רומנטיקאים

רומנטיקאים הוא מחזה שכתב חנוך לוין בשנת 1997, שנתיים לפני מותו. שלוש הדמויות במחזה, אשה ושני גברים, כולם כבני שבעים, מנהלים ביניהם דיאלוגים על בריאות, אהבה, זקנה ומוות.

"אני ממש חשה בהתחדשות מוחלטת. תפס אותי מין אביב בלב, וכל הגוף שלי כאילו מתנקה."
"נגמור עם הקומדיה הכי לא מצחיקה שראיתי בחיים שלי ושנקראת החיים שלי!"
"אני משנה כל רגע את היחס שלי לעולם, לחיים ולאביב."
"לו רק ראו בפנימיוּת שלי בת כמה אני באמת! לא יותר מבת שש־עשרה! והכול חי בתוכי! המסיבות, החברות, כל החלומות שהיו לי אז על הגבר שיבוא יום אחד."
"הקומוניזם נפל. גם חומת ברלין. כוויית שוחררה. באירלנד הפסקת טרור. שלום במזרח התיכון. אולי גם לנו יש תקווה."
"נתקפתי פחד, כי עדיין יש רצון לחיות. ובאתי אלייך."
"אם כי אימפוטנציה מושלמת, רחשי הלב נשארו כשהיו."
"זה יכול לקרות, אבל לא מתים מזה, זה עובר אחרי כמה שניות, ואם זה קורה, לגשת ולשתות כוס מים."
"אני כל־כך עייפה, בשביל מה אני חיה – אני לא יודעת."
"לו היו פה אבא שלי ואמא שלי, הייתי נכנס ולא יוצא יותר. זה היה הבית שלי. היו מחבקים אותי ללא תנאי."
"כל הזונות של בבל ולאס־וגאס לא ישוו לחיבוק של אבא שלי."
"מה עוד נֹאמר ומה נדבר שלא אמרנו? מה נלעס שלא לעסו? תיכף נמות, כלום לא יישאר. בכה, בכה."
"אני לוקחת הרבה תרופות בזוגות, תרופה שעושה משהו, ויחד איתה תרופה שמונעת את תופעות הלוואי שהתרופה שעושה משהו עושה."
"משתוקק לראות את אמא מאושרת, אפילו מבריאה, צומחת להיות ישישה קווקזית בת מאה."
"אני רוצה לדבר פעם אחת בחיים ברצינות, בלי הנטל הזה, להתבדח כל הזמן."
"אמי עליה השלום עוד חיה, כלומר השלום עוד לא עליה, גם עוד לא עליי. על אבי כן, על אבי הרבה שלום."
"לטפי אותי ורמי אותי ואמרי לי שאני ילד ושעוד מעט אקום, כי אני כל־כך פוחד למות! אמרי שהעולם לא יתקיים בלעדי, מה יש!"
"כולנו רוצים שאלוהים יעשה עבורנו את המלאכה וישים לזה קץ בזמן."

ראו גם

חנוך לוין