מישאל חשין

מישאל חשין (16 בפברואר 1936 - 19 בספטמבר 2015), שופט בבית המשפט העליון בשנים 1992 - 2006, המשנה לנשיא בית המשפט העליון, דוקטור למשפטים.

מישאל חשין

---

• "שיטת המשפט ביחסה לחיים נדמית היא לשחקן העומד על בימה נעה ומסתובבת. אם לא ינוע השחקן, כי אז ייעלם מעיני הקהל אל מאחורי הבימה" ~ השופט מישאל חשין על ההכרח של מערכת המשפט להתאים את עצמה לזמן למקום המשתנים (דרוקמן י. & תלם י. & בן צור רענן, "שופט העליון בדימוס מישאל חשין הלך לעולמו",אתר YNET, תאריך 19.9.2015)
• "כשאישה אומרת 'לא' זה לעולם 'לא'. אין 'לא' שהוא 'כן'" ~ השופט מישאל חשין בפסק הדין התקדימי שניתן בפרשת האונס בשמרת (1988) - אונס נערה בידי חבורת נערים, עוררה הדים רבים בישראל, והביאה לשינוי בהתייחסות החוק למעשה אונס (דרוקמן י. & תלם י. & בן צור רענן, "שופט העליון בדימוס מישאל חשין הלך לעולמו",אתר YNET, תאריך 19.9.2015)
• "הילחמו בשחיתות בכל עוז. אל תניחו למלחמה יום וליל. בנפשנו הדבר, בנפשה של המדינה, בנפשו של העם" ~ השופט מישאל חשין במסר לחברה עם פרישתו מכס המשפט בשנת 2006 (דרוקמן י. & תלם י. & בן צור רענן, "שופט העליון בדימוס מישאל חשין הלך לעולמו",אתר YNET, תאריך 19.9.2015)
• "צר לי, אך לא אוכל לצרף חתימתי לחוות-דעתו של חברי. לדעתי, נגוע החוק מלידתו בפגם גנטי, ופגם מעין-זה לא ניתן לא לריפוי ולא לתיקון. ראשית לכל, לא מצאתי כל הצדק שבעולם לאותן זכויות-יתר מפליגות שהחוק מעניק לבני ישיבה, בהעדיפו אותם על צעירים שאינם בני ישיבה. הפגיעה בעקרון השיוויון היא כה קשה וכה עמוקה עד שנתקשיתי להבין כיצד זה ניתן להצדיקה. הנה הן, למשל, ארבע שנות דחייה הניתנות לבן-ישיבה על מגש של כסף, בעוד שאין הן ניתנות - לא כולן אף לא חלקן - למי שאינו בן-ישיבה. זאת משום שהוא נוגד את כל עקרונות היסוד הארוגים בחיינו, לכל האמיתות, לכל השאיפות, לכל התקוות שמדינת ישראל המתחדשת בנויה עליהן. בסוף כל הסופות - ובעצם: בתחילת כל התחילות - האדם הוא נושא המשפט וסביבו ינועו-יחוגו כל חובות וזכויות. ואם כל מעשה או מחדל של הפליה מצידן של רשויות המדינה - ולו הפליה קשה היא - יתורגם על ידנו לפגיעה בכבוד האדם, אתקשה לאתר במשפט מעשה או מחדל שבהפליה אשר אינם פוגעים או שורטים בכבוד האדם.... תחושת הכעס והתסכול הממלאת את ליבם של המשרתים בצבא עלולה ללבוש פנים של הימנעות והשתמטות משירות. תופעה זו, הידועה בכינויה כתופעת 'התפוח הרקוב', תופעה קשה היא, וקרני הרוע שהיא מקרינה - קרני רוע בנות-עוצמה - חודרות אל ריקמת החברה גם במקומות מרוחקים ממקום היווצרן" ~ השופט מישאל חשין מפרט את דעת המיעוט שלו בפסק דין בחוק טל (חובל ר., "המשנה לנשיא בית המשפט העליון לשעבר מישאל חשין מת בגיל 79", אתר הארץ, תאריך 19.9.2015)
• "אבא שלי היה שופט בית המשפט העליון הראשון. אני הייתי לאחר מכן. הוא הגיע להיות ממלא מקום קבוע לנשיא בית המשפט העליון. אני הייתי משנה לנשיא בית המשפט עליון. זה ביתי. מי שירים יד על ביתי אני אגדע את ידו." ~ פברואר 2007
• "אני יכול רק לומר שכשאדם (גלעד שרון), בשביל לשוטט באינטרנט מקבל 600 אלף דולר והבטחה לעוד שני מיליון, צריך להיות שוטה כדי לחשוב שהוא באמת קיבל את הכסף בשביל העבודה. לא חשבתי להיות במיעוט. אבל באותו זמן כל העם רצה ששרון לא יעמוד לדין, בגלל שהייתה תוכנית ההתנתקות. ואם שרון היה עומד לדין לא הייתה התנתקות. אינני אומר שזה מה שרוב השופטים חשבו, חלילה וחס." ~ יובל יועז, "ואני על עומדי אעמוד", באתר הארץ, 25 במאי 2006
• "יש קוקטייל תרכובות כימיות הקרוי "מי מלך". המדובר הוא בחומצה גופרתית ובחומצה מלחית שעירבובן זו בזו יוצר תערובת שבכוחה להמיס (כמעט) כל חומר שהוא. בענייננו שלנו נתערבבו שני אלה: "הלכת קינזי" והעומס הקשה המוטל על בתי-המשפט. התערובת של השניים בכוחה להמיס צדק, ואכן ממיסה היא צדק. אם יש צורך בדוגמה, הרי היא לפנינו" (בש"פ 7971/01 מדינת ישראל נ' דני טיקמן ואחרים, ניתן ב-2 בדצמבר 2001)
• "דגל ישראל אין הוא 'סך הכול ביטוי של מקל עם סמרטוט כחול לבן עליו'. דגל ישראל הוא אני ואתה ואת, הוא והיא, הם והן, אנחנו וילדינו, וגם מי שהלכו ולא ישובו אלינו. ואנו כולנו, אין אנו סמרטוט" (בג"ץ 8507/96 תיאודור אורין נגד מדינת ישראל ואחרים, 7 בינואר 1997)
• משהונחה לפניי חוות-דעתו של חברי, הנשיא ברק, נתתי ידי בידו והינחתי לו להובילני בדרכו. כך הילכנו בדרכים שייצבון עיקרי-יסוד, עלינו הרים שבפיסגותיהם זכויות יסוד, עברנו על פניהן של דוקטרינות, ירדנו אל כללי משפט פרטיקולריים, ובדרכנו ליוו אותנו כל העת הצדק, האמת, היושר והשכל הישר. לקראת סופו של המסע עלינו על אניה והיגענו אל אי באמצע האוקיאנוס. ירדנו מן האניה, ועל המזח הקביל את פנינו איש נשוא פנים.

"ברוכים הבאים", ברכנו האיש במאור פנים.

"ברוכים הנמצאים" השיבונו והוספנו: "אנו מישראל, מבית-המשפט העליון של ישראל. ומי אדוני?", שאלנו.

"שמי הוא תומאס, תומאס מוֹר. ויש המכנים אותי תומאס מוֹרוּס".

"נעים מאוד. ומהו המקום שאנו נמצאים בו?", שאלנו.

"אתם נמצאם במדינת אוּטוֹפְּיָה", השיב האיש, והוסיף: "מדינת אוטופיה הוקמה על-פי תוכנית שהיתוותי בספר שכתבתי ואשר שמו הוא כשם המדינה: אוּטוֹפְּיָה. דרך-אגב", הוסיף האיש, "המילה 'אוטופיה ' היא בלשון היוונית, ותרגומה לעברית הוא: 'שום מקום'".

"מעניין, מעניין מאד", אמרנו, "וכאנשי משפט נוסיף ונשאל אותך: ומהי שיטת המשפט השוררת באוטופיה? האם דומה היא לשיטת המשפט שבישראל?"(הנחתנו היתה, כמובן, שהאיש החכם ההוא מכיר את שיטת המשפט בישראל).

מר מוֹר חייך והשיב: "צר לי, אך יש הבדלים עמוקים בין שתי שיטות המשפט, ויעבור זמן רב עד שישראל תגיע למדרגת אוטופיה. לעת הזו אתם נלחמים על חייכם, על קיומה של המדינה, על יכולתו של העם היהודי לנהל חיי קהילה ומדינה ככל העמים. דיני אוטופיה - במצבכם כהיום הזה - לא לכם הם. עדיין לא. שימרו על עצמכם, עשו כמיטבכם, וחיו." כך אמר האיש ולא יסף.

"ואיקץ, והנה חלום." ~ בג"צ 03 / 7052 עדאלה-המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל נ' שר הפנים [פדאור (לא פורסם) 06 (10) 217], עמוד 40 - 41

• "חבריי, הנשיא שמגר והנשיא ברק, הניפו חרמש ומגל, ולא הניחום מידיהם עד רדת יום בקוצרם בשדה חוקי היסוד. אך מעט לקט, שכחה ופאה הותירו אחריהם. מתוכם אמרתי אאסוף אל חיקי שתיים-שלוש שיבולים, אותן אטחן ומהן אופה את פתי שלי." ~ ע"א 93 / 6821 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' מגדל כפר שיתופי מט (4) 221, עמוד 471.
• "על דרך ההפלגה נאמר, שכיום נוטל אדם לידו את עיתון הבוקר או עיתון הצהריים, ומבטו מרקד בין הידיעות השונות עד שעינו צדה ידיעה פלונית. ומשמצא מה שמצא קרא הוא אל חבריו: קומו ונעלה ציון - אל בית המשפט העליון. אומר ועושה. עתירה לבית-משפט כמו נכתבת היא במהלך הנסיעה, ובעומדו לפני בית המשפט ועתירה פגומה בידו, מבקש אותו מתדיין כי תינתן ארכה בידו לתקון את אשר עוול. מנהג חדש הוא שבא למדינה, ואני לא אסכים לחיות בו." ~ בג"צ 94 / 2148 אמנון גלברט, עו"ד נ' כבוד נשיא בית המשפט העליון ויושב-ראש ועדת החקירה לבדיקת מח (3) 573, עמוד 600.
• "ולאחר שהשאון נדם, האבק שכיסנו שקע, הים עמד מזעפו והשקט בא על הארץ, מצאנו עצמנו עומדים באותו מקום בו עמדנו כל השנים. והגלגל הוא אותו גלגל." ~ פ 8087/95 שלמה זאדה נ' מדינת ישראל פ"ד נ(2) 133
• "המוסר וציווייו נדמים הם לאגם מים טהורים, והמשפט וציווייו נידמים הם לחבצלות-מים (נימפיאות) הטובלות במים, הפרושות על-פני המים והשואבות מן המים חיים ועוצמה. המוסר מזין את המשפט בשורשיו והוא אף על סביבותיו של המשפט. יש מהם מפירחי חבצלות-המים הנותנים תוקף משפטי לציוויי מוסר; יש שפירחי החבצלות משמשים מושגי-מיסגרת במשפט הנמלאים תוכן בציוויי המוסר, מוסר אישי ומוסר חברתי: כך המושגים 'מוסר' ו'צדק' וכך מושג 'תום-הלב'; יש שהמוסר ימצא מקומו בינותינו כמות-שהוא, בלא שיידרש למתווכים; ויש פירחי חבצלת שאינם מתקיימים כלל מן המוסר." ~ ע"א 3798/94 פלוני נ' פלונית פ"ד נ(3) 133
• "המושג "תושב", כשהוא לעצמו, מושג מסגרת הוא, ויבואו בו "תושבים" מ"תושבים" שונים. אכן, יש לו למושג תושב - כמוהו כלמושגים אחרים - משמעות גרעינית, וגרעין משמעות זה יימצא בכל "תושב" ו"תושב", ואולם, מעבר למשמעות גרעינית זו, צומח לו המושג לכיוונים שונים בהקשרים שונים. ידענו מהו "אדום", מהו "ירוק" ומהו "כחול", שגלי-אור בטווחי אורך שונים מכים בעינינו ונרשמים במוחנו כצבע זה או כצבע זה. ואולם הצבע ה"אדום" כולל מאות צבעי אדום - שמא נאמר: אין-סוף צבעי אדום - ולכל אותם אלפים ורבבות "אדום" ייקרא, להבדילם מ"כחול" ומ"ירוק". ובכל זאת יש אדום ויש אדום, ולא הרי אדום כהרי אדום. כך באדום וכך בכחול ובירוק. כך באדום, בכחול ובירוק וכך ב"תושב"" ~ דנ"פ 8612/00 ברגר נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נה(5) 439
• ""קלף-מיקוח" מהו – לא ידעתי, וגם לא שמעתי על משחק של "קלפי-מיקוח". אדם הוא אדם; קלף הוא קלף ואדם אינו קלף. לעולם, לעולם לא יהא אדם כקלף." ~ דנ"פ 7048/97 פלונים נ' שר הביטחון פ"ד נד(1) 721. בהתייחס לעצורים שמדינת ישראל החזיקה על תקן "קלפי מיקוח" לעסקת החלפת שבויים עתידית עם החיזבאללה.
• "זכות הגישה לבית המשפט אין היא זכות יסוד במובנו הרגיל של המושג זכות יסוד. שייכת היא למסדר נורמות אחר בשיטת המשפט ניתן לומר – וכך אומר אני – כי נעלה היא על זכות יסוד. לא עוד, אלא שקיומה הינו תנאי הכרחי וחיוני לקיומן של שאר זכויות-היסוד"
• "השאלה אינה אם אסב עם המערערת אל שולחן השבת בביתי, אלא אם נורה והמערערת תישלח אל בית האסורים. לא אסב עמה אל שולחני, אך גם לא יהיה זה ראוי, לדעתי, כי נורה ושערי הכלא ייסגרו עליה." (ערעור פלילי מס' 3520/91)
• "אדם – כל אדם – הוא עולם לעצמו. אדם – כל אדם – הוא אחד, יחיד ומיוחד. ואין אדם כאדם. מי שהיה לא עוד יהיה ומי שהלך לא ישוב." (ערעור פלילי 1742/91 פופר נ' מדינת ישראל)
• "מעט לאחר שהייתה בת עשרים ושלוש השיבה חנה סנש את נשמתה לאלוהיה. בטוהרה. חנה סנש אינה יכולה לתבוע את כבודה. חובתנו-שלנו היא להשיב לה את כבודה....ליבה של חנה סנש ידע לחדול בכבוד. את כבודה ואת שמה הטוב של חנה סנש איש לא יוכל ליטול ממנה, לא בדיבור ולא במעשה." ~ (בג"ץ 6126/94 בעניין חנה סנש ובו הציג את דעת המיעוט על פיה בסתירה שבין חופש הביטוי לבין זכותה של חנה סנש לכבוד - עולה זכותה של חנה סנש לאין ערוך על זכותו של מוטי לרנר לכתוב במחזה דברים שאין להם ביסוס היסטורי)