שמחת עניים

שמחת עניים הוא ספר שירה מאת נתן אלתרמן בו פונה המספר המת אל אהבתו החיה ("הבת"). הספר יצא לאור לראשונה ב־1941.

עטיפת הספר

מתוך הספרעריכה

  • "דָּפְקָה עַל הַדֶּלֶת שִׂמְחַת עֲנִיִּים, כִּי חִכָּה לָהּ הָאִישׁ עַד עֵת."
  • "לֹא הַכֹּל הֲבָלִים, בִּתִּי, לֹא הַכֹּל הֲבָלִים וְהֶבֶל!"
  • "יוֹם יוֹם בַּעַדְךָ עַל פְּתָחִים אחזֵר, לְמַעַן תִּחְיִי עוֹד עֶרֶב."
  • "בַּלַּיְלָה הַזֶּה שָׁמַעְתִּי אֶת בכך בַּכְּר. רָעוֹת וַחֲנוּקוֹת בָּכִיתָ."
  • "כִּי אֵין בַּיִת בְּלִי מֵת עַל כַּפַּיִם."
  • "תִּשְׁרֶה הַשִּׂמְחָה עַל שֻׁלְחָן עֲנִיִּים, וְעַל חֵן מִפִּתָּם וּמֵאוֹרָם."
  • "אַתְּ שׁוֹמֶרֶת בַּקַּו הַיָּחִיד הַמַּבְדִּיל בֵּין חַיֵּינוּ לַמָּוֶת."
  • "הֵן שָׁמַעְתָּ בְּקוֹרְאֵי לְך: אַיֶּך, וְהָאֹשֶׁר חָבוּק וּמְחֻבָּק בְּך."
  • "וְזָכַרְנוּ כָּל אֵלֶּה לַטּוֹב, לֹא לָרַע, וְהָרַע לְטוֹבָה נִזְכַּרְנוּ."
  • "כְּגוֹנֵן הַיּוֹנָה עַל גּוֹזָלֶיהָ, גּוֹנְנָה הַכְּסִילוּת עַל כְּסִילְיָה."
  • "כַּאֲשֶׁר הָרוֹאוֹת תַּחְשֵׁכְנָה, כָּל הָרָעוֹת תִּשְׁכַּחְנָה."
  • "רַבּוּ צַעַר וְרֹגֶז, אַךְ את הָרוֹאֶה, כִּי נָכוֹן לָנוּ עֶרֶב מְנוּחוֹת, רַעְיָה."
  • "הָאָב לֹא יָמוּת. כִּי הוּא אָב לְאֵין קֵץ... שִׂפְתֵי הָאָב אֵינָן נָעוֹת, אַךְ קוֹל הָאָב עוֹד יִשָּׁמַע."
  • "אֶרֶץ עוֹד תַּחֲלִיף קִצָּהּ וְגַם חוֹרְפָהּ. וַתִּמָּלֵא קוֹל אֲבָל וּנְגִינוֹת חֻפָּה. אֲבָל לְאָן נוֹלִיךְ אֶת הַחֶרְפָּה?"
  • "גַּם בְּשִׁכְבּוֹ נְטוּל קוֹל וּמָזוֹר, וּבְקִרְבְּךָ אֵלָיו, צַעַד צַעַד, עוֹד נִדְמֶה לוֹ כִּי הוּא הַנִּקְרָא לַעֲזֹר וְאֶת הַמְּבַקֶּשֶׁת סַעַד."

נאמר עליועריכה

  • "נסיון ראשון זה מצידו של אלתרמן לחרוג ממסגרת השיר הלירי הבודד אל תחום הפואמה הלירית הסדרתית הוא גם נסיונו האמנותי והמוצלח ביותר בשטח זה." ~ דן מירון
  • "יחסי הגומלין בין המתים והחיים ככל שהם קרובים ואינטימיים, הם גם מלאים מתחים וסתירות. קבלת דינם של ערכים ושל נאמנויות שאין שכר או תכלית לה, סותרת את התשוקה העזה לחיות, את היצרים, את הרצון לעוצמה." ~ בעז ערפלי
  • "ביקש אלתרמן להציע ולבסס מחדש, מתוך מורשת התרבות הכלל אנושית (והיהודית בתוכה), את הערכים שעשויים להעניק משמעות לחיי האדם ולמותו בעולמה של המאה ה־20. כנגד הסתמיות והשרירותיות של מוות... העמיד אלתרמן לרשותם של בני דורו, בזיקה לערכים האלה ומתוך המורשת ההיא, את המיתוס של 'שמחת העניים': זו העוצמה הרוחנית החוגגת הכרוכה ב'חיים על קו הקץ' ואל הקץ... מוות שהוא גם שיא וניצחון, פרדוקסליים ככל שלא יהיו, של חיים ושל ערכים. 'שמחת העניים' הדופקת על הדלת, היא, בשיר הפותח, בשורת הניצחון הזה, הנקנה במחיר של אבדן ומוות. בגוף היצירה, ידיעת המוות הצפוי תתגלה – כשמקבליה יבחרו להתמודד עמו – כאותו ניצחון עצמו, כ'שמחת עניים'." ~ בועז ערפלי

ראו גםעריכה

קישורים חיצונייםעריכה