב האנשים היא של חוסר ביטחון, חוסר אמון וחוסר הערכה כלפי שני האנשים האלה. המסקנה שלי, ואני חושב שגם של כמה מעמיתיי, הייתה שזה מחייב אותנו לגלות אחריות יתר כדי לוודא שלא מבצעים כאן מחטפים וכל מיני תרגילים שיסבכו אותנו כמדינה." ~ בראיון לבמאי דרור מורה, "יש כאן משבר מנהיגותי, זלזול מוחלט בציבור. אולי יחשבו שאני רואה את זה באופן קיצוני מדי. אני אומר לכם: מקרוב זה נראה עוד יותר גרוע", באתר ynet‏, 5 בינואר 2013 (מקור)
  • "ראשית אני מגדיר את עצמי כפטריוט ישראלי, ואני מאלה שמאמינים בכל מאודם ש'אין לי ארץ אחרת' זה לא רק משפט בשיר. אני גם 'נץ ביטחוני' מתוך הכרה עמוקה שאין מקום לחולשה ולחלשים באזור שבו אנו חיים. אבל דווקא לאחר כל השנים שבהן לחמתי בטרור, וראיתי כל כך הרבה מוות וקטל בשדות הקרב, ברחובות הערים בישראל, בסמטאות מחנות הפליטים והכפרים בגדה וברצועה ובלבנון – יש רגע שאתה מבין שחייבים לעשות הכול, אבל הכול, על מנת למצוא דרך אחרת, דרך של הידברות ושל פשרה, כדי לנסות להבטיח סיכוי לעתיד טוב יותר לילדינו. ומה שאני אומר לחלוטין לא בא ממקום של ימין או של שמאל פוליטי. כל זמן שהייתי במערכת וניהלתי את השירות, או הייתי בתפקידים בכירים כאלו ואחרים, הייתי עסוק בעיקר באחריות היומיומית האינסופית, של לטפל באיומים, בהתרעות, בפיגועים ובמבצעים, לנהל את הדברים, לפקד עליהם, לוודא שהם יקרו ויצליחו. למרות שעסקתי הרבה מאוד בחשיבה אסטרטגית ובנושאי מדיניות מורכבים, דווקא לאחר שפרשתי והתחלתי לשהות הרבה בחיק המשפחה, החלה לנקר בי יותר ויותר השאלה איזו מדינה תהיה לילדים ולנכדים שלי. האם באמת תרמתי לכך שהמדינה הזו תהיה עבורם מקום שבו הם ירצו לחיות, מקום שיתגאו בו? היום, כשאני רואה את המנהיגות העכשווית, אני מודאג לגבי מה שנשאיר להם פה. מהשבוע יש לי שני ילדים בצבא, ובעוד שנה כנראה יהיו לי שלושה ילדים בו זמנית בצבא, אז ברור שאני מאוד מודאג." ~ בראיון לבמאי דרור מורה, "יש כאן משבר מנהיגותי, זלזול מוחלט בציבור. אולי יחשבו שאני רואה את זה באופן קיצוני מדי. אני אומר לכם: מקרוב זה נראה עוד יותר גרוע", באתר ynet‏, 5 בינואר 2013 (מקור)
  • "תמיד ליוותה אותנו התחושה שברגע האמת הוא מונע יותר מאינטרס אישי שלו. עכשיו, האם זה משפיע או השפיע עלינו כשהיינו צריכים לחשוב על לצאת לכל מיני מבצעים, משימות או תוכניות גרנדיוזיות כאלה ואחרות? בהחלט כן." ~ על אהוד ברק, בראיון לבמאי דרור מורה, "יש כאן משבר מנהיגותי, זלזול מוחלט בציבור. אולי יחשבו שאני רואה את זה באופן קיצוני מדי. אני אומר לכם: מקרוב זה נראה עוד יותר גרוע", באתר ynet‏, 5 בינואר 2013 (מקור)
  • "הארגון הוכן לחילוף בהרבה מאד מובנים. היו שלושה מועמדים ראויים ונבחר אחד, שהוא איש מקצוע וניסיון שיוכל להוביל את הארגון. לא כל מה שראש שירות ממליץ מתבצע. בסופו של דבר הארגון הוא מקצועי, לא פוליטי. לכל אדם יש את החיבה שלו לאנשים מסוימים. הייתי עם כל המועמדים 30 שנה ואני מכיר אותם בעשרות מצבים. מי יכול לתת עליהם חוות דעת? ראש הממשלה שמכיר אותו שעה־שעתיים? חד משמעית אמרתי לראש הממשלה ששלושתם ראויים. ראש ארגון הוא א־פוליטי, מכיר את האנשים וצריך לקחת מאד ברצינות את מה שהוא חושב." ~ על הדרך שבה נבחר מחליפו, יורם כהן, מתוך הכתבה "דיסקין: נכשלתי בנושא שליט, לא הצלחתי להחזירו" מאת אחיקם משה דוד, באתר nrg מעריב, 4 במאי 2011 ‬(מקור)
  • "אני מסיים בסיפוק. אני מרגיש שהיתה לי קריירה מאד מעניינת, עם משמעות עבור המדינה, שקיבלתי ממנה הרבה. אנחנו משתדלים לעבוד עם הנשמה - ואני מקווה שזה יהיה גם הלאה." ~ על סיום כהונתו כראש השב"כ, מתוך הכתבה "דיסקין: נכשלתי בנושא שליט, לא הצלחתי להחזירו" מאת אחיקם משה דוד, באתר nrg מעריב, 4 במאי 2011 ‬(מקור)
  • "לא נוכל להתייחס לשאלות אלו כ'רסיס בישבן', כמו דברי אחד משרינו החדשים. אחת השאלות הקשות שעליהן נצטרך לענות היא מיהו הרסיס ומיהו הישבן?" ~ בתשובה לאמירתו של השר נפתלי בנט כי "לחיות עם הבעיה הפלסטינית - כמו רסיס בישבן". מתוך נאומו בכנס עשור ליוזמת ז'נבה. מתוך הכתבה "דיסקין: עסקת האסירים מבחילה, נתניהו חלש" מאת איתי בלומנטל, באתר ynet‏, 4 בדצמבר 2013 (מקור)
  • "ב-74' התגייסתי. התגלגלתי לסיירת שקד, הסיירת של פיקוד דרום. אני כבר התגייסתי לתקופה של צה"ל שאחרי ההלם של יום הכיפורים. בתור טירון צעיר בסנור, אני זוכר שלקחו אותנו ב-74' בקיץ לעצור את המתנחלים הראשונים בסבסטיה. לא שהיתה לי איזו דעה פוליטית על זה אז, אבל אני זוכר שלא אהבתי שאנחנו עומדים שם שורות של חיילים, מחזיקים ידיים. לקחו לנו כמדומני אפילו את הנשקים, ודי חטפנו מכות מהחברים שם שרצו להתנחל בחמת זעם. זאת היתה חוויה מאוד ראשונית שמאוד הרתיחה אותי. לא כל כך הבנו מה אנחנו צריכים לעשות שם בדיוק. אחרי הטירונות אפשר לומר שאת החלק הארי של הצבא שלי עשיתי בסיני. מאוד אהבתי את סיני. אני אוהב אותו עד היום בין 74' לשחרור שלי זאת היתה תקופה יחסית שקטה. לא היו מלחמות. באמצע היה אמנם את "מבצע אנטבה", אבל לא השתתפתי בו. היום כולם מספרים שהם היו באנטבה. אני לא. וזהו, השתחררתי מהצבא בינואר 78', אחרי תקופת קבע קצרה." ~ מתוך הספר "שומרי הסף" מאת דרור מורה, הוצאת ידיעות ספרים, 2013, עמוד 303.

נאמר עליו עריכה

  • "הוא בחור טוב ורציני והוא אומר את האמת הפנימית שלו." ~ מאיר דגן על דיסקין לאחר שמתח ביקורת בראיון על אהוד ברק ובנימין נתניהו. מתוך הכתבה "מאיר דגן למען דיסקין: אמר את האמת שלו" מאת סמדר שיר, באתר ynet‏, 29 באפריל 2012 (מקור)
  • "בשעות האחרונות הללו יצא ממפקדה חשאית של השב"כ בפאתי ביירות כוח של שמונה אנשים לפעילות מבצעית דחופה. מוסווים בשני רכבים לבנוניים, הם טסו ברחובות הכאוטיים. בראש הצוות עמד אמוץ דגני. באחד הרכבים נמצא רכז שטח צעיר, רק חמש שנים בשירות. יובל דיסקין. החיילים הלבנונים במחסומים היו משוכנעים שמדובר בחבורה 'משלהם'. עד שפתאום הכול השתבש. 'לפתע, בשנייה אחת, נשמעו צעקות של אחד השומרים ומצאנו עצמנו מוקפים ב־15 חיילים של צבא לבנון, עם נשקים דרוכים. עוד שנייה אחת הם היו פותחים באש וטובחים את כולם', מספר דגני. 'הייתי צריך לקבל החלטה מה עושים'. דגני נותן הוראה לנצור אש ולנסות לצאת מהמצב במשא ומתן. דיסקין יוצא ראשון מהרכב ומתחיל לשוחח עם החיילים. דגני: 'הוא התחיל לדבר ולהרגיע אותם, ועד הרגע האחרון הם לא הבינו בדיוק מי אנחנו. היום אני מבין שיובל הציל את החיים של כולנו'." ~ מתוך הכתבה "על קוצו של י'" מאת רונן ברגמן, "ידיעות אחרונות", 27 במאי 2011 ‬(מקור)
  • "בגלל שהיה עיוור צבעים נאלץ דיסקין לוותר על חלום השייטת ובאוגוסט ‭'74‬ התגייס לסיירת שקד. המחזור שלו וזה שלפניו גויסו ליחידה כדי לשקמה מהטראומה הנוראה שעברה במלחמת יום כיפור. הבסיס היה בחולות סיני. המ"פ היה אבי רונסקי, לוחם שייטת שבא לעשות מהתיכוניסטים לוחמים מובחרים. בניגוד לשנותיו בתיכון, בצבא דיסקין כיכב מיד. אריק שור, חייל בצוות וחבר נפש עד היום: 'הוא כמו פטריק קים, הגיבור הקוריאני מהספרים. הייתה בינינו תחרות סמויה, אבל היה קשה להתחרות איתו. יובל ריחף על הדיונות בריצה. לא היו לו מתחרים‭.'‬ 'באימון הלוחם המפקדים נתנו לו לנהל תרגילים עוד לפני קורס מ"כים‭,'‬ מספר שמוליק בן-רובי, חבר לצוות, היום דובר מחוז ירושלים במשטרה. 'באחד האירועים שהוקפצנו אליהם בסיני נהגתי במשאית ריו והוא ישב לידי. נסענו מהר בדרך מסוכנת ומשובשת ובנס לא קרה לנו כלום. כל פעם שעברנו איזה מכשול על הדרך הוא פרץ בשאגות שמחה. נטול לחץ לחלוטין. העיקר שנגיע למשימה‭.'‬ היכולת המקצועית והרוגע הוציאו מדיסקין את המנהיגות. אודי בן-שלמה, חבר לצוות: 'אם אנשים הפריעו לו או לכיתה להצליח הוא ירד עליהם, ידע לטפל בהם. הייתה לו לשון חריפה מאוד. אם היו אנשים שחשבנו שהם לא מתאימים הייתה קבוצה, והוא בתוכה, שדאגו שהם לא יהיו איתנו. יובל היה מאוד תחרותי, מאוד הישגי, אבל לא על חשבון אחרים. הייתה לנו שיטה מיוחדת להעיר אחד את השני לשמירה, יובל התמחה בה. לפתוח את העיניים ולהכניס פנס לאישונים, להכניס אצבעות לאוזניים'." ~ מתוך הכתבה "קפטן יונס והנבוט" מאת עמרי אסנהיים, באתר nrg מעריב, 11 ביוני 2005 (מקור)
  • "מוטי שקלאר, אז מ"כ, היום יושב ראש מועצת הרשות השנייה: 'היה לו שקט מדבר וכוח סבל אדיר. כמפקד תמיד יכולת לחוש עוצמה מולך: בהתמודדות עם סיטואציות מורכבות, אם יש דברים לא נעימים לומר למפקד. היה לו חיוך שנותן לך להבין שהוא הבין בדיוק גם מה שלא אמרת'. ההמשך, קורס קצינים, היה טבעי. מפקד המחלקה, קשוח עד אימה, היה הבמאי בני ברבש. באחד מאימוני הלוחמה בשטח בנוי שכב אריק שור לביים אויב. שור: 'תוך כדי תרגיל אני שומע את ברבש מתקיל את דיסקין והופך אותו למנהל התרגיל. הוא היה מדהים. כבר אז ראית יכולות אדירות'.‬ משימה אחרת הייתה מוצלחת פחות. 'באחד התרגילים נפלנו אני ויובל בשבי‭,'‬ נזכר שור, 'ירד גשם תופת ושכבנו באוהל. יובל, שרצה לישון כמו בנאדם, נרדם באלכסון. לי לא נשאר מקום. מאז כשאני רוצה להקניט אותו אני אומר לו, לך שן קצת באלכסון'." ~ מתוך הכתבה "קפטן יונס והנבוט" מאת עמרי אסנהיים, באתר nrg מעריב, 11 ביוני 2005 (מקור)
  • "כשסיימו את הקורס הפכו דיסקין ושור לקצינים עמיתים בשקד. 'יובל היה מפקד מלא כריזמה, מקצוען וקשוח למדי‭,'‬ נזכר פרופ' רמי מושיוב, פקוד של דיסקין. 'לפני חדר האוכל היו שני חבלים של שישה מטרים וביניהם מרפסת. קראו לזה ההילטון. יובל או שור היו עומדים על המרפסת ואנחנו עלינו את החבל על כוח ידיים. באמצע העלייה יובל היה עוצר אותי ומתקיל אותי בשאלה בקומבינטוריקה מהבגרות. עד שלא הייתי פותר הוא לא היה נותן להמשיך. היה לנו בחור שהיה פותח את הבוקר כשהוא מכניס את הראש לצמיג של טריילר ושואג כמו אריה להשכמה. יובל היה אחד ממעצבי האווירה'." ~ מתוך הכתבה "קפטן יונס והנבוט" מאת עמרי אסנהיים, באתר nrg מעריב, 11 ביוני 2005 (מקור)