אדם בן כלב

אדם בן כלב הוא רומן מאת יורם קניוק שיצא לאור ב־1969 על ניצול השואה המביט אחורה על העבר. הספר עובד להצגת תיאטרון ולסרט קולנוע.

---

• "מפני שאני פיקח. מבריק וחכם. אני קורא אותם כמו ספר, גם אותך."
• "ידיו מזיעות מן הדאגה. עכברים מכרסמים את לבו. דם ליבו ניגר. עליו הוא רץ. השטיח עשוי מדם ליבו."
• "מן המפורסמות הוא שיופי, כל יופי, צריך שיהיה בו מעט מן השבור, מן המעוות. יופי הבנוי על סימטריה מוחלטת, אינו יופי באמת. היופי האמיתי, כך למד אדם, חייב להיות מצוי קרוב מאוד אל הכיעור‭".
• "מה הבין? הלוא הוא כלב. ואם כלב, מדוע עיניו אנושיות כל כך? ואם אנוש מדוע עיניו כלביות כל כך?"
• "תמיד ייוותר אות קלון ביני לבין כל מה שיכולתי להיות. אות מחאה כנגד הגורל או מדליה בהיפוך."
• "האם יזחל הכלב אל הממתקים? זוהי שאלת השאלות. שאלת חייו. שאלת הווייתו."
• "אל העתיד, אל העבר, אל זיכרונות עמומים של גופו כאשר עדיין הילך, של קולו כאשר עדיין דיבר, של גזע האדם שאי פעם השתייך אליו."
• "קשה להרוג אנשים כשאתה מכיר כל אחד ואחד בשמו, כשאתה יודע מה היה עיסוקו לפני המלחמה, מהי עיר הולדתו."
• "היא לפתה את צווארה בידיה הדקות, הלבנות, שוורידים כחלחלים נשתרגו בהן ולרגע הייתה כמתעלפת בעניבת חנק. היא, אשר אך אתמול הייתה חנוקה, הלכה לקראת הבוקר, לקראת הדלת, לקראת הרוצח המקסים, בזחיחות דעת ובלב נפעם כנערה צעירה ההולכת לפגישה ראשונה."
• "אדם העמיד פנים כמי שזה עתה נתעורר. קם מן המיטה והחל להתלבש. עתה, משהזדקף, יכול היה לראות מבעד לחלון את הברוש הגדול שצמרתו דמתה למגבעת של אינקוויזיטורים. הלילה חלם על האוֹטוֹ דה פה. משום מה, מאז בואו ארצה, כמעט שלא חלם על מה שאירע לו, תחת זאת חלם על מה שאירע לפני מאות שנים לאנשים אחרים שגורלם נשתזר בגורלו באקראי."
• "כאן בראתי את העולם. כאן חגגתי את חגיגת ההללויה של שכרון הבריאה. לכן הכול מבותר, מבוּלק, מקולל, מטורף, מנותק מכול וכול ועם זאת אדיר, יפה, יפה כאשר הנשר הוא יפה, נורא הוד, הוד קדומים."

נאמר עליו

• "הספר רק נתן כבוד לניצולים. לגבורתם. הם לא הבינו שהספר לא היה על השואה אלא על ניצולי השואה. השורדים האמיתיים. הם שרדו בעיקר בגלל שהם הצליחו לצחוק על עצמם. לקח עשרות שנים עד שבכלל הסירו את המגבלות והבינו שהומור זה חלק מדרכו של האדם להתמודד עם עצמו." ~ יורם קניוק