מעברה

מעברה הייתה יישוב זמני לעולים לישראל בשנות ה־50 של המאה ה־20.

"הצרכניה – נמצאת בתוך פחון ללא רצפה והלחם ויתר מצרכים מונחים על האדמה המזוהמת והכול מכוסה רבבות זבובים. מאחורי הפחון מכוסה כל השטח צואה. עד עכשיו לא קיימת שם מקלחת והאנשים מאז בואם לכאן טרם התרחצו... בתי שימוש ישנם 2 בשתי פינות של המעברה והאנשים בוחרים להם מקומות יותר קרובים מתחת לכיפת השמים מאשר ללכת לבית השימוש. לכן בכל מקום אתה נתקל בצואה המעלה סרחון ומכוסה זבובים. לרחיצת כלים לא סודר עדיין שום דבר וכל אשה רוחצת את כלים בפתח ביתה וזה גורם כמובן ביצות." ~ משה צין (מפקח סניטרי), 1951
"נסעתי... אל גוש החלאה הגדול... ראה מישהו מכם רפש מסואב, אפרפר־ירוק, שצחנתו עולה כאד קטב בטבורם של משכנות אדם? אם לא ראה יטריח עצמו לשתי המעברות... כל הנפשות הללו נולדות, חיות, ומולידות צאצאים חדשים בתנאים אל־אנושיים של זוהמה, של סחי, של מיאוס, של הבל־הבלים־הכול־הבל, 'תעזבו אותי לנפשי ותנו לי לשחק בשש־בש'." ~ דן סואן, "זוהמה, ניוון ושמד", 1954
"בשנת קיומה השישית מעברת חולון היא שכונת־עוני מצחינה ומזוהמת. חוצותיה מכוסות ערימות־זבל מרקיבות; בורות־הביוב עולים על גדותיהם, ומימיהם המעופשים זורמים לאיטם ומפלסים אפיקם בין שורות הבדונים. דלתות תאי־השימוש הציבוריים נותקו זה מכבר מעל ציריהן. סרחון כבד רובץ על המעברה. יתושים וזבובי־זבל למכביר מתעופפים מעל ערימות הפסולת. זימזומם הצורם אוזן אינו חדל משך 24 שעות היממה; ורק עם בוא הקיץ מתוספת אליו יללת חתולי־המעברה המתרבים והולכים, נוברים באשפתות וחודרים אל הבדונים... בפינה אחת הסמוכה לפחוני המקלחות, אפשר למצוא קבוצת יחפנים עירומים למחצה, המתאמת ביידוי־אבנים בחתולים על ידי קליעה מ'רוגטקה'. זוהי חבורת ילדים מדובללי־שיער שפתותי־רפש מכסים את פניהם וצווארם." ~ א. דולב, "פגרה בין בדונים", מעריב, 11 ביולי 1955
"ערימות־ערימות של מלפפונים או עגבניות רקובות מוטלות בחום השמש ונחילי זבובים הומים... עליהן; בין האוהלים, הדוכנים והשלולית, שאינה מתייבשת אפילו בימי־הקיץ הלוהטים ביותר, בין פחי־האשפה העולים על גדותיהם, שמרוקנים אותם כאן אחת לשבוע או פחות מזה, בין נוצות־התרנגולות, שאריות־האוכל, ניירות מזוהמים, מתגוללים ילדים מלוכלכים ולבושי בלואים, אווזים מפוטמים וכלבים רעבים וכחושים." ~ ראובן שלגי, "סקיה א': מעברה בדרך לנקודת־יישוב", על המשמר
"המכונית היחידה והעלובה לפינוי האשפה ושלושת העובדים הסניטאריים אינם יכולים לפנות את האשפה המונחת ערימות־ערימות... משמעת ניקיון אין... בתי השימוש הם למטה מכל ביקורת. בממוצע משמש בית שימוש ציבורי אחד כ־100 אנשים ויותר. בעברי ליד אחד המבנים הללו, המכילים כ־10 מקומות, תקפתני בחילה. קירות הפח של הביתנים פרוצים וילדים נכנסים תוך משחקם לתוך זוהמה זו. אדם החפץ להתרחץ או לקחת מים לשתייה חייב ללכת אל הברז המרכזי או ל'מקלחת' הכללית, שמצב הניקיון והמוסר בה אינו עולה בהרבה על המצב בבתי השימוש." ~ זאב שיף, "'אי הדמעות' בפרדס חנה", הארץ, 3 בספטמבר 1954
"באחד הימים בשעות הצהרים הוביל אותי אחד מהתושבים, דוד תענוס, כדי לחזות ב'ארוחת צהרים מתוך פחי זבל'. בפחי זבל רחבים, שלתוכם נזרקים שיירי המזון של המטבח המרכזי לזקנים, חיטטו ארבעה ילדים בגיל 8 - 12 כדי למצוא מזון. במרחק של 10 מטרים מהם, עמדו שני כלבים ונברו אף הם בערמת זבל. כשניגשתי אל הילדים, הפנו אליי מבט נבהל וברחו." ~ זאב שיף, "'אי הדמעות' בפרדס חנה", הארץ, 3 בספטמבר 1954
"חגיגה לילדים כי זה תוהו ובוהו וחוסר משמעת ושבירת כל הכללים ובלגן אחד שלם ותקווה גדולה... זו הייתה המעברה. גיהנום להורים, גיהנום לדור המבוגר. מותה של דמות האב, מורה שלי שהתאבד כי לא היה יכול להסתגל למציאות הזאת בארץ, אנשים שהלכו בצל של עצמם, שלא הייתה להם פרנסה ולא היה להם כסף לקנות סיגריות. אנשים שחרב עולמם בתקופת המעבר. אבל לנו הילדים הייתה תקווה גדולה וחלום גדול וציפייה גדולה למה שיקרה אחרי זה. וכמובן הבלגן הזה, בכיתה אחת הכניסו אותי ואת שני אחיי הצעירים ממני אף שהפרש הכיתות ביני ובין הצעיר היה ארבע כיתות. כיתה שגדשו אותה ילדים וישבו גם על אדן החלונות בצריף ולמרגלות המורה והוא דיבר בטון פולני ולא הבנו כלום ממה שהוא דיבר, זה כביכול היה בית הספר. זאת המעברה." ~ אלי עמיר
"ממעברת קסטינה לקרית הממשלה." ~ כותרת הביוגרפיה של משה קצב
"דור המעברות הולך ונעלם. עצוב, שהדור הולך לעולמו עם תחושה כבדה שלא זכה לשום הערכה על תרומתו לחברה ולבניין הארץ." ~ סם בן שטרית