מתאבל ללא קץ

מתאבל ללא קץ הוא מחזה מאת חנוך לוין על מלך שמאבד את בנו. המחזה נכתב ב־1992 והועלה על הבמה לאחר מותו של המחזאי.

---

• "התבזות היא התבזות, אם כי נכון שמבַזָה פחות בגלל מצבו המיוחד של המבַזֶה שכלל לא מתכוון לבזות."
• "אבל ההפתעה תחלוף, ומשונה כמה מהר עוּבדות מתבססות, בשורת איוב מאמש הופכת לחלק מחייך, ואתה תחיה איתה, היא ואתה, איש וחטוטרת, והכאב ייעשה עמום."
• "תעבור לה שנה, אנו נאכל, נשתה, נישן, נעשה הרבה דברים, ובשנה הבאה – שוב למלאכה."
• "בינתיים יחלפו ימים, שמש תזרח ותשקע, ואנו לא נחוש. ובעוד שנה נאמר: 'מה, כבר שנה?' ועוד כאלה הבלים. ונצחק בעליזות כאילו הימים עוברים, ולא אנחנו."
• "אני, ברגעים מכריעים, לא מסתכל אף פעם על העיקר, תמיד קצת הצידה, ורואה את השטויות, כמו הנחיריים של זה שבוכה. יוצא לי להחמיץ הרבה דרמות ולהרוויח הרבה שערות בנחיריים."
• "שמעי איזו מוזיקה נפלאה, היא ממלאת אותי, העולם שאהבתי פעם, שחיכיתי לו כל בוקר, חוזר אליי כמו קסם, כמה אהבה עוד יש בי, והעולם הוא מקום שבו הכול עוד אפשרי."
• "יהיו אחרים, ואנו לא נהיה. כאן, בחדר הזה, יתהלכו אנשים, יצחקו, כאילו לא היינו לפניהם, כאילו לא ייפרדו פעם גם הם."

נאמר עליו

• "זהו סיפור ספציפי אך גם מופשט ופיוטי: הדמויות הן ארכיטיפים, מייצגות מדע ונפש ואמונה ושררה." ~ נדב מנוחין