תיאולוגיה פוליטית

תיאולוגיה פוליטית (בגרמנית: Politische Theologie) הוא ספר מאת קרל שמיט העוסק בביקורת הדמוקרטיה הליברלית. הספר יצא לאור ב־1922 בימי רפובליקת ויימאר.

"ריבוני הוא מי שמכריע על מצב החירום."
"הריבון הוא זה המכריע הן בשאלה אם מדובר במקרה חירום קיצוני והן בדרכי הפעולה להרחקתו. הוא עומד מחוץ לסדר המשפטי התקף הרגיל, ואף על פי כן קשור בו, כי הוא אחראי להכרעה אם אפשר להשעות את החוקה כולה. התפתחות מדינת החוק המודרנית על כל מגמותיה חותרת לסלק את הריבון במשמעות זו של המילה."
"גם הסדר המשפטי, ככל סדר, מבוסס על הכרעה ולא על נורמה."
"באמצעות חלוקת סמכויות ופיקוח הדדי מבקשת מדינת חוק לדחות ככל האפשר את שאלת הריבונות."
"המגמה של מדינת החוק להסדיר ככל האפשר את מצב החירום, משמעותה אינה אלא ניסיון לקבוע בדיוק את המקרה שבו המשפט משעה את עצמו."
"הרגיל אינו מוכיח דבר, היוצא מן הכלל מוכיח הכול; לא רק שהוא מחזק את הכלל, אלא הכלל מתקיים רק מכוח היוצא מן הכלל. בחריג מבקיע כוחם של החיים האמיתיים את הקרום של מכניות שנקרשה מרוב חזרה."
"מכל המושגים המשפטיים, מושג הריבונות הוא הכפוף ביותר לאינטרסים אקטואליים."
"ריבונות היא הסמכות הגבוהה ביותר, הבלתי תלויה מבחינה משפטית, שאינה נגזרת משום דבר."
"הקשר בין הבחינה המשפטית של הכוח העליון לבין הבחינה העובדתית שלו הוא בעיית היסוד של מושג הריבונות. כאן נעוצים כל הקשיים שבו, והעניין הוא למצוא הגדרה שתתפוס את מושג היסוד הזה של תורת המשפט לא באמצעות פרדיקטים טאוטולוגיים כלליים, אלא בהבהרת מהותו המשפטית."
"המדע הנורמטיבי, שלטוהר דרגתו רוצה קלזן לרומם את תורת המשפט, אינו יכול להיות נורמטיבי במובן זה שהמשפטן יקבע ערכים בשרירות ליבו; הוא יכול להסתמך רק על ערכים נתונים לו (נתונים פוזיטיבית)."
"בשינויי חוקה מהפכניים מתחולל שבר במשפט, שבירה של המשכיות המשפט, העשויה להיות ראויה מבחינה מוסרית או מוצדקת מבחינה היסטורית; אבל השבר במשפט נותר בעינו. אף על פי כן הוא יכול להירפא ולקבל בסיס משפטי בדיעבד 'באמצעות תהליך משפטי כלשהו המספיק לתודעת המשפט של העם', כגון הסכמה על חוקה, או הצבעה כללית, או כוחו המרפא של ההרגל."
"ישנה נטייה למשפט ולכוח לשוב ולמצוא זה את זה."
"כל הכרעה משפטית קונקרטית מכילה מומנט של אדישות תוכנית, מפני שהמסקנה המשפטית אינה ניתנת לגזירה גמורה ומושלמת מהנחותיה, והמצב שבו נדרשת הכרעה נותר מומנט עצמאי קובע."
"כל המושגים הקולעים של תורת המדינה המודרנית הם מושגים תיאולוגיים מחולנים. לא רק מבחינת התפתחותם ההיסטורית, מכיוון שהועברו מן התיאולוגיה אל תורת המדינה, למשל כאשר האלוהים הכל יכול הפך למחוקק הכל יכול, אלא גם במבנה השיטתי שלהם, שהכרתו הכרחית לשם התבוננות סוציולוגית במושגים האלה. משמעותו של מצב החירום בתורת המשפט הנה אנלוגית לזו של הנס בתיאולוגיה."
"מי שמתאמץ לרדת לעומק המושגים והטיעונים של ספרות המשפט הקונסטיטוציוני של תורת המשפט הפוזיטיבית רואה שהמדינה מתערבת בכל אתר ואתר: פעם היא מכריעה כ־deus ex machina (דאוס אקס מכינה), בדרך החקיקה הפוזיטיבית, במחלוקת שההכרה המשפטית החופשית לא הצליחה להגיע לפתרון כללי וברור שלה, ופעם בתור החנון והרחום המוכיח את עליונותו על החוקים שלו עצמו באמצעות חנינות והמתקת עונשים; תמיד אותה זהות בלתי נתפסת, כמחוקק, כמוציא לפועל, כמשטרה, כערכאת חנינה, כסעד, עד שלצופה המתאמץ להתרשם ממרחק מסוים מן התמונה הכללית של תורת המשפט של ימינו היא מתגלה כמחזה גדול של חרב וגלימה, שהמדינה מופיעה בו בתחפושות רבות אבל תמיד כאותה דמות בלתי נראית."
"אני מודה ברצון שיש משפטנים שמתוך חוסר יכולת להתגבר בכוח המחשבה על טיעונים סותרים או על התנגדויות מופיעה אצלם המדינה במעין קצר מחשבתי, כפי שמטאפיזיקאים מסוימים מנצלים לרעה למטרות דומות את שם האלוהים."
"ההסבר הספיריטואליסטי של תהליכים מטריאליים וההסבר המטריאלי של תופעות רוחניות מבקשים שניהם למצוא קשרים. הם קובעים תחילה ניגוד בין שני תחומים, ואחר כך, באמצעות רדוקציה של התחום האחד לתחום האחר, שבים ומאיינים את הניגוד הזה, מהלך שמוכרח מבחינה מתודית להפוך לקריקטורה."
"מאז 1848 הופך המשפט הקונסטיטוציוני לפוזיטיבי, ונוהג להסתיר מאחורי המילה הזאת את מבוכתו, או מבסס בניסוחים שונים את כל הכוח על הסמכות המכוננת של העם, כלומר: את מקום מחשבת הלגיטימיות המונרכיסטית תופסת זו הדמוקרטית."
"כל רעיון פוליטי נוקט עמדה כלפי 'טבע' האדם, ומניח שהוא 'טוב מנעוריו' או 'רע מנעוריו'. רק למראית עין אפשר להימנע מן השאלה בהסברים פדגוגיים או כלכליים. בעיני הרציונליזם של הנאורות היה האדם טיפש וגס מטבעו, אבל ניתן לחינוך."
"הבורגנות הליברלית רוצה אלוהים, אבל אסור לו שיהיה פעיל; היא רוצה מונרך, אך עליו להיות חסר אונים; היא דורשת חירות ושוויון, ויחד עם זאת הגבלת זכות הבחירה למעמדות בעלי הרכוש, וכל זאת כדי להבטיח את השפעתם הנחוצה של החינוך והרכוש על החקיקה, כאילו חינוך ורכוש מעניקים זכות לדכא חסרי חינוך ועניים; היא מחסלת את אריסטוקרטיית הדם והמשפחה ומתירה בכל זאת את שלטונה חסר הבושה של אריסטוקרטיית הממון, צורתה הטיפשית והגסה ביותר של האריסטוקרטיה; היא אינה חפצה לא בריבונותו של המלך ולא בזו של העם. מה היא רוצה אפוא?"
"הבורגנות היא המעמד של חופש הדיבור ושל חופש העיתונות, והיא אינה מגיעה לחירויות האלה ממצב פסיכולוגי וכלכלי שרירותי, מתוך חשיבה עסקית או כיוצא באלה. זה מכבר ידוע שרעיון זכויות החירות הליברליות מקורו במדינות צפון אמריקה."
"כפי שהליברליזם מתדיין ומתפשר בכל דבר ועניין פוליטי, כך הוא רוצה לרסק את האמת המטאפיזית לכדי התדיינות. מהותו היא המשא ומתן, ההססנות שבהמתנה, בתקווה שאפשר יהיה להפוך את המחלוקת האמיתית, את קרב ההכרעה העקוב מדם, לדיון פרלמנטרי, ולדחות אותה באמצעות התדיינות נצחית."
"הדיקטטורה היא היפוכה של ההתדיינות."
"כיום אין דבר מודרני יותר מן המאבק נגד הפוליטי. אנשי כספים אמריקאים, טכנאים בתעשייה, סוציאליסטים מרקסיסטים ומהפכנים אנרכו־סינדיקליסטים מאוחדים בדרישה לסלק את השלטון הבלתי ענייני של הפוליטיקה לטובת הענייניות של החיים הכלכליים. רק משימות ארגוניות־טכניות וכלכליות־סוציולוגיות צריכות להמשיך להתקיים, ולא בעיות פוליטיות. אופן החשיבה הכלכלי־טכני השליט כיום כלל אינו מסוגל עוד לקלוט רעיון פוליטי."