רץ הוא קובץ סיפורים קצרים מאת דויד גרוסמן שיצא לאור בשנת 1983. הספר כולל חמישה סיפורים: "רץ", "חמורים", "יאני על ההר", "ימים זוגיים" ו"מיכאל צידון, מייקל".

"לרוץ איתו ולחוש הקלה."

רץעריכה

הסיפור מתאר את עולמו של נער צעיר הנוהג לרוץ ברחובות העיר, יחסיו עם הוריו וחיפושו אחר אהבה.

  • "הקול השקט הברור שפעם בך בלי הפסק היה הולך ונלכד לתוך המקצב החדש שהצבת ויכול היית לרוץ איתו ולחוש הקלה מיידית."
  • "אתה חש כיצד מרוצת הדברים שאירעו לך ניתקת לאיטה מעם מרוצתך."

חמוריםעריכה

סיפורו של איש אמריקאי הנודד בדרכים.

  • "קמתי במהירות. גם התכתשות היא תרופה אפשרית."
  • "כעסתי על נעמי וגם ריחמתי עליה. ידעתי שתוך שבוע תמאס בהוריה."
  • "פגישותינו המחודשות קשות כמו פרידתנו."

יאני על ההרעריכה

סיפורם של חיילים במחנה צבאי מרוחק.

  • "שישה גברים במעילים צבאיים איש איש מכורבל בעצמו, נועץ מבט עמום בספל הפלסטיק שבידו."
  • "אך לפני חודש הלך בין צריפי החיילים הקצינים, אל גבעת העפר המסתירה תחתיה את אולמי העבודה, שם היה המידע המודיעיני נקלט אל עיניים ואוזניים קשובות."
  • "הצבא תמיד נראה לו כשעשוע של גברים ילדותיים. הוא היה מתפקע מצחוק כשעשינו תרגילי סדר."
  • "אינך אלא חפץ שהם עושים בו כרצונם ולכן אם אתה רוצה לשמור על שפיון, היה זר, בוֹֹֹז, הינתק מן הכאב שבארעיות, הגן על עצמך."

ימים זוגייםעריכה

סיפור על זוגיות.

  • "שמיים חגיגיים מדכאים אותי, אמרה תמר. אני דווקא שמח היום, אמרתי."
  • "מתקיים בינינו סוג של אהבה מתמשכת... היוצרת מדי פעם מועקות וספקות."
  • "אני לימדתי אותך לאהוב ואתה לא כולך זווית חדות."

מיכאל צידון, מייקלעריכה

הסיפור נכתב מתוך תודעתו של אב המתאר את עברו הבריטי, הצטרפותו לעם היהודי בישראל והזהות הצברית של בנו המשרת כטייס בחיל האוויר.

  • "הנה הדלי והנה הסחבה, ובני יבוא בקרוב." ~ עמוד 149
  • "אך אצבעותיו, המזניקות מטוס לשמים, כבדות בטפלן בתער." ~ עמוד 159
  • "ארץ אוחזת הריה ומימיה באצבעות קשות." ~ עמוד 180
  • "ופעם ראיתי עיט במדבר, פתאום כונס כנפיו אל גופו, נופל כאבן. כמה מר כעת זיכרון המראה ההוא." ~ עמוד 180
  • "אני אינני יודע מהי אהבת כלבים. יש האומרים כי ידעו אותה. זה מצריך חקירה." ~ עמוד 205
  • "כי בא כאב גדול ונשתקע בי. והוא הולך ומכרסם ומוצץ. כי נעקדתי אל הארץ הזאת." ~ עמוד 214
  • מלחמה שהייתה ואשתי שרחקה ממני, סחופה בכאביה החדשים. ובתי. ובני. ואסוני." ~ עמוד 180
  • "כשם שבא - כך נמוג, ואוויר הבית נצטלל פתאום מאוד." ~ עמוד 221

ראו גםעריכה