מכאן ומכאן

מכאן ומכאן הוא רומן מאת יוסף חיים ברנר שבמרכזו שלוש דמויות: המספר המכונה 'אובד עצות', דוד דיאספורין החולם להיות שחקן ואריה לפידות האיכר המבוגר. הספר יצא לאור ב־1911.

מתוך הספרעריכה

  • "פלא מגוחך היה תלוי מעל לראשים."
  • "כמה אין יום אחד דומה למשנהו בחיי האדם!"
  • "ספרות עברית מאחדת את כולנו, אבל בלי קנאות גם כלפי מה שאינו מאחד, אם רק הוא נובע מעצם חיינו."
  • יהודי. הוא אינו מוצא די סיפוקו בעולם מלא. תמיד הוא אוהב לדאוג לתכלית טובה, לבקש איזה דבר אחר, לנוד ולנוע כצועני."
  • "וזוהי צוואתי האישית: החיים רעים, אבל תמיד סודיים… המוות רע. העולם מסוכסך, אבל גם מגוון, ולפעמים יפה. האדם אומלל, אבל יש והוא גם נהדר. לעם־ישראל, מצד חוקי ההגיון, אין עתיד. צריך, בכל זאת, לעבוד. כל זמן שנשמתך בך יש מעשים נשגבים ויש רגעים מרוממים. תחי העבודה העברית האנושית!"
  • "כמדומה, אין יומי זה היום האחרון, אין שעה זו, השעה הרביעית לפנות ערב, שעתי האחרונה. ואף על פי כן כל עברי לפנַי, כל עברי הקרוב... ועבר לא רע לגמרי, עבר חשוב, חֵי־הפסיכולוגיה! – לא, באמת, אני מקבלהו ברצון, את עברי זה, אני אינני מתחרט על שום דבר בו."
  • "ומוזר היה הדבר, שכל אלה הראשים, הגופים, היצורים נולדו בעיר הזאת, יודעים – המאושרים! – את כל מוצאיה ומבואיה, פרבריה ושביליה, אוהבים בוודאי את כל גניה ועציה, יודעים בוודאי לספור את כל בתיה ואבניה, אחוזים, דבוקים, קשורים, ולכן עליזים, לכן חיים, בעוד שאני – מה?"
  • "בנוהג שבעולמנו – אכתוב – סופר עברי מכיוון שהוא מזדקן, הרי מתחיל הוא לדבר על המסורת והקניינים הלאומיים. בוודאי! אותו סופר, שבעצמו, בימי נערותו, שבר לוחות שבורים, מכיוון ששׂבע ימי־ספרות והתחיל מרגיש, שח... ח... שהוא בעצמו הנהו קצת מסוֹרת, הריהו קורא: תרבות, בני־הנעורים!"
  • "היום הרגשתי: מה טוב, שזקני גָדל פרע והם יכולים לקבל אותי לאחד משלהם! אני משתדל לבלי להרגיז אותם במשהו, להיות עמם בּכּל בטוֹן אחד, והם, אמנם, מקרבים אותי. מה שלומי? מדוע אין נותנים לי מי־סוֹדה? יהודים חביבים, חי־נפשי! אפילו קפדנותם אינה קפדנות. במלה אחת: אנשים טובים, רצויים – אפשר לחיות עמם."
  • "מה אני איני יודע והיכן לא הייתי אנוכי? – ואמנם, היה היו כל תנועותיו הזריזות של האיש הזה תנועות של בעל ניסיון כביר, של מי שהיה בערים ומדינות רבות: ניקיון ופיקחות היו אפילוּ בזקנו המחודד, הגזוז והמחופף, שסימני־שיבה כמעט שכבר נזרקו בו."
  • "מי שבלבבו אין פחד מפני המוות זה לא מפני זה שהשלים עמו, – דבר יוצא מגדר־האפשרות! – לא מפני שהוא חושב את המוות לצורה חדשה, אולי עוד יותר שלמה, של החיים. הבלים! אין פוחדים, פשוט, כל זמן שמרגישים עצמם עוד רחוקים ממנו, כל זמן שהמוות אינו עומד עוד אצלם על הפרק, כל זמן שכוחותיהם עוד לא עזבום ומר־המוות לא סר עוד אליהם, אל הרגשתם הפנימית."
  • "יסלחו לי גדולי הרוח ומורי האנושיות ממרומי האולימפּוּס, שהושיבו עצמם עליו: המופקרים האחרונים בשאול תחתית אינם מגוחכים, והם, הגדולים והחכמים במרומי האולימפוס, מגוחכים. ולא רק מצד זה, שבני האדם לא שומעים להם – להם, מעוטי החלב והדם – וחיים כמו שהם צריכים, כמו שהם יכולים; כי אם גם מצד עצמם, מצד דברם על היש, והיש אין בהם, על מהות־החיים, ותמצית חיים לא ידעו."
  • "גם הזקן, מכיוון שהוא חי עדיין, מן הנמנע הוא, שידע את השקט הגמור. גם הזקן מביט, לרוב, לפניו, מחכה לאיזה דבר, מתגעגע לעולמות שאינם שלו ועיניו מתמלאות לחות, למרות הכרתו, כי הוא כבר חוזר מן השוק וידיו ורגליו רועדות; גם בזקן חי יצר־לב־האדם, והוא רוצה את המנה שאין לו, והוא מלגלג על הטעויות הנעשות מסביביו, והוא דואג על הכהונה הגדולה, שלא ניתנה לו. גם הזקן רחוק מן המוות בעיני עצמו, ממש כאותו הריחוק של העלם בן הי"ח. ככה. ככה. החי, כל חי, אינו יודע את המוות ואינו יכול לדעתו, להשיגו השגה נכונה בשום אופן."
  • "עמדו הזקן והילד, נﬠטרי קוצים, החמה זרחה, כמו לפני הגשם. ההוויה הייתה הווית קוצים. כל החשבון עוד לא נגמר."

נאמר עליועריכה

  • "פרסומו של הרומן ב־1911 היה מן האירועים החשובים בתולדות הספרות העברית המודרנית והוא נותר עד היום אחד ההישגים החשובים של הפרוזה המודרניסטית בעברית." ~ דינה ברדיצ'בסקי [1]
  • "זהו הרומן הארצישראלי הראשון של ברנר והוא מתבונן בו בחריפות, בביקורת נוקבת, ביישוב העברי ובבני דורו, יוצאי העיירות המזרח־אירופיות שנדרשו להכריע לאן ילכו, גיאוגרפית ואידאולוגית." ~ גילי איזקוביץ'

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ מתוך: דינה ברדיצ'בסקי, "לא מכאן, לא מכאן: הרומן המסאי של י"ח ברנר מחוץ למלכודת הריאליזם", אות 8: כתב עת לספרות ותיאוריה, 2018