טרילוגיית משחקי הרעב

טרילוגיית משחקי הרעב (באנגלית: The Hunger Games) היא טרילוגיית ספרים מאת סוזן קולינס שעובדה לסרטי קולנוע בשנים 2012–2015.

ספר ראשון: משחקי הרעב (2008)

"כשאני מתעוררת, החצי האחר של המיטה קר. אני מותחת אצבעות ומחפשת אחר חמימותה של פרים, אבל לא מוצאת דבר מלבד כיסוי הקנווס הגס של המזרן." ~ משפט הפתיחה של הספר

"בנות קודם!" אפי טרינקט בטקס האסיף

"משחקי הרעב מוצלחים, ומי ייתן והסיכויים תמיד יהיו לטובתכם." ~ המשפט הקבוע של הספר
קטניס, זה בסך הכול ציד. את הציידת המוכשרת ביותר שאני מכיר," אומר גייל.

"זה לא סתם ציד. הם חמושים. הם חושבים," אני אומרת. "וגם את. ולך היה יותר תרגול. תרגול אמיתי," הוא אומר. "את יודעת להרוג." "לא אנשים," אני אומרת. "עד כמה זה כבר שונה, באמת?" אומר גייל בנימה קודרת.

"אני בטוח שהם לא שמו לב לדבר מלבדך. את צריכה ללבוש להבות לעתים קרובות יותר." ~ פיטה לקטניס אחרי הופעתם "הלוהטת", עמוד 69
"בחור נאה כמוך. ודאי יש מישהי מיוחדת בחייך. קדימה, תוודה, מה שמה?" שואל סיזר.

פיטה נאנח. "טוב, באמת יש מישהי. אני מאוהב בה כבר נצח. אבל אני די בטוח שהיא לא ידעה שאני קיים בכלל עד האסיף." קולות השתתפות מהקהל. אהבה חד-צדדית היא בהחלט משהו שכל אחד יכול להזדהות איתו. "יש לה מישהו אחר?" שואל סיזר. "אני לא יודע, אבל הרבה בנים מחבבים אותה," אומר פיטה. "טוב, זה מה שאתה צריך לעשות: תנצח במשחקים ותחזור הביתה. אין סיכוי שהיא תגיד לך לא, נכון?" אומר סיזר בעידוד. "אני לא חושב שזה ילך. ניצחון... לא יעזור במקרה שלי," אומר פיטה. "למה לא?" שואל סיזר המופתע. פיטה מסמיק עמוקות ומגמגם. "כי... כי... היא הגיעה איתי לכאן." ~ פיטה מתוודה על אהבתו לקטניס, עמוד 120

"אתה מוזמן ג'יגולו." ~ הנער ממחוז 2 לפיטה, שנשלח לבדוק אם הנערה ממחוז 8 מתה סופית, עמוד 148
"בלב האחו, תחת עץ הערבה,

מיטה של עשב, כרית של של אהבה. הניחי ראשך, עצמי עיניים על הכר הרך, כשתפתחי אותן מחר, השמש שוב תזרח.

כאן הכל בטוח, כאן הכל חמים, כאן שומרות חינניות על מנוחת החולמים, כאן מתוקים חלומותייך, ומחר יתגשמו כולם, כאן את יקרה לי מכל דבר בעולם.

בלב האחו, מחבוא פורח, גלימה של עלים, קרן אור ירח, שכחי את כל הצער, תני לצרות לחלוף, וכשיחזור הבוקר, הוא את כאבך ישטוף.

כאן הכל בטוח, כאן הכל חמים, כאן שומרות חינניות על מנוחת החולמים, כאן מתוקים חלומותייך, ומחר יתגשמו כולם, כאן את יקרה לי מכל דבר בעולם." ~ שיר הפרידה של קטניס לרו

"להתראות רו." ~ משפט הפרידה של קטניס מרו לאחר מותה, עמוד 215
"כן, זיגוג. אמצעי ההגנה האחרון של הגוסס." ~ פיטה לקטניס אחרי שהצילה אותו, עמוד 229
"'אז מי לא יודעת לשקר, פיטה?' אני אומרת, אף שהוא לא מסוגל לשמוע. לא חשוב. כל תושבי פאנם שומעים." ~ קטניס לאחר שסיממה את פיטה, עמוד 252
"תשכחי מזה מחוז שתים־עשרה. אנחנו הולכים להרוג אותך. בדיוק כמו שהרגנו את החברה הקטנה ומעוררת הרחמים שלך... איך קראו לה? זאת שקפצה בין העצים? רו? אז קודם רו ואחר כך את, ואני חושבת שניתן לטבע לעשות את שלו עם הג'יגולו שלך. איך זה נשמע לך?" ~ קלוב מנסה להרוג את קטניס ליד קרן השפע, עמוד 259
"לא, באמת. וברגע שהשיר שלך נגמר, אני ידעתי – ממש כמו אמא שלך – שזהו, אני גמור." ~ פיטה לקטניס במערה, עמוד 273
"'זאת לא אשמתה' אני אומרת, 'לא, זאת לא אשמת אף אחד. ככה זה,' אומר גייל."
"אני אוחזת בידו, נאחזת בה חזק, מתכוננת לקראת המצלמות וחוששת מהרגע שאצטרך לבסוף להרפות." ~ משפט הסיום של הספר

ספר שני: משחקי הרעב – התלקחות (2009)

פרק זה לוקה בחסר. אתם מוזמנים לתרום לוויקיציטוט ולהשלים אותו. ראו פירוט בדף השיחה.

"יש לי בעיה, מיס אוורדין," אומר הנשיא סנואו. "בעיה שהחלה ברגע ששלפת את גרגירי היער הרעילים ההם בזירה." ~ הנשיא סנואו מאיים על קטניס, עמוד 25.
אבל אני לא עירומה. אני לבושה שמלה בעיצוב זהה לשמלת הכלולות שלי, רק שהיא בצבע פחם ועשויה נוצות זעירות. אחוזת פליאה, אני מרימה באוויר את השרוולים הארוכים והגולשים שלי, וזה הרגע שאני רואה את עצמי על מסך הטלוויזיה. עטופה שחור, מלבד הטלאים הלבנים על השרוולים שלי. ואולי מוטב שאומר הכנפיים שלי.

כי סינה הפך אותי לעורבני חקיין. ~ קטניס מגלה את תלבושת העורבני החקיין, עמוד 227.

היד שלי מתרוממת אוטומטית לחסום את המילים שלו, אבל הוא תופס אותה ומחזיק בה בחוזקה.

"לא," אני לוחשת. אבל גייל מעולם לא ישמור סודות מפני. "קטניס, אין יותר מחוז שתים עשרה." ~ משפט הסיום של התקלחות.

ספר שלישי: משחקי הרעב – עורבני חקיין (2010)

"פיטה ואני מתקרבים שוב. הוא עדיין תופס לפעמים בגב הכיסא ונאחז בכוח עד שהפלאשבק עובר. אני מתעוררת בצרחות מסיוטים של טציות וילדים אבודים. אבל הזרועות שלו נמצאות שם כדי לנחם אותי. ובסופו של דבר גם השפתיים שלו. בלילה שבו אני מרגישה שוב ברעב שהציף אותי על החוף, אני יודעת שזה היה קורה בכל מקרה. שמה שאני צריכה לשרוד הוא לא האש של גייל, המלובה בזעם ובשנאה. יש לי מספיק אש משלי. מה שאני צריכה הוא שן הארי באביב. הצהוב העז שמשמעותו לידה מחדש ולא חורבן. ההבטחה שחיים יכולים להימשך, ולא חשוב כמה נוראות האבדות שלנו. שהם יכולים להיות טובים שוב. ורק פיטה יכול להעניק לי את זה."
"אז אחר כך, כשהוא לוחש, 'את אוהבת אותי. אמיתי או דימיוני?' אני אומרת לו, 'אמיתי'."