שורשי השמים

שורשי השמים (בצרפתית: Les racines du ciel) הוא רומן מאת רומן גארי על מוֹרֶל היוצא למסע למען הפסקת ציד הפילים באפריקה והגנה עליהם. הספר יצא לאור ב־1956 ועובד לסרט קולנוע ב־1958.

"זה פשוט מאוד, הכלבים אינם מספיקים עוד. אנשים מרגישים שהם נתונים בבדידות קשה. הם זקוקים לחברה, הם זקוקים למשהו גדול יותר, חסון יותר, שאפשר להישען עליו ושיוכל להחזיק מעמד. הכלבים אינם מספיקים עוד; בני אדם זקוקים לפילים."
"במצב שאליו הגענו עם כל המצאותינו ותגליותינו, ולאחר כל מה שלמדנו על עצמנו, אנו זקוקים לכל הכלבים, לכל הציפורים, לכל הזוחלים שנוכל למצוא... בני האדם זקוקים לידידות."
"מימי לא הרגשתי עצמי כה בודד וכה זנוח. יתכן שאפילו הפילים קטנים מדי, חשבתי, עיני בולשות בתוך החשכה, ושאנו זקוקים לחיה הרבה יותר גדולה, מסורה ושופעת חיבה שתעמוד לצדנו. אלא שלעת עתה רק הפילים נראים באופק."
"כאשר לא תוכלו לשאת עוד – עשו כמוני. העלו בדמיונכם עדרי פילים המשוטטים חופשיים לאורכה ולרוחבה של אפריקה, מאות על מאות של חיות נהדרות שדבר אינו יכול לעמוד בפניהן, לא קירות ולא גדרות תיל דוקרני, השועטות במרחבים הפתוחים ומנתצות כל שנקרה בדרכן, רומסות בריצתן כל מכשול, וכל עוד הן חיות אין דבר שיעצרן – זהו חופש, זהו דרור! ואפילו לאחר מותן, מי יודע, אולי הן ממשיכות לרוץ באותה מידה של חירות! ובכן, כאשר תתחילו לסבול מקלאוסטרופוביה, מגדרות התיל, מקירות בטון, מחומרנות כוללת, מוחלטת – העלו בדמיונכם עדרי פילים מהלכים בחופש ללא מצרים, לוו אותם במבטיכם, היאחזו בהם בריצתם, ותראו שמיד הוקל לכם..."
"בני האדם הם כה מכונסים בתוך עצמם, עד שאינם מסוגלים להבין שיתכן שמישהו הבוחל בהם, בריחותיהם, במראה פניהם, יאזור עוז וילך לחיות בין הפילים מפני שבעולם כולו אין חברה טובה מחברתם."
"מסתבר שהפילים שמורל הגן עליהם אינם אלא סמליים ואפילו פיוטיים, וכי הברנש המסכן חלם על איזו שמורה בהיסטוריה, בדומה לשמורות הטבע האפריקניות, שבה ייאסר הציד, ושבתוכה יינצרו, כמו שהם וללא שינויים, כל ערכינו הרוחניים, השלומיאליים כלשהו, שאין בכוחם להגן על עצמם, וכל זכויות האדם המיושנות שלנו, שרידיה של תקופה גאולוגית שחלפה ללא שוב ושאבד עליה כלח. כל אלה יישמרו לעד, למען נוכל להעיף בהם מבט של התפעלות, וכדי ללמד את נכדינו ונינינו דעת בימי חג ומועד."
"העניין הוא שבהציגו את הדברים בצורה שבה הציגם, נראה אותו קרנן כיורק בפרצופו של המין האנושי, שלמענו הקריב אדוננו ישוע את חייו. נוצר אצלך הרושם שאתה מתבקש לחתום לא למען הפילים, אלא נגד בני האדם. אינני יודע כיצד קרה הדבר, אבל הרגשתי שאני נדרש לבגוד בבני מיני, ואפילו לכפור בעיקר."
"נזכרתי בחברי בטייסת, באלה שנתנו את חייהם למען המטרה הנכונה, וחשבתי בלבי שאותו ברנש באמת מפריז קצת עם הפילים שלו, כאילו לא היה בעולם דבר מלבדם."
"אמת הדבר, חשב, שאין לאלוהים חרטום לח וצונן שאדם יכול לגעת בו כאשר הוא מרגיש עצמו בודד; אי אפשר ללטף את בורא העולם מאחורי אוזנו, אין הוא מקדם מדי בוקר את פניך בכשכוש בזנבו ואינו גורם לך לחייך באושר כאשר אתה מגלה אותו מדדה על הגבעות, אוזניו מתנפנפות ברוח וחוטמו מורם כלפי מעלה."
"בני אדם זקוקים לחברה, זקוקים לה עד כדי ייאוש, ודומה שאין בעולם דבר שהוא גדול עד כדי למלא את החלל, ואין דבר שיענה על הצורך המנקר בנפש למצוא מחסה מסוג אחר, אותם שורשי שמים, כפי שהם נקראים באסלאם, הכופתים את לבו של אדם ומענים אותו."
"הוא היה שייך לסוג האנשים העיקשים, ששום פצצת אטום ושום מחנה ריכוז לא ירפו את ידיהם ולא יניאום מהשגת מטרתם; הם ממשיכים בשקט לקוות ולתת בך אמון."
"חזר והכריז בפני בית המשפט כל כוונתו להמשיך במאבק ועל החלטתו הנחושה לא לוותר על רבגוניותם האינסופית של השורשים שהשמים נטעום באדמה ובנבכי נשמתם של בני האדם, אותם שורשים שנאחזים בהם בשארי הכוחות, כבנבואת לב, כבשאיפה לצדק, לאצילות נפש, לחופש ולאהבה אינסופיים."
"עוד לא נמצא אדם שהצליח ליישב את הסתירה הטמונה בעצם השאיפה להגן על אידאל אנושי – בסיועם ובחברתם של בני האדם."
"'מישהו חייב להמציא זריקה מיוחדת', רטן בכעס. 'או גלולה. ביום מן הימים ודאי יגלו משהו מעין זה. מאז ומתמיד האמנתי בקידמה; אין לי ספק שבבוא העת יוציאו למכירה גלולות של אנושיות. כל בוקר נבלע גלולה אחת עם כוס מים לפני העבודה. מיד נהיה הומאניים ונוכל אפילו לעסוק בפוליטיקה.'"
"צריך בהחלט להביא לכך שבני האדם ישכילו לשמר משהו שונה מן הדברים הדרושים להם להכנת סוליות נעליים או מכונות תפירה; חובה עליהם להשאיר שוליים, לגדר שמורה שבה יוכלו למצוא מקלט מזמן לזמן. אז, ורק אז, אפשר יהיה להתחיל לדבר על תרבות. תרבות המושתתת אך ורק על תועלתיות תגיע תמיד לקצה הגבול – במילים אחרות, למחנות ריכוז ועבודת כפייה. אנו חייבים להשאיר לעצמנו שוליים."
"אי אפשר לעצור בעד התרחבותם והתפשטותם של שטחים מעובדים, להפסיק את החשמול, את בניית הערים וסלילת הכבישים; אי אפשר למנוע בעד היעלמותם של נופי עד; אך יצירה כבירה ונמרצת זו חייבת להיות אנושית עד כדי כך שאפשר יהיה לדרוש מבוניה וחלוציה שיואילו למרות הכול, למצוא בה מקום גם לנפילים מסורבלים אלה, שדומה שלא נותר להם עוד מקום בעולם הולך ומתהווה..."
"לשחורים יש תירוץ סביר – אין הם אוכלים די שבעם, הם זקוקים לבשר כדי לספק את רעבונם. זהו צורך קמאי הקיים אצל כולנו, ואין ביכולתנו לעשות דבר נגדו – לפחות לא בשלב זה. ובכן, הם קוטלים פילים בלית ברירה, כדי למלא את כרסם. מבחינה מדעית קוראים לזה מחסור בפרוטיאינים. ומהו מוסר ההשכל? צריך לספק להם די פרוטיאינים כדי שגם הם יוכלו לנהוג בכבוד בפילים. לעשות למענם מה שאנו עושים למעננו. בעצם, אתה רשאי לומר שגם לי יש תוכנית פוליטית: להעלות את רמת חייהם של השחורים באפריקה, ודבר זה כשלעצמו יסייע הרבה להגנת הטבע. תנו להם לאכול די שבעם, ואז תוכלו להסביר להם מהו יחס של כבוד לפילים. כאשר כרסם תהיה מלאה, הם יבינו זאת בעצמם..."
"הרעיון בדבר 'יופיו' של הפיל, 'אצילותו' של הפיל, יכול לעלות רק בדעתו של אדם שבע."
"בעיניו של האדם האפריקני לא היה לפיל יופי אחר ממשקל הבשר שעל עצמותיו."
"ואף על פי כן הגיע הזמן לגמור עם כל זאת, לשים קץ לפרהיסטוריה. האם אתה יודע מה אני חש כאשר אני רואה בשולי הכבישים המעטים שלנו את העדרים שתיירים בני ארצך באים לכאן כדי להתפעל מהם? בושה. בושה, מפני שאני יודע ש'יופי' זה בא יחד עם השת החשוף של השחורים שלנו, עם מחלת האבעבועות, עם אנשים החיים על עצים, עם אמונות טפלות ועם בערות תהומית. כל אריה, כל פיל, המהלכים חופשי – פירושם זמן רב יותר שעלינו לחכות."
"אפריקה תתעורר ותיקח את גורלה בידיה רק כאשר תחדל להיות גן החיות של העולם כולו. אמריקה יצאה מן החשכה שבה הייתה שקועה רק כאשר נעלמו הביזונים; כל זמן שזאבים רדפו אחר המזחלות בערבות רוסיה היה המוז'יק מתפגר בזוהמה ובבערות; ביום שבו לא יהיו עוד אריות ופילים באפריקה – יקום פה עם שיהיה אדון לגורלו."
"עליכם להבין שבסתר לבם משוכנעים אנשים אלה, שקולוניאליזם שאינו מוליד תנועת מרי ואינו מביא עמו שפיכות דמים והרג – הוא קולוניאליזם שלא עלה יפה. ובמובן מסוים אולי הצדק איתם."
"המהפכן האפריקני שחור העור לא היה שונה שוני מהותי ממהפכנים אחרים שחרתו על דגלם את המילים 'חופש', 'צדק', 'קדמה' ואחר כך קטלו, דיכאו ועינו, בשמה של המטרה הנאצלת והומאנית, כל מה שהיה חופשי וחי."
"אשר ליופיו של הפיל, אצילותו, הודו וכולי וכולי – אלה הם רעיונות אירופיים לחלוטין, בדיוק כמו זכות העמים להגדרה עצמית."
"באזור שאני ממונה עליו לא נפגעו בני השבטים. אני אחראי להם זה עשרים שנה, ויכול אני להבטיח לך, שכל עוד אהיה בחיים לא ארשה לאיש להדביק אותם במחלותינו. בחבל שלי ישנן עדיין פינות שבהן חיים הילידים על עצים, ולא אני האיש שאורידם משם. כל מה שאני מוכן לעשות הוא לשמור על כמה ענפים שיישארו פנויים לאלה שישרדו מן השואה הגרעינית. ועובדה היא שאני מאמין באלילים ובכשפים של השחורים שלי יותר מאשר בפסולת הפוליטית והתעשייתית שרוצים להציף אותם בה."