פתיחת התפריט הראשי

ויקיציטוט β

שעת התה הארוכה והאפלה של הנפש

כריכת הספר

שעת התה הארוכה והאפלה של הנפש הוא רומן בלשי מדע בדיוני הומוריסטי, אשר נכתב על ידי דאגלס אדאמס בשנת 1988. זהו ספרו השני של אדאמס המציג את דמותו של הבלש הפרטי ההוליסטי דירק ג'נטלי, והמשכו של "סוכנות הבילוש של דירק ג'נטלי". שמו של הספר מתבסס על ביטוי אשר הוזכר בספרו של אדאמס "החיים, היקום וכל השאר", אך למעשה אין קשר ביניהם.


  • שום שפה עלי אדמות לא הפיקה מעולם את הביטוי "יפה כמו נמל תעופה", ובלי ספק אין זו מקריות גרידא.
נמלי תעופה הם מכוערים. חלקם מכוערים מאוד. אחדים מהם מגיעים למדרגת כיעור שאי-אפשר להשיגה בלי מאמץ מיוחד. (עמ' 7)
  • כל הטירחה עם הכרטיסים, עם מציאת שכנה שתדאג לחתולה, ואחר־כך עם מציאת חתולה שהשכנה תוכל לדאוג לה, וכן עם הדליפה הפתאומית בגג, הארנק שנעלם, מזג האוויר, מותה הבלתי־צפוי של השכנה, הריונה של החתולה - כל אלה ביחד נראו כמו מערכת התשה מנוהלת היטב, שהחלה ללבוש ממדים אלוהיים. (עמ' 7)
  • "שמי קייט שכטר [במקור: Schechter]. יש כאן ט' וכ', וכמו כן ש' ור', ולבנק לא אכפת באיזה סדר הם יבואו, בתנאי שכולם יהיו כתובים. באמת שלא אכפת לו". (עמ' 12)
  • כששכבה קייט תחת ערימה של שברי בניין, בכאבים, בחשיכה, חנוקה מאבק, וניסתה לברר האם יש תחושה בגפיה, היה דבר אחד שהקל עליה. היא ידעה שהיא רשאית לחשוב, במלוא ההצדקה, שלא סתם נדמה לה שזה יום מחורבן. ובמחשבה זו, הסתלקה ממנה הכרתה. (עמ' 13)
  • עברו יומיים בטרם נודע לקייט שכטר דבר מן הדברים האלה, או בעצם מכל שאר הדברים בעולם החיצון.
הזמן הזה עבר עליה בשקט בעולם משל עצמה, שבו היתה מוקפת, ככל שהרחיקה העין ראות, בארגזי חפצים ישנים מלאים וגדושים בזכרונות ימים עברו, והיא נברה בהם בסקרנות רבה, ולפעמים במבוכה. כלומר, לפחות עשירית מאותם ארגזים היו מלאים בזכרונות עזים - ולעיתים מכאיבים או לא־נעימים - מעברהּ‏; תשע העשיריות הנותרות היו מלאות פינגווינים, וזה הפתיע אותה. מכיוון שעלה בדעתה לקבוע כי היא חולמת, היא הבינה כי היא מסיירת מן־הסתם בתת־המודע שלה. היא שמעה אומרים שאנשים משתמשים רק בעשירית ממוחם, ושום איש אינו יודע בוודאות רבה מהו ייעודן של תשע העשיריות הנותרות, אבל היא ידעה בוודאות שהיא לא שמעה מעולם שום איש טוען כי הן משמשות לאחסנת פינגווינים. (עמ' 14)
  • היא [קייט] התיישבה בקוצר־רוח, ומיד שבה והצטרפה לפינגווינים לכמה דקות משעשעות. (עמ' 16)
  • הסיגריה ננעצה לבסוף בתוך החור. הסיגריה הוצתה. לשעה קלה דומה היה כאילו המיטה עצמה מעשנת את הסיגריה, ביניקות גדולות, מתנשמות, כבדות. היא פלטה שיעול ממושך, קולני, מרעיד־אברים, ואחר־כך שבה לנשום בקצב מדוד יותר. בזו הדרך חזר דירק ג'נטלי להכרתו. (עמ' 21)
  • המפגש הזה הותיר את דירק שמוט כרבולת, אבל הוא התחלחל עד עמקי נשמתו כשגילה, למחרת בבוקר, כי האומללה זכתה בפיס, בסך 250,000 לירות סטרלינג. בלילה הזה עשה דירק כמה שעות על גג ביתו, מנופף באגרופו לעבר השמיים האפלים וצועק בקול "תפסיק עם זה!" עד שהזעיק אחד השכנים את המשטרה, בתואנה שהדבר מקשה עליו לישון. המשטרה הגיעה בניידת צרחנית והעירה את שאר השכונה. (עמ' 25)
  • הוא [דירק] שאל עצמו כמה זמן יעלה בידו לקיים במר אנסטי את אשליותיו המשונות, כאילו הוא עומד להירצח בידי יצור מדובלל, שבע רגליים גובהו, בעל עיניים ירוקות וזוג קרניים, המרבה לנופף בדברים שונים לנגד עיניו: חוזה כתוב באיזו שפה לא־מובנת וחתום בכתם דם, וכמו־כן מין חרמש. תכונה ראויה־לציון אחרת של אותו יצור היא ששום איש מלבד לקוחו אינו מסוגל לראות אותו, ואת זאת תירץ מר אנסטי כעניין של אור וצל. (עמ' 30)
  • דירק התעשת ונכנס לחדר בשלוות־נפש מבוקרת, שהחזיקה מעמד קצת יותר משנייה אחת.
רוב לקוחו ישב בשקט בכורסה נוחה לפני מערכת הסטריאו. הכורסה ניצבה בעמדת ההאזנה המיטבית - רחוקה מהרמקולים בערך כפליים מהמרחק ביניהם, ומקובל לחשוב שזהו המצב האידיאלי להאזנה סטריאופונית.
הוא נראה מרושל ורגוע בדרך־כלל, רגליו היו שלובות וספל קפה שתוי־למחצה ניצב על שולחן קטן לצידו. אבל למרבה המצוקה, ראשו היה מונח למשעי באמצע התקליט שהסתובב על פטיפון המערכת, וזרוע המחט התחככה בצוואר וחזרה שוב ושוב לאותו החריץ. הראש המסתובב שיגר מדי 1.8 שנייה בערך מבט של תוחכה לעבר דירק, כמבקש לומר, "תראה מה קרה בגלל שלא הגעת בזמן שביקשתי ממך", פנה שוב לאחור אל הקיר, סחור סחור, ושוב חזר - בתוכחה נמרצת יותר. (עמ' 34)
  • "בסדר", אמר דירק, "אני לא רוצה להפריע לך בשעה קשה ועצובה, אני יודע איך אתה מרגיש, אבל אני צריך לדעת קודם כול אם בכלל מובן לך שזו היא שעה קשה ועצובה בשבילך" (עמ' 43)
  • דירק חזר והתיישב, שוצף וקוצף וידיו מחפות על אפו. כעבור שניות אחדות ניסה לנדנד אותו שוב בעדינות, ואחר־כך הניח לנערה לבדוק אותו.
"היא אמרה, "קוראים לי סאלי מילס, דרך אגב. לרוב אני משתדלת להציג את עצמי לפני שאני מגיעה למגע גופני אינטימי, אבל לפעמים", נאנחה הנערה, "פשוט אין לי זמן". (עמ' 67)
  • היתה זו סיטרואן דה־שבו צהובה ומרופטת, שאחד מבעליה הקודמים היה זהיר מאוד, אבל שאר השלושה ניחנו בנטיות התאבדות פרועות. (עמ' 72)
  • קייט עמדה להציג את עצמה שוב, אולם הדברים הבאים הפתיעו אותה כליל.
"אני יודע בדיוק מי היא", אמר אודין בקול שקט אך ברור, ולרגע נראתה עינו כמו זרנוק של פחית ריסוס הנועץ בצרעה מבט רוב־משמעות. (עמ' 89)
  • "מה אתה יודע, לכל השדים והרוחות", אמרה קייט. "אילו היה יום כזה לפרנציסקוס הקדוש מאסיזי, הוא היה בועט בתינוקות. במיוחד אם תצרף לזה את יום שלישי, שזה היום האחרון שהייתי בהכרה. ותראה עכשיו. המכונית היפיפיה שלי. הדבר היחיד שאני יכולה להגיד לטובת הביזיון הזה הוא שלפחות טוב שאני לא באוסלו". (עמ' 97)
  • "ואני חושב שעלייך להודות, מיס שכטר, ששיטות הניווט שלי אינן פגומות מכל וכול. אולי לא נסעתי להיכן שהתכוונתי לנסוע, אבל בהחלט הגעתי להיכן שהייתי צריך להגיע". (עמ' 98)
  • היא מצאה את מקום החנייה הקרוב ביותר לפתח ביתה, מרחק כשלושים מטרק ממנו. היא יצאה מהמכונית והקפידה שלא לנעול אותה. מעולם לא השאירה קייט דבר של ערך במכונית, והיא גילתה שמוטב לה להקל על המבקשים לברר זאת בעצמם, לבל יצטרכו לפרוץ. המכונית נגנבה פעמיים, אבל בשני המקרים, נמצאה נטושה במרחק עשרים מטר מן המקום. (עמ' 107)
  • הוא לא ידע מדוע הוא כה משוכנע. "אצבע אלוהים". סתם ביטוי מקרי, רשלני, שבאמצעותו יכולים אנשים להיפטר על הצד הנוח ביותר מתופעות שאינן יכולות למצוא לעצמן הסבר רציונלי יותר. אבל הרשלנות המקרית הזאת, היא שקסמה לדירק יותר מכול, שכן מילים שמשתמשים בהן ברישול, כאילו אין להן שום חשיבות רצינית משל עצמן, מניחות לעיתים לאמיתות שמורות היטב לבצבץ בכל זאת. (עמ' 116)
  • כיצד יכול בן־אלמוות להשיג דרכון?
באמת, בפשטות, כיצד? דירק ניסה לתאר לעצמו מה יקרה אם - נבחר שֶם באקראי - האל תוֹר, זה הנורווגי בעל המקבת הגדולה, יופיע במשרד הדרכונים וינסה להסביר מי הוא ומדוע אין לו תעודת לידה. הוא לא יעורר תדהמה, לא זוועה, לא קריאות השתוממות רמות, רק אי־ייתכנות בירוקרטית. לא ישנה כלל אם מישהו מאמין לו אם לאו, הבעיה כולה תהיה מותנית בהצגת תעודת לידה כשירה. הוא יוכל לעמוד לו ולחולל נסים מבוקר עד ערב, אבל בסופו של דבר, אם הוא לא יציג תעודת לידה כשרה, הוא פשוט ייתבקש לצאת. (עמ' 116)
  • דניס הֶץ' תפס את העמדה הראשונה במעלה בחברה, אחרי שנפטר המייסד ממנת־יתר קטלנית של חומת לבֵנים, שעה שהיה נתון להשפעת בקבוק טקילה ומכונית פרארי. (עמ' 141)
  • "היה אפשר לקנות סיגריות בימי הבליץ'", מחה דירק. "אנשים התגאו בזה. גם כשהפצצות נפלו וכל העיר עלתה בלהבות, היית יכול לקבל שירות. איזה מסכן שאיבד זה־עתה שתי בנות ורגל היה שואל אותך, 'רגיל או פילטר?' אם היית פונה אליו".
"ואתה נראה לי כמו אחד שבאמת היה פונה אליו", מלמל שוטר צעיר לבן פנים. (עמ' 150)