שלושה בסירה אחת (מלבד הכלב)
ספר מאת ג'רום ק. ג'רום
שלושה בסירה אחת (מלבד הכלב) (באנגלית: Three Men in a Boat (to Say Nothing of the Dog)) הוא רומן מאת הסופר האנגלי ג'רום ק. ג'רום, שיצא לאור בשנת 1889. הספר מתאר את קורותיהם של שלושה חברים (ג'ורג', האריס וג'רום עצמו), היוצאים עם מונמורנסי הכלב, לשיט בסירה קטנה על פני נהר התמזה שבאנגליה.
הציטוטים בדף זה הם מתוך הספר בהוצאת "אריה ניר", 2002, תרגם העיר ואייר דני קרמן.
- "מצפון נקי מקנה לאדם אושר, אולם כרס מלאה משיגה אותן תוצאות ביתר קלות ובמחיר זול יותר."
- "כאשר אני רואה בן אדם עובד, אינני יכול להשאר בחוסר מעשה, אני חייב לעמוד לידו עם ידיים בכיס ולתת לו עצות מועילות."
- "אני אוהב את העבודה. היא מקסימה אותי; אני יכול לשבת במשך שעות ולהתבונן בה."
- "בערב הבא התכנסנו שוב לדון בתכנית שלנו, האריס אמר: 'הדבר הראשון שצריך להחליט עליו, הוא מה אנחנו לוקחים איתנו. טוב, אז אתה ג'רום, תיקח נייר ותכתוב, ואתה ג'ורג', תביא את הקטלוג של המכולת, ושמישהו יתן לי איזה עיפרון ואני אכין את הרשימה'. זהו בדיוק האריס, מוכן תמיד לקחת את כל העבודה ולהעמיס אותה על כתפיים של אחרים. הוא תמיד מזכיר לי את דודי פוג'ר. מעולם לא ראיתם מהומה כזאת בכל הבית, כמו המהומה שמתרחשת כשדודי פוג'ר לוקח על עצמו לעשות משהו. נניח שהגיעה הבייתה תמונה מחנות המסגרות, והיא עומדת בחדר האוכל ומחכה שיתלו אותה על הקיר. הדודה פוג'ר שואלת מה יעשו איתה, והדוד פוג'ר משיב: 'אה, תשאירי את זה לי, ואתם כולכם, אין לכם מה לדאוג, אני אטפל בזה'. ואז הוא מסיר את המעיל ומתחיל. הוא שולח את המשרתת להביא מסמרים בשישה פני, ואז שולח אחריה את אחד הילדים שיגיד לה באיזה גודל. מאותו רגע הוא נכנס לעניינים ומשגע את כל הבית. 'עכשיו אתה וויל, לך ותביא לי את הפטיש', הוא צועק. 'ותביא את הסרגל, תום, ואני אצטרך את הסולם, וכדאי שתביא גם כיסא מהמטבח... ג'ים, קפוץ למר גוגלס ותגיד לו "אבא מוסר ד"ש ומקווה שהרגל שלך בסדר, ושואל אם תוכל להשאיל לו פלס מים", ואל תלכי מריה, כי אני צריך מישהו שיחזיק לי את המנורה; וכשהמשרתת תחזור, שתצא שוב ותקנה חוט לתליית תמונות, ותום, איפה תום? תום, בוא הנה, אני ארצה שתגיש לי את התמונה'. ואז הוא מרים את התמונה ומפיל אותה, והמסגרת מתפרקת, והוא מנסה להציל את הזכוכית ופוצע את עצמו; ואז הוא מקפץ מסביב לחדר ומחפש את הממחטה שלו. הוא לא מצליח למצוא את הממחטה, כי היא בכיס של המעיל שהסיר, והוא לא יודע איפה הוא הניח את המעיל, וכל בני הבית חייבים להפסיק לחפש את כלי העבודה ומתחילים לחפש את המעיל בזמן שהוא מנתר מסביב ומפריע להם. 'אין אף אחד בכל הבית הזה שיודע איפה המעיל שלי? בחיים לא ראיתי דבר כזה, אני נשבע! שישה אנשים ואף אחד מכם לא מסוגל למצוא מעיל שהסרתי לפני חמש דקות! בחיי מכל ה...' אז הוא קם ומתברר לו שהוא ישב על המעיל, והוא צועק: 'טוב, אתם יכולים להפסיק לחפש! הנה מצאתי אותו בעצמי, הייתי יכול באותה מידה לבקש מהחתול למצוא אותו, הוא היה מצליח בדיוק כמוכם'. ואז מבזבזים חצי שעה בחבישת האצבע שלו, ומביאים זכוכית חדשה, והכלים והסולם והכיסא וגם נורות. הוא מתחיל מחדש כשכל המשפחה, כולל המשרתת והעוזרת עומדים מסביבו בחצי גורן, מוכנים לעזור. שני אנשים צריכים להחזיק את הכיסא, והשלישי עוזר לו לעלות עליו, ומחזיק אותו. והרביעי מגיש לו מסמר, והחמישי מעביר לו את הפטיש. הוא לוקח את המסמר ומפיל אותו. 'הנה', הוא אומר בטון נעלב, 'עכשיו נפל המסמר!' וכולנו חייבים לרדת על ברכנו ולחפש אותו. בשעה שהדוד עומד על הכיסא ורוטן ורוצה לדעת אם אנחנו מתכוונים שהוא ימשיך לעמוד שם כל הערב. בסוף נמצא המסמר, אבל אז הוא מאבד את הפטיש. 'איפה הפטיש? מה עשיתי עם הפטיש? אלוהים אדירים! שבעה אנשים עומדים מסביב ומפהקים ואף אחד לא יודע מה עשיתי עם הפטיש'." ~ איך הדוד פוג'ר תולה תמונה, עמודים 39 - 41
- "וכשאנחנו מוצאים את הפטיש, נעלם הסימן שהוא צייר על הקיר, במקום שבו צריך להיתקע המסמר. וכל אחד מאיתנו צריך לעלות על הכיסא שלידו ולראות אם הוא מצליח למצוא אותו. וכל אחד מאיתנו מגלה אותו במקום אחד. והדוד קורא לכל אחד טיפש ואומר לו לרדת מהכיסא. והוא לוקח את הסרגל ומודד שוב ומוצא שצריך לחלק שלושים ואחת אינץ' ושלוש שמיניות לשתיים. והוא מנסה לעשות את החשבון בראש ומתעצבן. כל אחד מאיתנו מנסה לעשות את החשבון בראש וכל אחד מקבל תוצאה אחרת, וכולם לועגים זה לזה. בריב הכללי נשכחת המידה שאותה יש לחלק, והדוד פוג'ר צריך למדוד שוב. הפעם הוא משתמש בחתיכת חוט, וברגע הקריטי הוא מטה את עצמו מעל הכיסא בזווית של ארבעים וחמש מעלות, ומנסה להגיע לנקודה שנמצאת שלושים ואחד אינץ' מעבר להשגתו. החוט נשמט, והדוד נופל על הפסנתר. מנגינת פלאים מיוחדת במינה עולה פתאום כשראשו וגופו לוחצים בו זמנית על כל הקלידים, והדודה מריה אומרת שהיא לא רוצה שהילדים יעמדו וישמעו מילים שכאלה. לבסוף מצליח הדוד פוג'ר לסמן שוב את הסימן, ומצמיד אליו את המסמר ביד שמאל ולוקח את הפטיש ביד ימין ובמכה הראשונה הוא מועך את האגודל שלו, ושומט את הפטיש בצעקה על בהונות רגליו של אחד מאיתנו. הדודה מריה מעירה בעדינות שבפעם הבאה שהדוד פוג'ר ירצה לתקוע מסמר בקיר היא מקווה שיודיע לה בזמן כדי שתוכל לעשות סידורים – לעבור לשבוע לאמא שלה בזמן שהוא עובד. 'או אתן הנשים, אתן עושות עניין גדול מכל שטות', עונה הדוד פוג'ר כשהוא מתרומם מהרצפה, 'ואני דווקא אוהב את העבודות הקטנות האלה'. ואז הוא מנסה שוב. בנסיון השני המסמר נכנס בקלות לתוך הגבס, ואחריו חצי מהפטיש. והדוד פוג'ר מוטח לקיר בעוצמה שמסוגלת לרדד את אפו. ואז אנחנו צרים למצוא שוב את הסרגל ואת החוט, ועוד חור נפער בקיר; לקראת חצות, התמונה תלויה. עקומה ורופפת מאוד, והקיר בטווח של כמה יארדים מסביב נראה כאילו טיפלו בו בקלשון. וכולם תשושים ואומללים, חוץ מהדוד פוג'ר. 'הנה, בבקשה', הוא אומר כשהוא יורד בכבדות מהכיסא על היבלת של העוזרת וסוקר בגאווה את המהפכה שחולל. 'ויש כאלה שמזמינים בעלי מקצוע בשביל עבודה פשוטה שכזאת'. האריס עתיד להיות בדיוק כמוהו כשיגדל, אני יודע, וגם אמרתי לו את זה. אמרתי לו שלא אסכים שיקח על עצמו כל כך הרבה עבודה. אמרתי: 'לא, תיקח אתה את הנייר והעיפרון ואת הקטלוג, ג'ורג' יכתוב, ואני אעשה את העבודה'." ~ איך הדוד פודג'ר תולה תמונה, עמודים 24 - 41
- "אבל לכל דבר טוב יש גם חסרונות, כמו שאמר האיש שחותנתו מתה והגישו לו את החשבון על הוצאות הקבורה." ~ עמוד 44
- "האריס לא מסוגל להתרגש, אין בו שירה כלל, שום משיכה פראית אל הנשגב. האריס אף פעם לא 'בוכה ככה סתם'. אם יש דמעות בעיניים של האריס, אתה יכול להתערב שהוא אכל בצל חי או שהוא שם יותר מדי רוטב ווסטר על הבשר בצלחת שלו. אם היית עומד בלילה על חוף הים עם האריס ואומר לו: 'תקשיב, האם אינך שומע? האם שירתן של בנות הים משמעת מבין הגלים, או שמא רוחות רפאים עצובות משתוחחות מעל גוויות בהירות שנסתבכו בצמחי הים?' האריס יאחז בידך ויגיד: 'אני יודע מה קורה לך חביבי, הצטננת, אז עכשיו תבוא איתי, אני מכיר מקום ממש מעבר לפינה, ושם תוכל להשיג ויסקי שלא טעמת כמוהו בחייך, וזה יבריא אותך בן רגע'. האריס תמיד מכיר מקום מעבר לפינה שבו ניתן להשיג משהו מיוחד בתחום השתייה. אני בטוח שאם הייתם פוגשים את האריס למעלה בגן־עדן (נניח שזה אפשרי), הוא מיד היה מקבל את פניכם ב: 'אני כל־כך שמח שבאת, ידידי. מצאתי פה מקום מעבר לפינה שבו אפשר להשיג נקטר סוג אלף'." ~ עמודים 33 - 34
