"אתה לא לוחם מפני שאתה כועס, חיילים כועסים אינם דוקא חיילים טובים." ~ מתוך ספרו "בתו", ספרית מעריב, 1987, עמ' 122
"לחימה אינה משא־נפש, היא מקצוע. שנאה וקנאות משרתות את השטן, לא את הלוחם." ~ מתוך ספרו "בתו", ספרית מעריב, 1987, עמ' 175
"ופתאום בא לי החשק להראות לחרא הקטן מי כאן הר הבית בידינו." ~ מתוך ספרו "הנעדרת מנחל צין"
"אמרתי לה, מה פתאום התעוררת? מה חדש? והיא פתאום נהייתה אמא ואמרה, תתעסקי בעניינים שלך, תנקי את האמבטיה ותעשי את הכלים, אני צריכה ללכת." ~ מתוך ספרו "קסם על ים כנרת"
"הוא אמר שחלומות מנכסים שברי מציאות שיש בהם חוסר מקריות שנוח לה להישאר בלתי מפוענחת." ~ מתוך "הברלינאי האחרון"
"היא שתקה במה שנראה כשתיקה מתוקה בשלוותה. אחר־כך ניסתה לומר משהו, אבל הקור כנראה צרב את שפתותיה והיא לא הצליחה להוציא הגה מפיה ולרגע נראתה כמו דג־נוי הנאבק בפעירת לועו כשהוא דבוק לקיר הזכוכית של אקווריום." ~ מתוך "הברלינאי האחרון"
"אחר כך יוליד אברום בן הרב קריב את ההמוני מווילנה שיוליד את תהילת ישורון שיוליד את קטונתי באמונתו יחיה, שראה את האור ועיניו יכהו מראות. קטונתי יוליד את מתן בסתר. מתן בסתר יפגוש את המשיח פרנק רכוב על סוס אביר עם רבנית עירומה." ~ מתוך "היהודי האחרון"
"רק אנשים שהבינו את השמים קודם שהבינו את הארץ, יכלו לתאר לעצמם יקום ובריאה כעונש או פיצוי. במנוסתם לעבר גאוותם הפראית, מתוך תחושת נקם, שנאת הביוּת ותאוות מרדות בלתי מתפשרת, דבקו בדבר אחד שלא היתה לו אחיזה בשום מציאות, במלים. היתה להם שפה קודם שהיו להם בתים, היה להם דקדוק לפני שהיתה להם ארץ." ~ מתוך "היהודי האחרון"
"שקעתי בנמנום ועל פי זה ידעתי שימים חולפים ולילות לתוך לילות. אף הגענו ועיר קדה לקראתי. זה היה אחרי ימים של ים."
"שלטים בעברית וביידיש. שוק שיכול היה להיות לי ניחומים בימים אחרים של געגועים, או השתלחות מתוך עצמך החוצה וחזרה פנימה."
"יום רודף יום. חילוף זמנים מהיר או איטי. מסופם אתה רואה דבר נחפז. בתוך ההווה הדברים כאילו אינם זזים. מירה לא היתה בשום מקום. כל ספרי הטלפונים ריקים משמה. אמא כותבת על המולדת, ריח משוכות צבר, שרף אורנים בחורף, מחטים בתוך שמלה, התופרת בוכה בחדר השני. הים בחלון. בית הקברות המוסלמי מאיר בליל ירח."
"הייתה מלחמה ונפצעתי. כשחזרתי ישבתי מנותק מהכול ולא דיברתי ימים וציירתי על הקירות כי הרגתי אנשים לפני שנישקתי בחורה."
"קניתי לכולם כרטיסים לברנשים וחתיכות שהוצגה אז בפעם האחרונה אחרי שנים. ביזבזתי את כל הכסף שקיבלתי עבור הציור. החיים כמיוזיקל; מצחיק, אנושי, מתעתע."
"המשכתי כמה ימים עם האם והבת לסירוגין. לא הייתי גאה בזה במיוחד אבל המצפון שלי היה אז, וגם שנים רבות לאחר מכן, חלש יותר מן הצורך להיות עם נשים, רווקות, אלמנות, צעירות ומבוגרות."
"הייתי נער בן שבע־עשרה וחצי, ילד טוב תל אביב באמצע מרחץ דמים."
"הייתי כסיל שהלך להיות בן חיל ולהכות באויב. זה מה שהייתי. האם התגייסתי מוקדם כל כך, בן שבע עשרה וחצי, מפני שהייתי גיבור או שמא מפני שפחדתי וברחתי ממשהו? ואם כן, ממה? כנראה הייתי פחדן. אנשים בעלי דמיון פוחדים. לאנשים בעלי דמיון יצירתי יש גם היכולת הזאת להיות טיפשים שמתנדבים למהלכים אבודים."
"אני לא בטוח מה אני זוכר באמת, הלוא איני סומך על הזיכרון, הוא ערמומי ואין בו אמת אחת ויחידה. אתה חושב, ואחרי רגע אתה זוכר רק מה שאתה רוצה."
"מה יש בתל אביב שכה מרבים להללה? אני לא מתאים לה: אינני אוהב שמש. אינני אוהב קיץ. אני צבר אבל אינני סובל סברס, אבטיח די בסדר אבל לא חגיגה כזאת גדולה, מכל הירקות אני דווקא הכי אוהב תרד, מה שעורר לא מעט תיעוב בין ילדי העיר. כמו כולם הייתי מבלה שעות בשפת הים, אצל אביו של אחד מידידי, שהיה בעל זכות להשכיר כיסאות נוח בחוף פרישמן, ליד טיר – ששם היו יורים באוויר ומתחת היו מתנשקים בחול בחושך – היה נותן לי כיסא בחינם וישבתי עם סוכך כמו הזקנים." ~ מתוך מאמרו "התל־אביבי הראשון" שפורסם בעיתון "הארץ", 8 באפריל 2009
"ב־11 השנים שבהן חייתי בניו יורק חשבתי הרבה על תל אביב אבל המצאתי אותה במוחי וקיבעתי אותה כמו שהייתה בעת נסיעתי ונכון, העדפתי את ניו יורק. לפעמים הייתי מביט בצילומים ישנים וחושב שאולי לא נולדתי בעיר הזאת. אז מדוע אני כה אוהב לגור בה היום? אין לי מושג. עיר לא אוהבים, בקושי אישה או איש. כשאני נוסע לערים יפות בחו"ל, שהן כל־כך נפלאות, אני מניח א־ק־ג ברחוב והוא מראה 0 ואני סופר את הימים עד שאחזור לתל אביב." ~ מתוך מאמרו "התל־אביבי הראשון" שפורסם בעיתון "הארץ", 8 באפריל 2009
"כול הצודקים בכל הדורות המיטו נהרות של דם. היהודים יורים אלפי פגזי תותחים על עזה מול כמה טילי קסאם. ישראלים מתייחסים ברשעות בשטחים, אבל האם יש למישהו היכולת והכסף לפנות, נאמר, שמונים אלף יהודים מהגדה, שעשרות שנים סחטה את כל ההון שהיה לנו ותקועה כעצם בגרון כבר מתקופת אלון ופרס ורבין וכמובן שרון? האם תבונתו המועטת של שר הביטחון יכולה להשתנות ולא להרוג ילדים כדי שמחבלים יירו טילים? מה שלא נעשה ומה שהם לא יעשו, נמצא את עצמנו בגדרות ביטחון מכל הצדדים." ~ מתוך מאמרו "הצודקים המיטו נהרות של דם"
הסכסוך היהודי־ערבי אינו בר פתרון. טובי המוחות יישברו מול הגדרות. שמו כאן יותר מדי דם והרג וגזל מכדי שניתן יהיה לחמישה מיליון יהודים להחזיק מעמד לשנים מול מאות מיליוני ערבים. אין דרך לשנות את טבע האדם הרע מנעוריו." ~ מתוך מאמרו "הצודקים המיטו נהרות של דם"
"המילה 'נאצי', שנזרקת כלפי יהודי או לא יהודי בימינו, צריכה להיות אסורה על פי חוק... העם היהודי אינו יכול לשאת את חירופיהם של שומרוני ויהודאי השטחים המטיחים את המילה "נאצי" נגד שוטרים או חיילים או כל אדם אחר, יהודי, גרמני או ערבי. כדאי שבשטחים הכבושים ילמדו היסטוריה." ~ מתוך מאמרו "אל תקראו לי נאצי. לעולם"
"אם ככה, הקוראים ישלמו מעט מאוד אבל לא יהיו כותבים ומתרגמים. צריך למצוא את אמצע הדרך. נכון שאפשר לחיות בלי הספרים של יורם קניוק, אבל אי אפשר לקנות ספרים בלי שיהיו ספרים, ואיך יהיו ספרים אם סופר לא יכול להתפרנס. איזה מין דבר זה בכלל? שייקחו את התפריטים של כל המסעדות שפושטות את הרגל ויהיה להם מה לקרוא." ~ מתוך ראיון במגזין "עכבר העיר" 8 באוקטובר 2009
"בבניין המבוצר של כנסת ישראל, מנסחים מחדש את ההיסטוריה וגם את העתיד. העתיד שציפינו לו פעם, כאשר הגבעה הייתה ריקה. בעזרת חוק הנכבה ותוכניתו של שר החינוך להוציא את המושג מספרי הלימוד, נראה כי העתיד יתמצה במחיקת כל הקיים. אני זוכר את הנכבה. ראיתי אותה הרבה יותר משראה אותה שר החינוך, שכנראה רק שמע אודותיה. "
"אפילו להשפיע אני כבר לא מסוגל כמו פעם. אנחנו מוחים ומתארגנים וחותמים על עצומות ומפרסמים מאמרים ועדיין אנשים אומרים שהים אותו הים והערבים אותם ערבים. אני לא רואה שום דבר בעתיד שישנה את הטרגדיה שאנחנו חיים בה. אין מוצא, רק הידרדרות."
"בספר 'התפסן בשדה השיפון' כותב הגיבור של סלינג'ר (אני לא מביא את המילים המדויקות) שכאשר הוא מסיים לקרוא ספר שהוא אוהב הוא רוצה להתקשר לסופר, אפילו אם הוא מת. מהבחינה הסטטיסטית אני מזמן מת. אדם כמוני מת בגיל 78 וחצי. והנה אני כבר בן שמונים. אנשים מתקשרים אליי מן העבר, או סתם אנשים שהתרגשו. זה הדבר הכי טוב שיכול לקרות לסופר שאנשים שהוא אינו מכיר מתקשרים אליו כי זה עתה סיימו לקרוא את ספרו. זאת המתנה הטובה ביותר שאפשר לקוות לה בכתיבת ספרים. אילו הייתי אני צריך להתקשר הייתי עושה מה שאני חושב שכל קורא נבון של ספר, כל ספר, צריך לעשות, והוא לראיין את הספר על הסופר ולא להיפך, כפי שזה קורה תמיד. כי מה כבר יוצר יכול לומר על יצירתו? הלוא אני לא מבין מה כתבתי כי אני כותב כדי לדעת." ~ מתוך מאמרו "אפקט תש"ח" שפורסם בעיתון "הארץ" 9 ביולי 2010
"אני כותב כמו שלא צריך לכתוב. אני לא כותב בתלם. זה לא שהאחרים לא כתבו טוב מאוד, אבל כתבו באיזו צורה מקובלת. אני לא כתבתי באופן מקובל, לא בגלל שרציתי, אלא בגלל שלא יכולתי אחרת. לפעמים זה לא הסתדר. בעיקר האקדמיה לא הסתדרה עם הכתיבה שלי, כי באוניברסיטה עובדים על פי הדברים הקבועים ואני באתי עם מחשבות אחרות".
העברים הקדמונים לא בנו אנדרטאות כמו הרומאים אלא ארמונות מילים. כשהמצרים הקימו את הפירמידות, היהודים כתבו את שירת דבורה. אם דבורה הייתה באה היום עם השירה שלה, המו"לים היו אומרים לה, תביאי ארבע במאה. ממשלת ישראל הורסת כל בדל תרבות. היחס לספרות אצלנו הוא נורא."
"כל מה ששייך לתרבות הם שונאים. רואים בו מרד, משהו מפחיד. דמוני. הספרטנים שהיו אומה של גיבורים ולמדו להיות לוחמים מגיל אפס אמרו שלא משנה מי מנצח במלחמות אלא מה שכותבים אחר כך המשוררים. התרבות העברית נוסדה על מילה, ולמרות זאת אנחנו צריכים להיאבק לקבל יותר משני שקל לספר."
"עד שלא כותבים או מציירים, הדברים אינם קיימים. לדוד ושלמה אין בתנ"ך ספרים על שמם אבל על שמות משוררים אלמונים כמו ירמיהו ועמוס וחגי יש כאלה - כי רק כך קיימים דברים באמת. מה שקיים הוא לא רצח, אפילו לא משהו נשגב, אלא מה שלשים אותו לבניינים, לסרטים, לספרים, לשירים, לציורים."
"אני רק חושב על המחר, ומה יהיה עם כל היוצרים והיצירתיות בארץ הזו, המדע והספרות והשירה והציור. אין לזה קונה. אין לזה סבסוד. בזמנו ההסתדרות עזרה. כשברל כצנלסון ייסד את ההסתדרות, דבר ראשון הוא הקים את קופת חולים, ואחר כך את עם עובד, שיהיה מה לקרוא, ואחר כך את עיתון'דבר', שיהיה עיתון עברי. היום למי אכפת מספרים או מהסופרים?"
"פתאום ראו בועות במכשיר ההנשמה והתחילו להגיד, יורם, יורם, תתעורר. ולא רציתי להתעורר. היה לי טוב שמה. לא היו צלצולים, לא הוראות, לא אוכל, לא שתייה, רק מרק שחור, עמוק ונעים. הדבר היחיד שציער אותי זה שלא יכולתי להתעטש."
להמשיך לחיות לא מעניין אותי יותר. אני הולך לטיפולים הכימותרפיים רק בגלל המשפחה. יש איזה ניסיון של אשתי והילדים להוציא אותי מהמצב הרפואי. אבל לי פשוט לא אכפת למות. אני נוטה למות ואין בי עצב. אמרתי למשפחה שלי, תנו לטבע לעשות את שלו. תנו למוות לקחת אותי. מה ארוויח כבר, עוד שבוע, עוד חודשיים?"
"הספקתי מספיק. לפני כמה שנים אהבתי לנסוע לשטוקהולם. היום זה לא מושך אותי. היום הכי רחוק שאני יכול להגיע זה גבעתיים. יש לי אישה נפלאה וכמה חברים טובים אבל גם הם בעירבון מוגבל, כי בסופו של דבר גם הם לא יהיו. רוב האנשים שחיו פעם מתו."
"רוב האמונות התפלות כמו הדת נולדו מהפחד של איך יכול להיות שרק חלפתי פה ולא אהיה יותר. בי אין פחד. רק עצב על מותי הקרוב מאוד. לא אכפת לי לא להיות. לא להיות זה לא דבר כל כך נורא. לא להיות זה לא הפסד כל כך גדול. היום אני כבר לא יכול לעשות את מה שעשיתי בעבר. אפילו לחטוא קצת פה ושם אני לא מסוגל, והרי החיים הטובים זה לחטוא קצת פה ושם."
"אני מצפה למוות בשוויון נפש גמור. אם מחר כבר לא אהיה, זה לא כזה סיפור. אני לא נאחז בחיים. אולי זה קצת יוצא דופן. בסדר. בכל חיי הייתי יוצא דופן... אבל אם המשפחה רוצה, בכל זאת הם האנשים האהובים עלי, אז אני מכבד את בקשתם."
"המשפחה שלי מתעקשת על קבר. אני אומר להם, הייתי שמח לו הייתם שורפים את גופתי. לא הייתי רוצה להשאיר פה כלום מלבד ספרים. מי צריך כל כך הרבה קברים? בתנ"ך יש רק פעם אחת תיאור של מוות, כששאול נאסף אל אבותיו. בתנ"ך לא עשו עניין ממוות. לא היה העולם הזה והעולם הבא וגן עדן וגיהנום, העם העברי היה עם חכם, לא התעסק בשטויות של מלאכים ושטנים ומזוזות."
"המוות הוא הדבר הכי חשוב בחיים. אם אנשים יחיו עד אין קץ, לא יהיה אוויר לנשימה ולא יהיה מה לאכול. מוות הוא לא תופעה על טבעית אלא מעשה מובנה והגיוני, כדי שאנשים יולידו, וישמחו, ויתעצבו, ויאכלו, וישתו, ויאהבו, וישנאו וימותו. מוות הוא איזון."
"אני ילד זקן, אני עדיין מסתכל על בחורות צעירות. אני מתרגש מדברים."
"לעת בלותי באה לי עדנה. ככל שאני מתקרב למותי, אני מקבל יותר ויותר פרסים. מוזר שאני, שהייתי תמיד בצד האחר והשונה, הפכתי יקיר ההמון. לרגל יום הולדתי ה-80 קיבלתי חבילה מאיזה איש שאינני מכיר עם פרחים ושני ספרים מתורגמים לאנגלית. האיש ואשתו כתבו לי, אנחנו אוהבים אותך כי תמיד היית אחר. וזה מצא חן בעיני."
