רבקה מרים

רבקה מרים (נולדה ב־1952) היא משוררת וסופרת ישראלית.

רבקה מרים, 2007

מתוך ספריה

• "עיקשת וחד־סטרית זרמה לה העת."
• "מתוך הטרם הוא יקום להיות יש."
• "צְנִיעוּת יֵשׁ בִּי, אַךְ אֵין בִּי בּוּשָׁה."
• "האירועים אינם נרשמים ברציפות, ולא הסדר הוא שייתן בהם מובן."
• "רַבּוֹת שְׁנוֹת מוֹתוֹ מִימֵי חַיָּיו שֶׁהָיוּ הִתְקַשּׁוּת דַּקָּה שֶׁל חֲלוֹף."
• "אֲנִי שְׂמֵחָה. הָאֲוִיר מְמַלֵּא אוֹתִי וְהָרוּחַ בִּי מְנַשֶּׁבֶת."
• "רגלי נגעה ברגל הכיסא באקראי. הכיסא נבהל, הסמיק, הסתלק."
• "לשאלה הנשאלת יש בת קול שעונה, וקולות והדים יוצרים מנגינה."
• "חָלַמְתִּי שֶׁשְּׁמִי הוּא כָּזֶה וְחָיִיתִי חַיִּים אֲחֵרִים שעכשיו אוֹתָם אֶחְיֶה."
• "אני נזכרת באנשים ששכבתי איתם. חלק מהם לא פגשתי. בלא שנדע היינו זה עם זה."
• "הימים נטווים אל תוך השנים כשתי לתוך ערב. אריג נוצר מהימים החולפים ונפרש לאטו תחת רגלנו".
• "תהיי שוב תינוקת, זקנה וילדה, אם רק אשכב לצדך במיטה ואלחש באוזנך, את חיה, את חיה, את חיה יחידה."
• "אֲנִי בְּנוּיָה מֵאֶפְשָׁרויּוֹת רַבּוֹת. בְּלֵילוֹת אֲרֻכִּים שֶׁל חֹורֶף בִּיכָלְתִּי לִשְׁלֹף חוּטִים שׁוֹנִים שֶׁכְּרוּכִים בְּתוֹכִי זֶה בְּזֶה, לִרְאוֹת אוֹתָם בְּנִפְרָד."
• "לעתים קרובות נאחזת הכותבת בשולחן שמולה, בכיסא שעליו היא יושבת, ואפילו בבטנה שלה, כדי להיווכח שהיא אכן קיימת ושאינה מחשבה בלבד, או צירוף מסוים של מילים שהעלה מישהו שדומה לה על הכתב."
• " רק דבר שנושא בו את היפוכו יכול להתקיים."
• "לשווא היא מנסה להיזכר מי מאהוביה לחש לה שמהצחוק נובעת היצירה ושהוא, למעשה, מקור הציוויליזציה."
• "וכשאתה בספריה, עומד במרומי הסולם ומדלג לך שם מספר לספר, מה מחזיק אותך? שאל הילד. הנפילה תומכת בי, ענה הרב הזקן. אז היא כנראה גבוהה מאוד, אמר הילד. היא בדיוק בגובה שלי, אמר הרב הזקן."

אמרותיה

• "הכוח של ההתחדשות בעולם הוא מפליא לא פחות מאשר הכוח של הכיליון."
• "שוב אתה יכול לחיות כמו בגיל שנתיים, שאתה רואה את הדברים כל הזמן עם ראשוניות. זו אחת הסכנות הגדולות שאורבות. שפתאום הכול כזה עמום: כל דבר כבר ראית, כבר שמעת."
• "כל דבר הוא המהות של עצמו. ולא שאתה ישר מסתכל ומשווה, מקטלג אותו. וממש נראה לי שהעולם הוא מקום מרתק, ויש בו כל מיני דברים חדשים לראות."
• "הנוכחות עצמה של כל רגע, של כל יום. זה פשוט היה נהדר. וכל רגע היה איזה סוג של הרפתקה, של לימוד, של התרחשות. אחר כך נגמר הקיץ ובא החורף, אז החלון הזה שנקרע לרווחה קצת פחות פתוח, אבל עצם העובדה שאני זוכרת אותו מחזקת אותי."
• "כולנו נולדים ומתחילים לחקור... ומצד שני החקר גם מנטרל את הדבר השלם בעולם. כי יש איזה דבר שהוא שלם. והוא... הולך לאיבוד בתוך עולם אנליטי."
• "אנחנו, היהודים, היפראקטיביים. אנחנו כאילו כל הזמן בגיל ההתבגרות. אנחנו משגעים את עצמנו ואת העולם כי אנחנו כל הזמן יושבים על הדופק. לא נותנים לאף אחד לנוח, כי כל הזמן אנחנו חייבים להפוך את הכול, כדי שהכול יהיה בסדר. זה הכול קשור פה: זה יצירתיות ולמדנות, ונוקדנות וקטנוניות לפעמים, ותנופה ענקית, הכול ביחד."
• "תראו כמה אנחנו מקטרים. לא שהחיים שלנו פשוטים, אבל אנחנו לא יודעים רגע אחד להגיד, 'וואי! הנה: יש לי עץ, יש לי שמש'."
• "אני מרגישה שהכוח של שירה הוא לא המקום המילולי שלה. אתה מניח את עצמך על שיר והוא לוקח אותך למרחקים. וככה שיר לוקח אותך, המוזיקה לוקחת אותך או נוף."

נאמר עליה

• "זוהי שירה הנשבעת אמונים למשחק הדמיון החופשי, לסיפור הפנטסטי ההומוריסטי, לחלום המזין את החיים. יש בה אמונה עזה בממשות הפלא ובחשיבות היכולת לחוות אותו. יש בה ביקורת בלתי מתפשרת על מוסכמות, תכתיבים, סמכויות וחשיבויות רשמיות ממוסדות." ~ חמוטל בר־יוסף

ראו גם

• ציטוטים מתוך הספר: פתקים