נורית גלרון

נורית גלרון (נולדה ב־21 במרץ 1951 בהרצליה) היא זמרת, תמלילנית, שחקנית ישראלית ורעייתו של רפי רשף.

"סערות הזמן נשכחות לאיטן."

מתוך שיריה

• "כמה שנהיה ביחד, וכמה שנאהב בסוף זו רק אני – איתי."
• "אהבה עוטפת אל חיקה החם. סערות הזמן נשכחות לאיטן."
• "בוא נחיה את תל אביב שממול, אחרינו המבול."
• "מול הצד האפל של אלומת האור."
• "רק האהבה קירבה אותי לחיים, ואני הרי הייתי כבר קרובה למקום אחר, רדופת שדים."
• "כמה גבוהים החיים מזווית מבטך, ידך הקטנה בידי."

אמרותיה

• "יש אנשים שעדיין סוחבים איתם שריטות משנות ה־50 וה־60. חברה בהתהוות​ עושה טעויות שלא בזדון. ייתכן שאני לא כל כך מבינה את עומק הקיפוח שהיה, אבל אני רוצה להאמין שבעשורים האחרונים הפער הולך ונסגר. אלה תהליכים שלוקחים זמן דורי. אני בחיים לא חילקתי את החברים שלי למזרח ומערב. לא כל שכן הדור של הילדים שלי, הם אפילו לא ידעו מה זה המושג 'השד העדתי', עד שהשיח הזה ניצת שוב. ​אני לא חולקת על סטטיסטיקות. אני חושבת שצריך לשאוף לשוויון בין אנשים, בין עדות, בין מגדרים, וממרום גילי, אני יודעת שלא תמיד מצליחים להגיע לשוויון בכל הפרמטרים​ ​האלה​. אגב, לדעתי יותר משזו בעיה של מזרח ומערב, זו בעיה של פריפריה מול מרכז. הקיפוח הוא של עניים לעומת עשירים. בפריפריה אין רק מזרחים, יש גם רוסים ויש גם אתיופים. אני מרגישה ששם חוסר האיזון. נוצרו כל כך הרבה פערים בין הפריפריה ובין המרכז, ודווקא הפערים האלה הם המסוכנים." ~ התייחסות לתופעת הקיפוח העדתי בתחום המוזיקה בישראל (אמירה לם, "אינטימית", באתר ידיעות אחרונות, 19 באוגוסט 2016)
• "השתיקה שלי היא בהחלט מחיר ההתלהמות. לא נעים לומר משהו ולקבל אחר כך תגובות מאיימות. כן, באיזשהו מקום זה משתק, והרי בדיוק על זה עובדים האיומים. היום רודפים אחרייך אם את אומרת משהו שהוא לא בקונצנזוס. לא קל לחוות איומים ושטנה, אני כבר לא בנויה לזה." ~ על תופעת הפחד של אומנים להתבטא בעניינים הקשורים בשיח ציבורי מחשש לרדיפה מצד גורמים לאומניים ופגיעה בפרנסה (אמירה לם, "אינטימית", באתר ידיעות אחרונות, 19 באוגוסט 2016)
• "בחרתי לא לומר יותר. זה קרה כשרפי היה חצי שנה באוניברסיטה בארצות הברית. נשארתי עם שני תינוקות בבית, הרגשתי בודדה ומבוהלת. בשיר הייתה ביקורת על הבועה התל־אביבית הנהנתנית, על הניכור והניתוק בין החיים בעיר הגדולה והחיים שנמצאים במרחק נגיעה ממנה. השיר נכתב ב־1989, עברו קרוב ל־30 שנה, את קולטת? 30 שנה, ובאמת אני לא מרגישה שהשתנה משהו!" ~ על כתיבת שיר המחאה 'אחרינו המבול' בשנות השמונים עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה (אמירה לם, "אינטימית", באתר ידיעות אחרונות, 19 באוגוסט 2016)
• "אני מברכת כל יום וכל שעה על שהגורל הפגיש בינינו. למדתי ואני עדיין לומדת מהקשר שלי ושל רפי כל כך הרבה דברים על החיים, על משפחה ועל חברות, על פתיחות והקשבה, על נתינה וגם על היכולת להסכים לקבל, וגם, ואולי החשוב מכול, על ויתור והכלה. אלה הערכים ששומרים לנו את הזוגיות." ~ על הזוגיות עם בעלה – איש התקשורת רפי רשף (אמירה לם, "אינטימית", באתר ידיעות אחרונות, 19 באוגוסט 2016)
• "זה נכון שהשירים שפרצו והצליחו יותר הם השירים הנוגים והנוגעים, וכנראה ידעתי לבחור אותם היטב, הם באמת שירים יפים ומרגשים, אבל בהופעות שלי יש ​עוד המון שירים קצביים ושמחים כמו 'יש לי סימפטיה', '​המיסטיקנים הסינים', 'אני אשתגע', 'משהו בלבבה' ועוד ועוד, ועכשיו גם 'תלתלים'. אני ​שואלת את עצמי הרבה פעמים מה עושים השירים לאנשים. אני מקבלת כל כך הרבה פידבקים. אנשים יודעים את כל המילים בעל פה, הן משפיעות עליהם, והשירים הם חלק מהווייתם. בדף הפייסבוק שלי אנשים משתפים אותי בחוויות וברגעים דרמטיים ואינטימיים מחייהם שהשירים שלי מלווים אותם. הם שולחים וידיאו של כניסה לחופה לצלילי שיר שלי, יולדת צעירה ששרה לתינוקת שלה את 'חגיגה בצמרת', שיר שנכתב לכבוד לידת בני הבכור. קולגה של רפי סיפר לי​ שהוא ואשתו שמעו בלופ דיסקים שלי בשתי ​הלידות של הילדים שלהם​, עם כל הצירים, הכאבים והלחץ. ​גם לי יש שירים – לא שלי! – שמעיפים אותי לחוויות בחיי ומלווים אותי. אם יש תוגה, אני חושבת שהיא באה בעיקר מהמקום שבו גדלתי." ~ על דרך יצירת יצירת השירים והרפרטואר שלה (אמירה לם, "אינטימית", באתר ידיעות אחרונות, 19 באוגוסט 2016)
• "תראי, קודם כל אני על הבמה, אז תמיד נלחמתי עם הדיאטות ונלחמתי על איך שאני נראית. אני משתדלת לא להזניח את הקטע הזה, אבל כמובן כל גיל משנה אצלך משהו. לשמחתי אני עדיין לא חושבת על התערבויות פלסטיות או על זריקות בוטוקס וכאלה. יכול להיות שבאיזשהו שלב אני ארגיש שאני לא יכולה יותר עם הקמטים פה ושם. אבל אני חושבת שלכל גיל יש את היופי ואת האופי שלו. אני מקבלת את עצמי עם תלתלים, בלי תלתלים, אני מקבלת את עצמי כמו שאני. אני לא רואה הרבה קושי עם הגיל. באמת. יכול להיות שבאיזשהו מקום יש לי איזה חוסר סבלנות לדברים. לא לשיח, לטיפשות. יכול להיות שאני פחות סבלנית לרדידות, לדברים שלא מעניינים אותי. יכול להיות. אבל אני לא אהיה בוטה ואזרוק את הכול. אני לא אגיע לשם, אני בכלל לא אגיע לעימות. אני אומרת בכנות, אני בתקופה טובה בחיים. אני לא אומרת את זה סתם. באמת בורכתי. בורכתי באפשרות להיות זמרת כל השנים ולהמשיך להיות זמרת ולהיות פה. בורכתי במשפחה ובבן זוג. אם אני אצטרך מחר להיפרד מהחיים, אני לא ארגיש שהפסדתי משהו. אני רוצה להמשיך ככה. היה לי מזל." ~ על ניסיונה רב השנים על הבמה (אמירה לם, "אינטימית", באתר ידיעות אחרונות, 19 באוגוסט 2016)
• "השתנו הזמנים. בעבר הייתה תקשורת יותר נושמת. תקליטים היו נשארים לאורך זמן. היום השירים נאבקים על חייהם. היום גם לא כדאי כלכלית לעשות תקליטים. פעם היינו מרוויחים פרוטות מאלבום, היום מפסידים מדיסק, אז לא ממהרים לעשות. פעם אנשים היו עובדים קשה כדי לרכוש את ההנאה מקניית מוזיקה. היום זה דור של חינמי, לא יודע לשלם. מי שמשלם מרגיש פראייר. היום הדינמיקה אחרת ולכן קצב היציאה ירד. זו גם פונקציה של גיל, והאמת היא שגם איבדתי את האמון בדיסק מלא. הרגשתי שנכון לעשות מקבץ של כמה שירים עם אמירה ולבדוק מה הם יעשו ברדיו." ~ על השינוי שחל בשוק המוזיקה (עמוס אורן, "נורית גלרון חוזרת עם אלבום חדש אחרי 6 שנים", באתר "את", 22 בדצמבר 2015)
• "בימים עברו עצם הידיעה שאני בתהליך עבודה על אלבום חדש הייתה גורמת לי להרגיש נורא מוחמאת. הרבה שירים נשלחו אליי, היו הרבה פניות והתעניינות. הרגשתי כמו טווס, שזה לבדו מזין תשוקה לעבוד. הפעם, המפגש המחודש עם עופר מאירי, שהפיק מוזיקלית את 'בתוך הסערות' (ב־1992 ע.א.), והפרגון הזה של היוצרים, צעירים ובוגרים, עשו לי חשק גדול. זה היה ממש שחזור ההתרגשויות של פעם, אפילו של הדיסק הראשון. גם עופר נסחף איתי. עד כדי כך שלא רצינו לסיים את העבודה על האלבום, לא אני ולא הוא. אשמח לעשות את 'יקיצה' פעם נוספת. ויש גם העניין עם הקהל: היום, כשיש פייסבוק והקשר עם אנשים יותר קרוב, אישי ומהיר, אני מקבלת כאלה תגובות והודעות, שאני מבינה כמה הרפרטואר שלי חשוב לאנשים, שהוא מלווה אותם תקופות של חיים. אני מוכרחה לציין שזה מאוד מחמיא לי. התגובות החמות, הנאמנות שהם מגלים, אלה עושים חשק להמשיך." ~ על ההבדל שבין יצירת דיסק אלבום בעבר והיום (עמוס אורן, "נורית גלרון חוזרת עם אלבום חדש אחרי 6 שנים", באתר "את", 22 בדצמבר 2015)
• "יש ויש. תמיד יש. אני נהנית מאוד מהדור הצעיר, מדברים טובים שקורים פה. כל דור והאמירה שלו. אני רגילה להגיד מילים אחרות והם משתמשים באחרות. אבל אני מתחברת לשפה החדשה של הדור החדש, שלדעתי מעשיר מאוד את המוזיקה בישראל. יש יוצרים ונגנים כל כך מוכשרים, זה דור עם המון ביטחון ואמירה, וטוב שכך. אנחנו שקועים בהתנצלויות והם פתוחים לעולם, לשפה. הם ישירו בעברית, באנגלית, יעזו לעשות דברים יותר אוניברסליים, פחות מקובעים, פחות מחויבים למקום." ~ על דור האומנים הצעיר והעכשווי הפועל בישראל (עמוס אורן, "נורית גלרון חוזרת עם אלבום חדש אחרי 6 שנים", באתר "את", 22 בדצמבר 2015)
• "בלי קשר לקבלות שיש לי עד היום בקריירה שלי, וגם בלי להתייחס לגיל ולוותק, אני לא יודעת אם הייתי הולכת היום על אלבום חדש, מקורי, עם קונספט שחושבים עליו, משקיעים בו וכיוצא בזה. כיום תעשיית המוזיקה עובדת יותר על שירים בודדים, סינגלים שאמנים מקליטים ומוציאים לרדיו. בשנים האחרונות חלו שינויים רבים בהרגלי הצריכה של המאזין את המוזיקה שהוא מעוניין בה, וכל התפיסה של הוצאת חומר חדש השתנתה. אני ערה לכך ובהתאם מתנהלת בקריירה שלי." ~ על השינוי בדרך העבודה על הוצאת דיסק אלבום בעבר והיום (נחום מוכיח, "נורית גלרון לא חוגגת את יום האהבה", באתר nrg,‏ 12 בפברואר 2014)
• "יש תקופות שאני בתבערה פנימית לעשות, ויש תקופות שפחות. יש תקופות שיש דברים יותר בוערים לי מלשיר. אין לזה חוקיות, וזה לא שייך לגיל. המקצוע שלי הוא מקצוע של טלטלות – הלוך וחזור. זה מצריך איזושהי גישה צינית או עטיית עור גס יותר. זה נכון שזה מנוגד לעובדה שכאני שרה, אני נחשפת ומדברת את נפשי על הבמה. כן, יש כאן איזושהי ניגודיות אבל צריך ללמוד לחיות עם זה." ~ על המקצוע התובעני אותו בחרה (כרמית ספר ויץ, "קפה עם נורית גלרון", 10 בנובמבר 2010)
• "אני מסופקת כשאני רואה את כל הדרך שעשיתי, ורק רוצה לשמר את הקיים. שהקהל החם והאוהב שהולך איתי כל הדרך יישאר איתי, כמו שאמר המשורר האהוב עליי: 'טעמתי מזה ומזה', ובסך הכול מתוק לי בפה." ~ על רגעי שיא וסיפוק בקריירה (כרמית ספר ויץ, "קפה עם נורית גלרון", 10 בנובמבר 2010)