מעבר לטוב ולרוע

מעבר לטוב ולרוע (בגרמנית: Jenseits von Gut und Böse) הוא ספר פילוסופיה מאת פרידריך ניטשה שיצא לאור ב־1886.

המהדורה הראשונה של הספר

האדם

ניטשה, 1882

• "לדבר הרבה על עצמך יכול להיות אמצעי להסתיר את עצמך."
• "וְכִי לֹא קְצָרִים מֵאָה מוֹנִים הֵם הַחַיִּים, מִכְּדֵי לְהִשְׁתַּעֲמֵם בָּהֶם? חַיָּב אַתָּה לְהַאֲמִין בְּחַיֵּי נֶצַח, עַל מְנָת..." (227)
• "ככל שמופשטת יותר האמת שברצונך להורות, חייב אתה יותר לפתות את החושים אליה."
• "לא־אנושי הוא לברך אדם באשר קולל."
• "יש תום שבשקר שהוא אות לאמונה התמימה בעניין מסוים."
• "השבח טרחן יותר מהגינוי."
• "הנפש האצילה יש בה יראת כבוד בפני עצמה."
• "האישה לומדת לשנוא, בה במידה שהיא עומדת מלהקסים."
• "וכי מי לא הקריב אי־פעם למען שמו הטוב – את עצמו?"
• "הטירוף נדיר אצל היחיד – אך אצל קבוצות, מפלגות עמים וזמנים – הוא התדיר."
• "יש זמנים בנפש, שבהם אפילו הטרגדיה כבר אינה טרגית."
• "הו, sancta simplicitas!‎ מה מוזרים הפישוט והזיוף שחי בהם האדם! אין קץ לפליאתך, אם באחד הימים שמת את עינך בפלא ההוא! איך הצלחנו להפוך את הכול סביבנו לבהיר וחופשי וקל כל כך! איך השכלנו להעניק לחושינו אשרת־כניסה לכל שטח שטוח, ולחשיבתנו – תשוקה אלוהית לקפיצות של שרירות ולהיקשים של כזב! – איך ידענו מההתחלה לשמור על בערותנו כדי לחיות במידה כמעט בלתי נתפסת של חירות, קלות־דעת, חוסר זהירות, אומץ־לב, עליצות, וכך ליהנות מהחיים! ורק מתוך כך, על בסיס־שחם איתן זה של הבערות, רשאי היה עד כה המדע להינשא, רצון־דעת על בסיס רצון רב־עוצמה פי כמה, הוא הרצון לאי־דעת, לספק־דעת, ולאי־אמת! לא כניגודו – כי אם כשכלולו! גם אם הלשון, כאן ולא כאן בלבד, מתנהלת בכבדות עלגותה וממשיכה לדבר על ניגודים במקום שיש רק דרגות או אי־אלה שכלולי שלבים; וגם אם הצביעות הטבועה במוסר, שנעשה לבשר מבשרנו דם מדמינו, ללא הפרד עוד, גם אם צביעות זו הופכת את המילים אף בפינו, פי היודעים: פה ושם אנו תופשים זאת היטב וצוחקים על כך, כיצד גם מיטב המדעים הוא גם מיטב המאמצים להחזיקנו בעולם זה, אשר באופן מלאכותי פושט כל כך, פויט כל כך, זויף כל כך, כיצד מדע זה, אנוס־מרצון, אוהב את הטעות, באשר הוא, החי, אוהב את החיים!"

על מוסר

• "כל אשר מאהבה ייעשה, מתרחש תמיד מעבר לטוב ולרוע."
• "יסולח לי הגילוי, שכל פילוסופיה של מוסר עד כה משעממת הייתה ומקומה בין סמי תרדמה."
• "הפסיכולוגיה כולה נתקעה עד כה בדעותיו הקדומות וחששותיו של המוסר: לא העזה לרדת למעמקים."
• "הנטייה להשפלה עצמית, להיות נגזל, מרומה, מנוצל, עשויה הייתה להוות את חרפת אלוהים בקרב בני־אדם."
• "כשאנו מאלפים את מצפוננו, הוא מעניק לנו נשיקה תוך כדי נשיכה."
• "אין בכלל תופעות מוסריות, ישנה רק פרשנות מוסרית של תופעות."
• "התקופות הגדולות שבחיינו, הן שם, באשר נרהיב עוז לומר לרוע שלנו: לא רוע ייקרא שמך, כי אם הטוב ביותר אשר בנו."
• "מי שבּז לעצמו, עדיין מכבד הוא את עצמו בבחינת בּז."
• "לא זה שרימיתני זעזע אותי, כי אם שהינני מוסיף להאמין לך!"
• "אין מי שירבה לשקר כמו הממורמר."
• "לעיתים קרובות למדי אין הפשע לפי כוחו של הפושע: הוא מצמצמו ומתכחש לו."
• "כיוון שהוגי־המוסר שלנו היו קרתניים וקצרי־ראות, ללא ידיעות מספיקות ואף ללא סקרנות לגבי מעשיהם של עמים שונים בתקופות שונות, נעלמו מעיניהם הבעיות המוסריות האמיתיות; ובעיות אלה צומחות רק כאשר משווים מוסרויות רבות."
• "הנלחם במפלצות, ייזהר שלא ייהפך הוא עצמו למפלצת. וכשאתה מסתכל לתוך תהום שעה ארוכה, חוזרת התהום ומסתכלת גם לקרבך."
• "על אף הסכנה של גרימת צער לאזניים תמות, אני פוסק את פסוקי: האנוכיות שייכת לנפש האצילה וכוונתי לאמונה בל תימוט, שיצורים שונים ממנו חייבים מטבע הדברים להיות משועבדים ליצורים שכמונו, ועליהם להקריב עצמם למענם."
• "מן ההכרח לתבוע לדין ולשיפוט ללא־רחם את כל רגשי המסירות, ההקרבה העצמית למען הזולת, כל אותו מוסר של התבטלות: וכן את האסתטיקה של ה'התבוננות־חסרת־הפניות', אשר מאחוריה מנסה האמנות המסורסת להיטיב את מצפונה על דרך מפתה למדי. בכל אותם רגשות של 'למען הזולת', 'לא למעני', מהולים כל כך הרבה קסם וסוכר, שאין אתה יכול שלא להיעשות חשדן כפול ומכופל ושלא לשאול: שמא כל אלה אינם אלא פיתויים? העובדה, שהם מוצאים חן – בעיני כל בעלי הרגשות ההם, בעיני כל מי שאוכל מפירותיהם, ואף בעיני המתבונן מן הצד – אינה עדיין בגדר נימוק לטובתם, כי אם אדרבא, מחייבת זהירות משנה. הבה, אם כן, נהיה זהירים!"

דת

• "מת האלוהים! לא יחיה עוד! ואנו רוצחיו!"
• "אנו חסרי־יושר ביותר ביחס לאלוהים: הוא – אינו רשאי לחטוא!"
• "אם יש את נפשך לשאוף אוויר צח, מנע עצמך מכנסיות."
• "אין הוא שומע, ואילו שמע, גם אז לא יוכל להושיע."
• "האם הובחן גם במסקנה, שאותה חריצות־העבודה המודרנית, השוקקנית, הקונה בסיטונות את כל זמנו של אדם, והיהירה ביהירות־טפש שכזאת, היא אשר יותר מכל מחנכת לחוסר־אמונה? בקרב אלה למשל, החיים היום בגרמניה במרחק מן הדת, מוצא אני אנשים ש'חופשיותם' צורות ושורשים שונים לה, אך בראש וראשונה מרביתם מורכבת מאלה, שחריצות העבודה המיסה בהם במשך דורות את היצרים הדתיים, כך, שאין הם יודעים עוד מה צורך בדתות בכלל, ולא נותר להם אלא לרשום בפני עצמם מתוך תמיהה קהה את קיומן בעולם."
• "האמונה הנוצרית היא מראשיתה הקרבה: הקרבת כל חירות, כל גאווה, כל ביטחון עצמי של הרוח, עד להשתעבדות, להשפלה עצמית, להטלת־מום בעצמה."
• "כל היכן שהנוירוזה הדתית הופיעה עד כה עלי־אדמות, אנו מוצאים אותה מלווה בשלוש תקנות־דיאטה מסוכנות: בדידות, צום והתנזרות מינית – מבלי שיינתן בזאת לקבוע בוודאות, מה כאן סיבה ומה מסובב, ואם בכלל מצוי כאן קשר של סיבה ומסובב."
• "ב'ברית הישנה' היהודית, זה ספר הצדק האלוהי, מצויים אנשים, דברים ונאומים, בסגנון גדול כל כך, שאין כלום בספרות יון והודו שיוכל להידמות אליו."
• "לא אהבת־האדם שלהם, כי אם אין־האונים שבאהבת־האדם שלהם מונעת מהנוצרים שבימינו – לשרפנו."
• "הצמדת 'הברית החדשה', שהיא מכל הבחינות מין רוקוקו של הטעם, ל'ברית הישנה', להיותם ספר אחד, 'ביבליה', 'ספר הספרים', ייתכן וזהו מעשה החוצפה הגדול ביותר ו'חטא כלפי הרוח' הכבד ביותר מכל מה שמעיק על מצפונה של אירופה הספרותית."
• "הפרספקטיבות הנרחבות ביותר כלפי אלוהים, ועל כן כה יקפיד לרחוק ממנו – שכן השטן הוא בבחינת ידידה הקדום ביותר של הדעת."

כללי

• "ישנם גבהים לנפש, אשר מן המצפה שלהם אפילו הטרגדיה חדלה להיות טראגית."
• "חייב אדם להעמיד עצמו בנסיונות, כדי להוכיח אומנם נועד לאי־תלות, ולהיותו מצווה."
• "הדברים הגדולים שמורים לגדולים."
• "איך ייתכן שדבר יוצר מתוך ניגודו? כגון: האמת מתוך הטעות? או הרצון לאמת מתוך הרצון לתרמית? או מעשה חסר־פניות מתוך אנוכיות? או התבוננותו של החכם, הטהורה כזוהר הרקיע, מתוך התשוקה? היווצרות אשר כזאת אינה בגדר האפשר...כל העניינים הנעלים מן ההכרח שיהיו נובעים ממקור אחר, ממקור עצמי."
• "מה שמגרה אותך להביט בהם, בכל הפילוסופים למחצה באי־אמון, למחצה בלגלוג, אינו נובע מכך, ששוב ושוב הם מתגלגלים לפניך בתומם — כה רבות וכה קלות הם כושלים ונתעים, בקיצור: בדרדקותם ובילדותיותם — כי אם מכך, שמידת היושר אינה מצוייה אצלם די הצורך."
• "לאט לאט נתחוור לי מה הייתה עד כה כל פילוסופיה גדולה ; התוודותו של מחוללה."
• "בכל פילוסופיה ישנה נקודה אשר בה "דעתו" של הפילוסוף יוצאת אל הבמה."
• "כל יצר שואף־שלטון, ובהיותו כזה, הוא מנסה להתפלסף "
• "מה שנוגע לתורת האטום החומרנית: אין עניין שהופרך באופן יסודי יותר ממנה."
• "כל התרועעות שאינה עם איש כערכי, רעה היא — כל אלה נחלת־כורח הם בתולדות חייו של כל פילוסוף."
• "קשה להיות מובן, בייחוד כשחושבים וחיים בקרב בני־אדם אשר כולם חושבים וחיים אחרת."
• "מה שמשמש מזון או מעדן לסוג המעולה של בני־אדם, מין הדין שיהא כמעט בגדר רעל לסוג שונה ביותר ונמוך ממנו."
• "אין איש אשר על נקלה יראה תורה כלשהי כאמת, אך ורק משום שהיא מביאה עמה לאדם אושר או מידות־טובות."
• "יבורכו השוכחים, כי הם משיגים את הטוב גם מכשלונותיהם."
• "אהבה לאישה אחת זו ברבריות, משום שזה נעשה על חשבון הנשים האחרות."
• "בגרותו של גבר: משמע למצוא מחדש את הרצינות שהייתה לו לאדם בעודו ילד, במשחקו."
• "מה שחסר לה, לאנגליה היום, ומה שחסר היה לה מאז ומתמיד, את זאת ידע יפה זה השחקן־למחצה והנואם הנמלץ, זה המבולבל המותפל, קארלייל, שביקש להעלים מאחורי העוויות הרגשניות את אשר ידע על עצמו: דהיינו, מה שחסר היה גם בו, בקארלייל — עוצמה אמיתית של הרוחניות, עומק אמיתי של המבט הרוחני, בקיצור: פילוסופיה.
• "מכל עמדה פילוסופית אשר נתייצב בה היום: מכל נקודת־ראות, טעייותו של עולם, בו אנו מדמים לחיות, הוא הדבר הוודאי ביותר והמוצק ביותר מכל מה שניתן עוד לעינינו להאחז בו."
• "כל איש סגולה, לבו נתון באופן אינסטינקטיבי לביתו־מצודתו ולצנעתו, שם הוא נגאל מן ההמון, מן הרבים, מן המרובים ביותר."
• "אהבת האמת שכרה בעולם הבא וקרנה קיימת כבר בעולם הזה."
• "על האדם לדעת לשמר את עצמו: המבחן החמור ביותר של אי־תלות."
• "במצבי שלום יתקיף איש־מלחמה את עצמו."
• "האינסטינקט – כאשר הבית עולה בלהבות, שוכח אדם אפילו את ארוחת־הצהריים שלו. – אכן: אלא שהוא משלים אותה על האפר."
• "לא כוחה, כי אם התמדתה של התחושה הנישאה, היא העושה את האנשים הנישאים."
• "מן ההכרח הוא שתפישוֹתינו העילאיות תישָמענה כדברי כסל, ובנסיבות מסוימות אף כפשעים, כל אימת שהן מגיעות ללא נטילת רשות, לאוזניים שלא הוכשרו ולא נועדו לכך."
• "בכוחה של המוזיקה התשוקות נהנות מעצמן."
• "פילוסוף מהו, דבר זה קשה ללומדו משום שאי אפשר ללמדו: את זאת יש 'לדעת', מתוך הניסיון – או שתהא בך מידת הגאווה שלא לדעת זאת."
• "רודף הכבוד שמח על כל דעה טובה שהוא שומע על עצמו [וזאת לגמרי מעבר לבחינת התועלת שבה וכן מעבר להיותה נכונה או בלתי־נכונה], ממש כשם שהוא נפגע מכל דעה רעה: מכיוון שהוא משתעבד לשתיהן, הוא חש עצמו משועבד להן, מתוך אותו אינסטינקט השעבוד הקדמון הפורץ מתוכו."
• "לעמוד ברשות עצמם – זה עניין למועטים ביותר, זו זכות־היתר של החזקים. ומי שמנסה זאת, גם במלוא זכותו לכך, אך ללא כורח, מוכיח, שאין הוא, כי הנראה, חזק בלבד, כי אם גם נועז למשובה. הוא נכנס לתוך מבוך. הוא מרבה פי־אלף את הסכנות, הכרוכות ממילא בחיים כשלעצמם ; ולא זו הקטנה שבהן אין עינו של אדם רואה כלל כיצד והיכן הוא נתעה, ואיך הוא נטרף לגזרים על ידי איזה מינוטאור־מערות של המצפון. נניח שאחד כזה הולך לאבדון, זה מתרחש הרחק כל כך מתפיסתם של בני־אדם, שאין עמם לא צער ולא השתתפות־בצער. ודרך חזרה – אין! אף לא אל רחמי אנוש."
• "מי שמעיקרו מורה הוא, מקבל ברצינות את כל הדברים רק בהתייחסותם לתלמידיו – אף את עצמו."
• "חייב אדם, לדעתי, לנקוט כל מיני זהירויות לגבי המוזיקה הגרמנית."
• "ליד השמש קיימים גופים חשוכים לאין־ספור, שעליהם ניתן להסיק, אך לעולם לא נראה אותם. ובינינו לבין עצמנו, אין זה אלא משל; ופסיכולוג המוסר קורא בכתב הכוכבים כולו כבלשון משל וחידות, אשר בעזרתם כה הרבה ניתן להשתיק."
• "האישה כמבשלת; זו אטימות המחשבה המזוועת המלווה את פעילות המשפחה וראשה! אין האישה תופסת מהי משמעותו של מזון: ומתיימרת להיות המבשלת! אילו הייתה האישה יצור חושב, הן הייתה מגיעה לאחר מלאכת בישול של אלפי שנים לגילוי עובדות פיסיולוגיות חשובות ביותר, עד כדי שלטון מלא על אומנות הריפוי! בעטיין של המבשלות הרעות, בעטיו של חוסר התבונה המוחלט שבמטבח, – נגרם העיכוב הממושך, ונפגמה ביותר התפתחות האדם: ואף כיום הזה אין שיפור ניכר."
• "כל עלייה בטיפוס 'אדם' הייתה עד כה מפעלה של חברה אריסטוקראטית – וכה ישוב ויהיה תמיד: באשר היא חברה המאמינה בסולם ארוך של סדר דירוגי ובשוני הערכי שבין אדם לאדם, והיא זקוקה לעבדות בצורה זו או אחרת. ללא הפאתוס של מרווח, הצומח ועולה מן השוני המוטבע שבין המעמדות, מהתמד הראייה וההסתכלות־מגבוה של הכת השלטת לגבי נתינים ומכשירים, וכן מהתמד אימוניהם כמצייתים וכמצווים, ושמירה על עליונות ועל מרחק, ללא כל אלה לא יכול היה לצמוח כלל גם אותו פאתוס אחר, מסתורי יותר, אותה שאיפה למרווחים חדשים מתרחבים והולכים בתוככי הנשמה עצמה, התהוותם המתמדת של מצבים נעלים יותר, רחוקים, מתוחים ומקיפים יותר, ובקיצור, עצם העלאתו של הטיפוס 'אדם', המשך 'התגברות האדם על עצמו', אם להשתמש בנוסחה מוסרית ובמשמעות על־מוסרית. אמנם: אל ישגה איש באשליות הומניטריות לגבי תולדות התהוותה של אותה חברה אריסטוקראטית (כלומר, התנאי המוקדם יותר לעילויו של הטיפוס 'אדם'): האמת קשוחה. נאמר בפני עצמנו ללא־רחם, כיצד התחוללה עד כה כל תרבות גבוהה יותר עלי־אדמות! אנשים אשר טבעם טבעי עדיין, ברברים במלוא מובנה האימתני של המילה, אנשי־טרף שרצונם טרם נשבר ואיוויהם לשלוט טרם נתמלאו, מתנפלים על החלשים מהם, על גזעים מהוגנים יותר ושוחרי שלום שמשלוח־ידם אולי מסחר ואולי גידול־בקר, או דורסים תרבויות זקנות, פריכות, שבשעת דעיכתן מתהבהבים בהן כוחות חיים אחרונים בזיקוקי די־נור מרהיבים של רוח וניוון. כל כת אצולה הייתה בראשיתה תמיד כת ברברים: ותחילת עליונותה לא בכוח הפיזי כי אם בנפשי – בני אדם שלמים יותר."
• "אפיקורוס, אותו מנהל בית־ספר מסאמוס, אשר הטמין עצמו בגינתו שבאתונה ושלוש מאות ספרים כתב, ומי יודע? אם לא מרוב זעם וקנאת־סופרים אשר קינא באפלטון? ומאה שנה נדרשו, עד אשר יוון גילה מי היה אל־גינה זה, אפיקורוס. — האומנם גילתה?"
• "טרם פגשתי גרמני שיהא נוטה חיבה ליהודים."
• "מה אירופה חבה להם, ליהודים? הרבה, מן הטוב ומן הרע, ובראש ובראשונה הדבר האחד שהוא הטוב ביותר והרע ביותר בעת ובעונה אחת: את הסגנון הגדול שבמוסר, את האימה ואת הוד המלכות שבתביעות אין־קץ, משמעויות אין־קץ, את כל הרומנטיקה ואת כל הרוממות שבמפוקפקות המוסריים – ומכאן דווקא את הצד הקוסם ביותר, המצודד ביותר והמובחר שבשלל הצבעים המפתים במשחקיהם אל החיים, ואשר עד היום שמי תרבותנו האירופאית, שמי הערב שלה, מדמדמים בזהרוריו, אולי דמדומי רמץ אחרונים. אנו האמנים שבקרב המסתכלים והפילוסופים, אסירי תודה הננו ליהודים על כך."
• "ברור לחלוטין שהיהודים אילו רצו – יכולים כבר עתה להגיע להשפעה מכרעת, או לשלטון על אירופה פשוטו כמשמעו; אך כמו כן ברור, שאין הם חותרים לכך ואין הם עורכים תוכניות כאלו. לעת עתה מבקשים ורוצים הם יותר, ולעיתים אף בטרדנות־מה, להיספג באירופה, על ידי אירופה, להיבלע בתוכה, הם צמאים להיקבע במקום כלשהו בבטחה, בהיתר, בכבוד, ולשים קץ לחיי הנוודים, ליהודי הנצחי – ומן הראוי להקדיש תשומת־לב וסבר פנים יפות לנטייה וללחץ זה זה של היהודים (שהוא עצמו כבר מבטא אולי את החלשתו של האינסטינקט היהודי): ולשם כך אולי מן המועיל והפשוט ביותר הוא לגרש מן הארץ את הצרחנים האנטישמיים. לקבל בסבר פנים יפות – במלוא הזהירות ותוך כדי מבחר ; בערך כמו שזה נעשה על ידי האצולה האנגלית."