רודף העפיפונים

רודף העפיפונים (באנגלית: The Kite Runner) הוא רומן מאת ח'אלד חוסייני. היה זה ספרו הראשון של המחבר שראה אור בשנת 2003 והיה לרב־מכר. הספר מתאר את קורותיו של אמיר, בן למשפחה מיוחסת באפגניסטן, ששינויים מדיניים וצבאיים במדינה הביאו את משפחתו להגר לארצות הברית. הספר עובד לסרט קולנוע.

תרגום מאנגלית: צילה אלעזר, הוצאת "מטר", 2003.

כללי

"העבר חוצב את דרכו החוצה בציפורניו."
"אני שב ומציץ אל תוך הסמטה הנטושה ההיא."
"משב רוח הגביה את העפיפון שלי."
"יכולתי לראות אותו מחפש, מחפש את המילים הנכונות."
"שארית חיי הייתה אולי נראית אחרת אילו אמרתי משהו."
"שואלים אותי שאלות. כולם שואלים אותי שאלות."

ילדות

"אני משתין על הזקנים של הקופים המתחסדים האלה... הם לא עושים כלום חוץ מלמשש את חרוזי התפילה שלהם ולדקלם מתוך ספר שנכתב בשפה שהם אפילו לא מבינים. שאלוהים יעזור לנו אם אפגניסטן תיפול פעם לידיים שלהם." ~ באבא משוחח עם בנו אמיר על מוריו האסלמיסטים בבית הספר
"כשאתה הורג בן אדם, אתה גונב חיים, כשאתה רוצח, אתה גונב את זכותה של אישה לבעל, גוזל מילדיו אב. כשאתה משקר, אתה גוזל את זכותו של אדם לאמת. כשאתה מרמה, אתה גונב ממנו את הזכות להגינות. הבנת?" ~ באבא מחנך את בנו, אמיר
"אם יש אלוהים באיזשהוא מקום, אז אני מקווה שהוא עסוק בדברים חשובים יותר מזה שאני שותה ויסקי או אוכל בשר חזיר." ~ באבא פונה לבנו, אמיר
"יום אחד אקנה לך טלוויזיה, אמרתי. פניו של חסן אורו. 'טלוויזיה? באמת?', בטח. וגם לא את הסוג בשחור־לבן. אנחנו בטח כבר נהיה גדולים, אבל אקנה לנו שתיים, אחת לך ואחת לי."
"... עכשיו אני הולך לתפוס בשבילך את העפיפון הכחול, אמר. הוא שמט את הסליל ופתח במרוצה... 'חסן!', קראתי, 'תחזור איתו!'... הוא קיער את שתיו כפות ידיו סביב פיו. 'בשבילך, אלף פעם ויותר!' אמר. ואז חייך את חיוך החסן שלו ונעלם מעבר לפינה. הפעם הבאה שראיתי אותו מחייך שוב חיוך משוחרר כזה, הייתה מקץ עשרים ושש שנים, בתצלום פולארויד דהוי."
"אתה יודע שחסן ואתה ינקתם מאותו שד? ידעת את זה, אמיר אגא? סאקינה, זה היה שמה. היא הייתה האזארית בהירת עור וכחולת עיניים מבאמיאן, והיא שרה לכם שירי חתונות ישנים. אומרים שיש אחווה בין אנשים שינקו מאותו שד. ידעת את זה?"
" 'כואב להגיד את זה' אמר במשיכת כתפיים. 'אבל מוטב להיפגע מהאמת מאשר להתנחם בשקר'."

מעשה האונס

"ערבוביה של מיני פסולת ושברי אבנים הייתה שפוכה בסמטה. צמיגי אופניים בלויים, בקבוקים עם תוויות קלופות, שבועונים קרועים, עיתונים שהצהיבו, פזורים כולם בתוך ערימה של לבנים וגושי מלט. תנור חלוד מברזל יצוק, עם חור פעור בצדו, נשען נטוי על הקיר. אבל בתוך כל זה היו שני דברים שלא יכולתי להסיר את עיני מהם: אחד היה העפיפון הכחול שנח ליד הקיר, ליד תנור הברזל: והאחר היה מכנסי הקורדרוי החומים של חסן, שהושלכו על תלולית של לבנים שחוקות."
"עאסף כרע מאחורי חסן, הניח את ידיו על אגף הירכיים של חסן והרים את עכוזו המעורטל. הוא החזיק יד אחת על גבו של חסן, ופתח את חגורת מכנסיו שלו בידו הפנויה. הוא פתח את רוכסן מכנסי הג'ינס. הוריד את התחתונים. הוא התמקם מאחורי חסן. חסן לא נאבק. אפילו לא יבב. הוא הניע קלות את ראשו, ואני הצלחתי לראות לרגע קט את פניו. ראיתי בהן את ההשלמה. זה היה מבט שכבר ראיתי קודם לכן. מבטו של השה."
"חשבתי על חלומו של חסן, החלום שבו שחינו באגם. אין שום מפלצת, אמר, רק מים. אלא שהוא טעה בעניין זה. הייתה מפלצת באגם, היא תפסה את חסן בקרסוליים, משכה אותו אל הקרקעית האפלה. אני הייתי המפלצת הזאת. בלילה ההוא התחלתי לסבול מנדודי שינה."

עזיבתם של חסן ועלי

"למחרת בבוקר חיכיתי בחדרי לעלי שיפנה את שולחן ארוחת הבוקר במטבח. חיכיתי שידיח את הכלים וינגב את הדלפקים... ואז לקחתי כמה ממעטפות הכסף מערימת המתנות ואת השעון שלי ויצאתי החוצה על בהונותי. נעצרתי לפני חדר העבודה של באבא והקשבתי. הוא היה שם כל הבוקר, טילפן לכל מיני מקומות... חציתי את החצר ונכנסתי לבקתה של עלי וחסן שליד עץ השסק. הרמתי את המזרן של חסן ושתלתי תחתיו את השעון החדש שלי וחופן שטרות אפגניים. חיכיתי עוד חצי שעה. אחר־כך נקשתי על דלת חדרו של באבא ואמרתי את מה שקיוויתי שיהיה האחרון בשורה ארוכה של שקרים מבישים."
"אלא שבאבא הדהים אותי ואמר 'אני סולח לך'. סולח? אבל גניבה היא חטא של יסולח... כלום באבא לא הושיב אותי על ברכיו ואמר לי את הדברים האלה? אם כך, איך הוא יכול לסלוח לחסן ככה סתם?"
" 'אנחנו עוזבים, אגא סאהיב', אמר עלי. 'מה?' אמר באבא והצבע התנקז מפניו. 'אנחנו לא יכולים עוד לחיות כאן', אמר עלי. 'אבל אני סולח לו, עלי, לא שמעת?' אמר באבא. 'בלתי אפשרי בשבילנו לחיות כאן עכשיו, אגא סאהיב. אנחנו עוזבים'. עלי משך אליו את חסן, כרך את זרועו סביב כתפי בנו. זאת הייתה מחווה של הגנה... ידעתי מפני מי גונן עליו עלי. עלי העיף בי מבט, ובמבטו הקר והלא סולח ראיתי שחסן סיפר לו. הוא סיפר לו הכול, את מה שעאסף וחבריו עשו לו, על העפיפון, עליי. למרות הפליאה שמחתי שמישהו מכיר אותי כפי שאני באמת; נלאיתי מלהעמיד פנים."
" 'לא מעניין אותי הכסף או השעון', אמר באבא, זרועותיו פרושות וכפותיהן נטויות כלפי מעלה. 'אני לא מבין למה אתם עושים את זה... מה זאת אומרת בלתי אפשרי?' 'אני מצטער אגא סאהיב, אבל החפצים שלנו ארוזים. הגענו להחלטה...' "
"פיו רטט, ולרגע חשבתי שאני רואה אותו מעווה את פניו. זה היה הרגע שבו ירדתי לעומק הכאב שגרמתי, שהבנתי איזה יגון שחור המטתי על כולם, עד כדי כך שאפילו פניו המשותקות של עלי לא יכלו להסוות את כאבו. אילצתי את עצמי להסתכל בחסן, אבל ראשו היה מושפל, כתפיו שמוטות, ואצבעותיו מתלפפות סביב קצה חוט שהשתרבב מאימרת חולצתו."
"ואז ראיתי את באבא עושה משהו שלא ראיתי אותו עושה מעולם: הוא בכה. זה הפחיד אותי קצת, לראות אדם מבוגר בוכה. אבות לא היו אמורים לבכות. 'בבקשה ממך', אמר באבא, אבל עלי כבר פנה אל הדלת וחסן אחריו. לעולם לא אשכח איך באבא אמר זאת, את הכאב שבתחינתו, את הפחד."
"טיפות גשם חלקות זרמו על חלוני. ראיתי את באבא סוגר בטריקה את מכסה תא המטען. הוא כבר היה רטוב לגמרי כשניגש אל צד הנהג. הוא התכופף ואמר משהו לעלי, שישב במושב האחורי, אולי במאמץ נואש אחרון לשנות את דעתו... אבל כשהזדקף ראיתי בכתפיו השמוטות שהחיים שידעתי מיום היוולדי תמו. באבא החליק פנימה. הפנסים הקדמיים נדלקו וחצבו בגשם שני משפכים של אור... אני באמת הצטערתי, אבל לא צעקתי ולא רדפתי אחרי המכונית. התבוננתי במכונית של באבא מתחילה לזוז משפת המדרכה, ולוקחת איתה את האדם שהמילה הראשונה שאמר בחייו הייתה שמי. הספקתי להעיף עוד מבט מטושטש אחרון בחסן היושב ברפיון במושב האחורי, קודם שבאבא פנה שמאלה בקרן הרחוב, שבה שיחקנו בגולות פעמים רבות כל־כך. פסעתי אחורה, וכל שראיתי מבעד לשמשת החלון, שנראתה כמו כסף מתמוסס, היה גשם."

אמיר חוזר לאפגניסטן

"סלח לאביך, אם תוכל. סלח לי, אם תרצה. אבל חשוב מכול – סלח לעצמך." ~ מתוך המכתב של רחים חאן לאמיר
"הוא (פאריד) הצביע על זקן בלוי לבוש סחבות שהתנהל לאיטו על דרך עפר, עם שק גדול מלא עשב קשור על גבו. 'זאת אפגניסטן האמיתית, אגא סאהיב זאת אפגניסטן שאני מכיר. אתה? תמיד היית תייר כאן, פשוט לא ידעת את זה'." ~ פאריד לאמיר
"פעם, כשהייתי ממש קטן, טיפסתי על עץ ואכלתי את התפוחים הירוקים והחמוצים שהיו עליו. ואחר כך הבטן התנפחה לי והייתה קשה כמו תוף, זה כאב נורא. אמא אמרה שאם הייתי מחכה שהתפוחים יבשילו, לא הייתי חולה. אז עכשיו, בכל פעם שאני באמת רוצה משהו, אני משתדל לזכור את מה שהיא אמרה על התפוחים." ~ סוהראב לאמיר
"בשבילך. אלף פעם ויותר!" ~ אמיר לבנו של חסן
"משום שכשבא האביב, הוא מפשיר את השלג, פתית אחר פתית, ואולי זה עתה ראיתי את הפתית הראשון מפשיר." ~ עמוד אחרון

קישורים חיצוניים

ערך בוויקיפדיה: רודף העפיפונים