ריימונד צ'נדלר

ריימונד ת'ורנטון צ'נדלר (באנגלית: Raymond Chandler;‏ 23 ביולי 1888 - 26 במרץ 1959), סופר בלשי אמריקאי. מיוצרי הבלש הפרטי הקשוח ("Private Eye" או "Hard Boiled Detective"). גיבורו הוא הבלש הפרטי פיליפ מרלו.

מתוך ספריו עריכה

השינה הגדולה עריכה

"השעה הייתה בערך אחת־עשרה בבוקר באמצע אוקטובר. השמש לא זרחה ונוף מרגלות הגבעות נראה צלול כלאחר גשם חזק. לבשתי את החליפה התכולה שלי עם חולצה כחולה כהה, עניבה ומטפחת המציצה מהכיס, נעליים שחורות וגרבי צמר שחורים ששעונים בצבע כחול כהה מצוירים עליהם. הייתי מסודר, נקי, מגולח ופיכח, ולא היה אכפת לי מי יֵדע זאת. הייתי כל מה שבלש פרטי לבוש היטב אמור להיות. באתי לבקר ארבעה מיליוני דולרים."
"אתה מביט בשריד משעמם מאוד מחיים ססגוניים ביותר, נכה משותק בשתי רגליו שנותרה לו רק מחצית ממעיו. אני יכול לאכול מעט מאוד ושנתי קרובה כל־כך לערות שבקושי ניתן לקרוא לה שינה. נדמה שאני מתקיים מחום, כמו עכביש שנולד זה עתה, והסחלבים הם תירוץ לחום. אתה אוהב סחלבים?"

"לא במיוחד. הם דוחים. הבשר שלהם דומה מדי לבשר אדם. ובבושם שלהם יש מתיקות רקובה של זונה".

"פוטרתי. בגלל חוסר צייתנות. אני מצטיין בחוסר צייתנות, גנרל."
"'מה היה בבחור הזה, ריגן, שנגע כלכך לליבו?' רב המשרתים הישיר אלי מבט אף פניו נותרו חסרות הבעה באופן מוזר. 'נעורים, אדוני,' אמר :'ועיניים של חייל.'

'כמו שלך,' אמרתי. 'אם יורשה לי לומר, אדוני, דומות למדי לשלך.'" ~ מתוך הספר מאת ריימונד צ'נדלר, "השינה הגדולה", הוצאת כתר, 2005, עמוד 216.

הי שלום, יפתי עריכה

"הייתי זקוק למשקה, הייתי זקוק להרבה ביטוח חיים, הייתי זקוק לחופשה, הייתי זקוק לבית מחוץ לעיר. מה שהיה לי זה מעיל, כובע ואקדח. לבשתי אותם ויצאתי מהחדר." ~ מתוך המהדורה ב"הוצאת הקיבוץ המאוחד", תרגם מאנגלית משה רון, 1999, עמוד 208.
"'אתה כל-כך נהדר', אמרה. 'כל-כך אמיץ. כל-כך נחוש, ואתה עובד בעד כל-כך מעט כסף. כולם מורידים לך אלה על הראש וחונקים אותך ומרביצים לך בפנים וממלאים אותך מורפיום, אבל אתה רק ממשיך בלי הפסק לפגוע בול אחרי בול עד שלכולם נגמר הכוח. איך זה שאתה כל-כך נפלא?'

'תמשיכי', רטנתי. 'תשפכי הכול'. אן רירדן אמרה, מהורהרת: 'אני רוצה שתנשק אותי, לעזאזל'!." ~ מתוך המהדורה ב"הוצאת הקיבוץ המאוחד", תרגם מאנגלית משה רון, 1999, עמוד 251.

"'בסדר מארלו', סיננתי בין שיני. 'אתה טיפוס קשוח. מטר שמונים של איש ברזל. שמונים וחמישה קילו בתחתונים אחרי גילוח. שרירים קשים וסנטר לא מזכוכית. אתה מסוגל לחטוף ולהחזיק מעמד. הורידו לך על הראש פעמיים עם אלה, חנקו אותך בגרון וכמעט טמטמו אותך במכות בפנים עם קנה של אקדח. מילאו אותך באופיום והחזיקו אותך ככה עד שהשתגעת כמו שני עכברים שיוצאים במחול הוואלס. ומה זה בסך הכל? שגרה. בוא נראה אותך עכשיו עושה משהו קשה באמת כמו למשל לובש את המכנסיים שלך'." ~ מתוך המהדורה ב"הוצאת הקיבוץ המאוחד", תרגם מאנגלית משה רון, 1999, עמוד 149.

שלום ולא להתראות עריכה

"הוא סב לאחור, חצה את המסדרון ויצא. הסתכלתי מבעד לדלת הנסגרת. האזנתי לצעדיו ההולכים והמתרחקים במסדרון שרצפתו דמוית שיש. כעבור זמן נקלשו, לאחר דממו. הוספתי להאזין בכל זאת. למה? האם חפצתי שיעצור תחתיו פתאום וייסוב לאחור ויחזור ויעקור מלבי את ההרגשה הרובצת בו? אם כך ואם כך, הוא לא עשה זאת. זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו." ~ עמוד 287.
"לומר שלום, פירושו למות קצת."

צרות הן המקצוע שלי עריכה

"אף פעם לא היה לי 0.45. מי שצריך אקדח כזה גדול, עדיף שישתמש באת חפירה." ~ מתוך קובץ הסיפורים הקצרים מאת ריימונד צ'נדלר, "צרות הן המקצוע שלי", הוצאת מעריב, 2004, עמוד 42.
"היא לבשה שמלה מצמר ירוק בהיר וכובע קטן ומעוקם שנשען על האוזן שלה כמו פרפר. עיניה היו רחוקות זו מזו והיה מקום לשכל ביניהן. היה להן צבע של אבן תכלת, והשיער שלה היה אדום כהה, כמו אש שנמצאת בשליטה אבל עדיין מסוכנת. היא הייתה גבוהה מדי בשביל להיות חמודה. היה לה הרבה איפור במקומות הנכונים ולסיגריה שדחפה מולי הייתה פומית באורך שמונה סנטימטרים בערך. היא לא נראתה קשוחה, אבל היא נראתה כמו מישהי ששמעה כבר את כל התשובות וזכרה את אלה שנראו לה שימושיות." ~ מתוך קובץ הסיפורים הקצרים מאת ריימונד צ'נדלר, "צרות הן המקצוע שלי", הוצאת מעריב, 2004, עמוד 24.
"אני צריכה גבר שנראה מספיק טוב כדי למצוא חן בעיני בחורה עם סגנון, אבל הוא צריך להיות מספיק קשוח כדי ללכת מכות עם דחפור. אני צריכה מישהו שיכול להתנהג כמו עכבר בארים ולנהל שיחה כמו פרד אלן, רק טוב יותר ממנו, מישהו שיכולים להכות אותו בראש עם משאית של בירה והוא יחשוב שאיזה רקדנית נגעה בו עם מקל לחם." ~ מתוך קובץ הסיפורים הקצרים מאת ריימונד צ'נדלר, "צרות הן המקצוע שלי", הוצאת מעריב, 2004, עמוד 12.
"צרות הן המקצוע שלי." ~ מתוך קובץ הסיפורים הקצרים מאת ריימונד צ'נדלר, "צרות הן המקצוע שלי", הוצאת מעריב, 2004, עמוד 13.
"באותו הרגע ג'ורג' זז. גם הפעם התנועה שלו היתה חלקה כמו אדווה על פני המים. הסמית אנד ווסן הבהיק בברק עמום בידו אבל הוא לא ירה. האקדח האוטומטי הקטן בידה של הנערה השמיע קול נפץ. דם ניתז מהיד הקשה והשזופה של ג'ורג'. הסמית אנד ווסן נפל על הרצפה. היא לא ידעה הרבה על אקדחים- לא הרבה מאוד." ~ מתוך קובץ הסיפורים הקצרים מאת ריימונד צ'נדלר, "צרות הן המקצוע שלי", הוצאת מעריב, 2004, עמוד 64.
"בחור משונה, לא רע לגמרי, אבל גם לא טהור מספיק כדי שאבכה עליו." ~ מתוך קובץ הסיפורים הקצרים מאת ריימונד צ'נדלר, "צרות הן המקצוע שלי", הוצאת מעריב, 2004, עמודים 56.

העד עריכה

"קמתי לבעוט את האקדח של קנלס אל מתחת לשולחן- בלי שום הגיון. בזמן שעשיתי את זה שמתי לב שקנלס ירה לפחות פעם אחת כי לפרנק לא הייתה עין ימנית. הוא ישב בשקט, בלי לזוז, הסנטר שלו היה מונח על חזהו ועל הצד השלם של פניו הייתה נגיעה יפה של מלנכוליה." ~ מתוך קובץ הסיפורים הקצרים מאת ריימונד צ'נדלר, "צרות הן המקצוע שלי", הוצאת מעריב, 2004, עמודים 120-121.
"הרחקתי את האקדח של האיש הפצוע בבעיטה, עברתי על פניו והעפתי מבט מעל למכל הדלק. אבל לאיש מהצד השני היו יותר מדי זוויות להביא בחשבון. זה היה איש גדול בחליפה חומה ונעליו נקשו על המדרכה כשהוא רץ במאמץ במעלה הגבעה, בין שני הבונגלוס. האקדח של אולס הרעים. האיש הסתובב וירה מבלי לעצור. אולס היה חשוף עכשיו. ראיתי את הכובע שלו עף לו מהראש. ראיתי אותו עומד יציב, ברגליים פשוקות, מכוון את האקדח שלו כאילו הוא נמצא במטווח של המשטרה. אבל האיש הגדול כבר התחיל ליפול. הכדור שלי ניקב את העורף שלו. אולס ירה לעברו בתשומת לב והאיש נפל, והכדור השישי והאחרון שלו פגע לאיש בחזה וגרם לו להתהפך במקום. ראשו פגע במדרכה בקול פיצוח מחליא." ~ מתוך קובץ הסיפורים הקצרים מאת ריימונד צ'נדלר, "צרות הן המקצוע שלי", הוצאת מעריב, 2004, עמוד 109.

סיפורים נוספים עריכה

"באותו לילה נשבה רוח מדברית. אחד מאותם שרבים שמגיעים דרך מעברי ההרים, מסלסלים לך את השיער, גורמים לעצבים שלך להימתח ולעור שלך לעקצץ. בלילות כאלה כל מסיבת שתייה נגמרת בקטטה. נשים קטנות וכנועות מעבירות אצבע על חוד סכין המטבח ובוחנות את צווארי בעליהן. הכול יכול לקרות." ~ מתוך קובץ הסיפורים הקצרים מאת ריימונד צ'נדלר, "צרות הן המקצוע שלי", הוצאת מעריב, 2004, עמוד 169.

אמרותיו עריכה

"אילו היו הספרים שלי טובים פחות לא היו מזמינים אותי להוליווד. אילו היו טובים יותר – לא הייתי בא."
"חייהם של סופרים מלאי לחץ. הם מקריבים מידה רבה של אנושיות להשגת מידה מעטה של אמנות."
"אני בדיוק כמו הדמויות בספריי. יש לי חברים מכל שכבות החיים. יש לי 14 טלפונים על שולחן הכתיבה שלי עם קווים ישירים לניו יורק, לונדון, פריז, רומא וסנטה רוזה. הארכיון שלי נפתח והופך לבר נייד ונוח מאוד והמוזג החי במגירה התחתונה הוא גמד. אני מכור לעישון, ולפי מצבי הרוח שלי אני מעשן טבק, מריחואנה, תירס ועלים יבשים. אני עורך תחקירים מעמיקים לפני שאני כותב, בעיקר בדירותיהן של בלונדיניות גבוהות. את ההשראה שלי אני מקבל בדירות שונות, אבל האהובה עליי ביותר היא זו שבה אני מחטט בשולחנותיהם של סופרים אחרים בשעות הלילה. אני בן 38 מזה 20 שנה. אני לא מגדיר עצמי כצלף, אבל אני מסוכן מאוד עם מגבת רטובה. הנשק החביב עליי ביותר הוא שטר של 20 דולר."
"חייתי את חיי על סף הכלום."
"יש החושבים שספרות בלשים היא תת ספרות רק מפני שהיא לא מוצפת במשפטים טפלים, פיסוק מתוחכם ודרכי התניה היפותטיות. ישנם אלה הקוראים סיפורי מתח רק כשהם חולים או עייפים, ולפי ספרי המתח שהם צורכים הם כנראה חולים ועייפים רוב הזמן. ישנם חובבי החידה הבלשית, וחובבי המין שלא מצליחים להכניס לראשיהם הקטנים ושטופי הזימה את הרעיון שהבלש הדמיוני הוא קטליזטור, לא קזנובה. הראשונים מבקשים לקבל תיאור מדויק של המדרגות באחוזה, כולל הספרייה, חדר הרובים, חדר האורחים, המדרגות הראשיות והמעבר לחדר הקודר שבו עומד המשרת מצחצח את כלי הכסף בשקט, בשפתיים קפוצות, מקשיב למלמול האסון. האחרונים חושבים שהמרחק הקצר בין שתי נקודות הוא המרחק בין הבלונדינית למיטה."
"לפני זמן רב, כשכתבתי במקומות הזולים הייתי מכניס לתוך הסיפור משפט כמו 'הוא יצא מהמכונית וחצה את המדרכה ספוגת השמש עד שהצללים מהגגון שמעל הכניסה נפלו על פניו כמו נגיעה של מים קפואים'. כשהם פרסמו את הסיפור, הם הוציאו את המשפט הזה. הקוראים שלנו (הם אמרו) לא מתים על תיאורים כאלה. הם רק עוצרים את האקשן. מה שרציתי להוכיח הוא שהם טעו. כי הדברים שהם זכרו, שרדפו אותם, לא היו שהאיש נרצח, אלא העובדה שברגע מותו הוא ניסה להרים מהדק משרדי משולחן חלק מדי, ושהוא כל הזמן חמק ממנו, אז היה לו מבט מתוח והפה שלו היה חצי פתוח במעין גיחוך מעונה, והוא אפילו לא שמע איך המוות מקיש על דלתו" ~ מתוך מכתב שכתב לחבר (מקור).
"לאחר שנדרשת להוביל מחלקה אל עבר אש-מקלעים ישירה, דבר אינו שוב כשהיה." ~ על ניסיונו כסמל מחלקת חיל רגלים במלחמת העולם הראשונה בחזית צרפת. מתוך הספר "Raymond Chandler: Stories and Early Novels: Pulp Stories / The Big Sleep / Farewell, My Lovely / The High Window", הוצאת "Library of America", שנת הוצאה 1995, עמוד 1182.

נאמר עליו עריכה

"את צ'נדלר, כמו שכתב וו.ה. אודן, צריך לקרוא לא כספרות מתח, אלא כיצירת אמנות גדולה. 'השינה הגדולה' הוא הספר שהביא לעולם את פיליפ מארלו, הבלש הפרטי הקשוח, המריר והציני, שלפי החליפה הכחולה שלו נתפרו כבר אלפי ספרי בלש בעולם (כולל שלושה שלי), אבל איש מאיתנו לא היה טוב כמוהו. את מה שהמינגווי חולל לשפה האנגלית בחוף המזרחי, צ'נדלר עשה לה בחוף המערבי. הספרות האמריקאית – ובואו נודה, במאה ה־20 היא זו שקבעה את הטון – הייתה נראית אחרת לגמרי בלעדיו, וגם הקולנוע." ~ יאיר לפיד על ריימונד צ'נדלר. מתוךטור שכתב בשם- "הספרים ששינו את חיי" , "ידיעות אחרונות", 15.6.2011 (מקור).
"ישנה אנקדוטה מפורסמת על כך שהאוורד הוקס, הבמאי ההוליוודי הגדול, פנה אל צ'נדלר כשעיבד את השינה הגדולה (בכיכובו של האמפרי בוגארט, כמובן) ושאל אותו 'מי בעצם רצח את הנהג?', צ'נדלר ענה לו שאינו יודע, אבל הבטיח לבדוק את זה. הוא הלך, קרא בספר שהוא עצמו כתב וחזר אל הוקס ואמר: 'אני לא יודע מי רצח את הנהג. מה זה משנה בכלל?'" ~ מתוך אחרית הדבר שכתב איתמר הנדלמן בן כנען לקובץ הסיפורים הקצרים פרי עטו של צ'נדלר, "צרות הן המקצוע שלי", הוצאת מעריב, 2004 (מקור).