אהרון חליוה

איש צבא ישראלי, קצין צה"ל בדרגת אלוף

אהרון חליוה (נולד ב־1967) הוא אלוף בצה"ל המשרת כראש אגף המבצעים. בשירותו הצבאי היה לוחם ומפקד בצנחנים, פיקד על בית הספר לקצינים, על חטיבת הצנחנים ועל עוצבת האש.

  • "בחוץ מתחוללת מלחמה ויש סיכוי שחלק מכם תשובו הביתה בארון עטוף בדגל ישראל. אם לא הבנתם – התכוונתי לארון מתים." ~ מתוך שיחה עם טירונים בחטיבת הצנחנים, כמפקד בסיס האימונים החטיבתי. מקור: ידיעות אחרונות, 5 בדצמבר 2003 ([1]).
  • "מי שיש לו הנתונים לצאת לקורס קצינים, והמפקדים שלו חושבים שהוא ראוי לכך אבל אינו מתנדב – הוא בעיניי פושע כי במצבה של המדינה להיות קצין אינה בחירה אלא חובה." ~ מתוך שיחה עם קיבוצניקים לפני גיוס, דצמבר 2007
  • "הגעתי לבית-הספר לקצינים בנובמבר 87', היישר ממחלקת הסיור של הפלוגה המסייעת בגדוד 202. אחרי שיצאתי לקורס מ"כים והוספתי לשרת בפלוגה, והחלטתי לצאת לקצונה כי ידעתי שזה עניין חשוב מאוד לאבא שלי ז"ל." ~ כמפקד בית הספר לקצינים, מתוך הכתבה "1987 השנה ששינתה את חיי" מאת גילי כהן, "במחנה", ‏ 26.09.2008, עמוד 26 (מקור).
  • "אני זוכר שבאותו הזמן היתה לנו האפשרות לעזוב את חטיבת הצנחנים ולעבור ליחידת דובדבן. שאול מופז - אז המח"ט - קרא לי ולעוד חבר'ה לשיחה והסביר לנו, אם אפשר לומר בצורה עדינה, שכדאי לנו מאוד לצאת לקורס קצינים. ככה למעשה הגעתי לבה"ד 1." ~ כמפקד בית הספר לקצינים, מתוך הכתבה "1987 השנה ששינתה את חיי" מאת גילי כהן, "במחנה", ‏ 26.09.2008, עמוד 26 (מקור).
  • "אני זוכר את המפגש שלי עם רנ"ג טאיטו גם כצוער וגם כמ"פ בבה"ד, אבל מה שייחקק בראשי זאת העובדה שהוא לימד אותי, בזמן שהייתי מפקד פלוגה בבסיס, איך לצחצח נעליים כמו שצריך." ~ כמפקד בית הספר לקצינים, בראיון לעיתון "במחנה" על ימיו כצוער בקורס קצינים
  • "יש עוד כמה אירועים שאני זוכר מהתקופה שלי כצוער בבה"ד, למשל ניווט לאורך ארבעים קילומטרים במכתש רמון, שהיה למעשה בוחן התגיות, שבסופו קיבלתי את התגית הרחבה שחולקה אז לחניכי הבה"ד. זיכרון אחר שלי מהתקופה ההיא קשור בתרגיל שאני זוכר לפרטי פרטים ושעשיתי כמפקד מחלקה מתרגל בנחל צין. היום, כשאני מסתובב באותו נחל בדיוק, הפעם כמפקד הבה"ד, אני נזכר בתרגיל שעשיתי בזמנו." ~ כמפקד בית הספר לקצינים, מתוך הכתבה "1987 השנה ששינתה את חיי" מאת גילי כהן, "במחנה", ‏ 26.09.2008, עמוד 26 (מקור).
  • "עוד משהו שהשפיע עלי בתקופה ההיא, זו אותה פעם שנתבקשתי להכין שיעור מורשת קרב על כיבוש החרמון. רק אז הבנתי כמה חשוב להכיר קרבות מהעבר, וזו היתה חוויה משמעותית בשבילי גם בגלל המפגש הראשוני עם הרבה חטיבות שונות, אחרות, שקיימות בצה"ל." ~ כמפקד בית הספר לקצינים, מתוך הכתבה "1987 השנה ששינתה את חיי" מאת גילי כהן, "במחנה", ‏ 26.09.2008, עמוד 26 (מקור).
  • "בשבועות הראשונים לקורס לא הייתי בטוח שאשאר ואשרוד פה. באתי מפלוגה מסייעת, שם היתה אווירה שונה ממה שיש בבית-הספר לקצינים - לא בדיוק משמעת צבאית אמיתית" ~ כמפקד בית הספר לקצינים, מתוך הכתבה "1987 השנה ששינתה את חיי" מאת גילי כהן, "במחנה", ‏ 26.09.2008, עמוד 26 (מקור).
  • "הודיעו לי שאני חוזר להיות מפקד מחלקת מרגמות – מה ששימח אותי מאוד, בעיקר בגלל האתגר. והחוויה הפיקודית הראשונה שאני זוכר זה שהתלבטתי אם לרתק חייל או לא, לאחר שהתרשל בפעילות מבצעית כשהוריד אפוד בזמן מארב. בסופו של דבר החלטתי לרתק אותו למשך הרבה מאוד זמן. פחות מחודש אחרי שסיימתי את קורס הקצינים, כבר נלחמתי עם המחלקה שלי במיידון שבלבנון. פשטנו על בסיס מחבלים, ואני איבדתי את החייל שלי, סמל מרקו ברנשטיין, ואת מפקד הפלוגה שלי, ציון מזרחי." ~ כמפקד בית הספר לקצינים, מתוך הכתבה "1987 השנה ששינתה את חיי" מאת גילי כהן, "במחנה", ‏ 26.09.2008, עמוד 26 (מקור).
  • "בחדר הזה יושב האדם הכי חשוב עבורי בחיים, כי בחדר הזה, מבחינה סטטיסטית, יושב המג"ד של הבן שלי, הבן שלי הוא כזה גובה (מחווה בידו), הוא בן שש, ויש סיכוי טוב שעוד שתיים עשרה שנה, אם אני אצליח לשכנע אותו, שבגיל שמונה עשרה יגיע תורו לעשות מה שאתם עושים היום, הוא יהיה לוחם בצבא ההגנה לישראל. כל מה שאני רוצה לתת לו זה ביטחון עצמי! לחזק אצלו את היכולות! חברים אתם צריכים להיות מספיק בטוחים בעצמכם, מאמינים בעצמכם, ביכולת המקצועית, הפיקודית, המנהיגותית להוביל אנשים. אז ברוכים הבאים לבית ספר לקצינים, כי פה אתם צריכים לצאת בסופו של תהליך עם דבר אחד. אתם יודעים מהו? עם ארגז כלים, ושבארגז הכלים יהיו לכם כלים, שאותם תצליחו להביא לידי ביטוי במשימה. אתם צריכים לנצח במלחמה הבאה!" ~ מתוך הרצאה בפני צוערים בסדרה התיעודית "בה"ד 1" (מקור).
  • "יש אנשים שסיימו את השירות בלי היתקלות, לי הגורל הועיד להיות במקומות שקורים דברים." ~ מתוך ראיון לאביחי בקר, עיתון "הארץ", 8 בדצמבר 2000 ([2])
  • "אז אוקיי, הם מצביעים ל'אח הגדול' וזה על הכיפאק, ואחר כך הולכים לראות את 'מפרץ האהבה' או כל תוכנית אחרת שיורדת נמוך בשביל רייטינג. אבל בסוף האנשים שבאים לכאן הולכים בלילה לנווט, ולא מתחמקים בשביל לראות טלוויזיה. אז תגיד לי שיש מקומות אחרים שהנוער לא כזה, וזה נכון. אבל אם הנוער מבין מה רוצים ממנו ולמה, הוא מתייצב. אז אולי לא כולם יודעים מי זה הרמב"ם, אבל פעם כולם ידעו מי זה ביאליק? צריך לראות הכול ביחס הנכון. אולי אחד לא יודע מי זה הרמב"ם אבל יודע מי זה צ'כ‏וב. מה שחשוב בעיניי זה שיתעסקו בצדקת דרכנו, והם עוסקים בכך. האנשים שבאים לכאן, וגם כאלה שהולכים ליחידות אחרות, מבינים שאם הם לא יהיו שם, אף אחד אחר לא יבוא. היום מכבדים יותר למרות שהם שואלים למה הם עושים את זה. אני מעדיף שישאלו מאשר שיעמדו דום." ~ מתוך ראיון ליהושע בריינר, "מפקד בה"ד 1 לא פראייר של אף אחד" באתר וואלה!, 20 בדצמבר 2008.
  • "מסורת הגדוד עברה בין מפקדים רבים, ממוטה גור לאבי בלוט. אנשים מתחלפים אך רוח מייסדיו איננה משתנה. בטח לא כזו המושתתת על ערכים של מדינה צעירה. אין יום דומה למשנהו בגדוד, אך הערכים ברורים ויציבים. אומנם הצבא התפתח מאז שסיימתם את תפקידכם בגדוד, אך בהיבט המהותי, של יחסי מפקד-פקוד, עזרה לחייל, הקריאה הנצחית 'אחרי' - כאן תרגישו בבית. כאילו רק יצאתם לרגע ושבתם. בעופרת יצוקה הוכיחו לוחמי הגדוד שהם אכפתיים, מתנדבים, מהירי החלטה ונחושים. כך שיש לכם על מי לסמוך." ~ למפקדי גדוד 101 בעבר ובהווה, בערב מורשת של הגדוד ([3]).
  • "אני זוכר שכחייל בחטיבה, ידעתי בדיוק באיזו עמדה אני צריך להיות ברמת הגולן במקרה של מתקפה סורית וגם סיירתי בימ"ח (מחסני חירום) וידעתי איזה נגמ"ש מחכה לי שם. זה בטח חשוב למג"דים, אבל אפילו לחיילים ולמ"כים. מרגע שזה הבסיס, כל הדיון בתורת הלחימה הרבה יותר מקצועי, מחובר למציאות. זה מעמיד את הפלוגה והגדוד במקום אחר לגמרי." ~ מתוך ראיון לעמוס הראל, עיתון "הארץ", 29/09/10 ([4]).
  • "מובן שלא צריך להעמיס על בן אדם חמישים תוכניות שלא יזכור. אבל חטיבה צריכה שתי תוכניות רלוונטיות. הכי חשוב שנתאמן לתרחיש הקיצוני יותר. אם אני הולך בתרגיל עם ציוד ששוקל שישים אחוז ממשקל הגוף, יהיה לי קל יותר להילחם עם ארבעים אחוז. אחת הבעיות בתקופת המעצרים ביהודה ושומרון היתה שלא שאלנו את עצמנו מה יקרה בתרחיש קיצוני יותר - ואז נתקלנו בו בלבנון. המג"דים והמ"פים מתאמנים עכשיו לתרחיש הכי קשה שהם יכולים לדמיין." ~ על האימונים של חטיבת הצנחנים שהוא מפקדה. מתוך ראיון לעמוס הראל, עיתון "הארץ", 29/09/10 ([5]).
  • "חד וחלק ניצחנו. אנשים שוכחים איך אזרחים נסעו לפני שמונה-תשע שנים עם שכפ"צ וקסדה בכבישים ביו"ש. ומי טייל אז בכלל ברובע המוסלמי בירושלים העתיקה? אז נכון שהיו בזמן האחרון שלושה פיגועי ירי בשטחים, אבל מספר כזה הוא בתחום הסביר הצבאי. זה חלק מ-62 שנות לחימה. הסיפור לא נגמר, אבל הטרור גם לא חזר להשתולל בכבישים." ~ על האיתיפאדה השנייה. מתוך ראיון לעמוס הראל, עיתון "הארץ", 29/09/10 ([6]).
  • "אני לא בטוח שהגדרנו לעצמנו בדיוק מהו ההישג הנדרש בעימות כזה. תוך כמה זמן צריך לדכא את הקטיושות? אבל אלה דברים שנסגרים בדרגים שמעלי. מה שברור הוא שהשנים של לחימה בטרור בעזה, ביו"ש ובלבנון לימדו אותנו שאין דבר כזה ניצחון על האפס. בסוף, מה שצריך הוא לפעול בעוצמה כזו שתוציא לצד השני את החשק לחזור ולתקוף. ניצחון לוקח זמן. שאף אחד לא יחשוב שיש פתרון קסם שפותר הכל באיבחה אחת. אם וכאשר נלך למלחמה, כדאי שנצא אליה מפוכחים." ~ על מלחמה. מתוך ראיון לעמוס הראל, עיתון "הארץ", 29/09/10 ([7]).
  • "נהגתי לומר זאת לצוערים בבה"ד 1. ברגע שאתם יוצאים הביתה עם התגיות של קורס הקצינים, מתייחסים אליכם בארוחת שבת כאילו אתם צריכים להסביר את מדיניות צה"ל מול לבנון או איראן." ~ מתוך ראיון לעמוס הראל, עיתון "הארץ", 29/09/10 ([8]).
  • "את זה אתה לומד כבר כמ"מ בפלוגה רובאית. השעמום הורג את הארגון. כשאין לפלוגה עיסוק מבצעי רחב, תראה מה תקבל. חיילים ימציאו לך נהלים חדשים, משברים בין צעירים-ותיקים. הצבא הוא השתקפות מלאה של החברה הישראלית. זה נכון גם לגבי שתיית אלכוהול וגם לגבי השתמטות משירות. דברים מבחוץ מחלחלים לצבא." ~ מתוך ראיון לעמוס הראל, עיתון "הארץ", 29/09/10 ([9]).
  • "המעמד שלנו נשמר בזכות התפקוד היום-יומי של החטיבה. אם לא נטפל טוב בחיילים, במשפחות השכולות, באימונים, יגידו שהצנחנים הם לא מה שהיו פעם. זה לא עניין של יחצ"נות. במשמרת שלי אני חייב להיות כל הזמן מודאג ומוטרד. אוי למח"ט שיגיד: 'הכל בסדר אצלנו, מי שרוצה שיבוא להתנדב ואת כל השאר אני לא צריך'. עם הנוער צריך לעבוד כל הזמן. אני חושב שלעם ישראל יש עדיין בעיות סביב הגיוס, למרות המוטיבציה הגבוהה שרואים אצל הלוחמים. אני גם לא נתלה יותר מדי בנתונים. סטטיסטיקה אפשר לסדר איך שרוצים, בעזרת כמה שינויים בנוסחאות." ~ מתוך ראיון לעמוס הראל, עיתון "הארץ", 29/09/10 ([10]).
  • "לכן, אין בית ספר שאוזמן אליו לערב מתגייסים ולא אלך. צריך להתעקש ולבקר, גם אצל אדון דגני בגימנסיה הרצליה (ד"ר זאב דגני, מנהל גימנסיה הרצליה, התנגד להופעת קצינים בבית ספרו. ע"ה). אסור לנו להוריד את הרגל מהגז. כשאני מסתכל על הצנחנים, יש כאן קאדר יוצא מן הכלל של מפקדים - ועדיין צריך להילחם על כך. על כל הצלחה יש גם כישלון, כשאתה לא מצליח לשכנע סמ"פ להישאר בקבע, למרות שהיה מתאים להיות מ"פ בסדיר. שלא יספרו לנו כל הזמן עד כמה מצבנו מעולה." ~ מתוך ראיון לעמוס הראל, עיתון "הארץ", 29/09/10 ([11]).
  • "בשכבה שלי אני מהקצינים עם הכי הרבה ניסיון קרבי. אני זוכר איש מילואים שנרצח בשכם באינתיפאדה, אני הגעתי למקום שלוש דקות אחריו, אחרי שהתעכבתי בזכות שיחת טלפון. היינו צריכים לצאת יחד. אני זוכר את זיו ברגור שהיה אצלנו מ"פ ונהרג בתאונת דרכים בצמח, אני זוכר את את נדב מילוא ואת איתן בלחסן שנהרגו כולם בלבנון, אבל מעבר לכך הרגשות שלי חסומים. בדרך הביתה עברתי לא מזמן ליד תאונה עם ארבעה הרוגים. פעם בנסיעה לסיני הייתי עד להתהפכות של משאית אסירים מצרים. הם היו כולם באזיקים כשהמוח שפוך על האדמה, מחזה זוועה זה היה, נדמה לי שבגלל כל המפגשים האלה עם המוות כל כך קריטי לי ליהנות מהחיים." ~ מתוך ראיון לאביחי בקר, עיתון "הארץ", 8 בדצמבר 2000 .
  • "אני לא נאיווי. תמימות רחוקה ממני שנות אור. אבל לי עדיין כואב שלא טיפלנו בהם כראוי. יש לי ידיד נפש, אליאס נאסר, שהיה מפקד גדוד 10 בעיישיה. זה בחור שהציל המון חיילי צה"ל ממוות, גם את שלי. ירו עליו יותר מכל אדם אחר שאני מכיר. הוא איבד משפחה. עכשיו הוא נמצא במצובה. כל פעם שיש בהר דב איזה אירוע הוא מצלצל להתענין מה שלום החיילים. לפעמים הוא גם בא לבקר אותי במפקדת הגדוד. לדעתי, מדינת ישראל לא עשתה מספיק למענו ולמען שכמותו, לוחמים שאפילו אחרי שלושים וארבע הסכמי שלום עם לבנון וסוריה לעולם לא יוכלו לחזור הביתה. אדם שנתלש ממולדתו אי אפשר לפצות אותו, אבל בנקודות הקטנות הייתי מצפה שזה יתנהל אחרת." ~ מתוך ראיון לאביחי בקר, עיתון "הארץ", 8 בדצמבר 2000.
  • "עכשיו אתם צריכים לקבל החלטה עם עצמכם. עד עכשיו הדור שלפניכם דאג לשלומכם ולכך שתחיו חיים נורמליים, עכשיו הגיע תורכם להגן על המדינה שלנו. יש כאן מרוץ שליחים ובמרוץ הזה כל אחד מאיתנו אחראי לעתידה של המדינה. מה זה שירות משמעותי? שירות משמעותי זה לא בהכרח להיות מפקד צוות בסיירת מטכ"ל וגם לא בהכרח להיות טייס בחיל האוויר. זה בהכרח כל מה שאתה יודע לעשות ויכול לעשות והאופן שבו אתה ממצה את עצמך עם הנתונים הפיזיים והנפשיים שלך". ~ בהרצאה לתמידי כיתה יב' בראשון-לציון על השירות בצה"ל (מקור).
  • "למה שמועות? זה נכון. ומה זה החטיבה? אני זה החטיבה. מבחינתי כל המסלולים האלה - הסדר, מח"ל, נח"ל - כל אלה אני לא רוצה אותם בחטיבה. זה מסלולים שלא כלכליים לי. איך אני יכול להוציא אתכם לפיקוד כשאני יודע שאתם לא תעשו מספיק תפקידים? זה שטויות שלמילואים צריכים קצינים, יש לי מספיק קצינים. אני רוצה בחטיבה שלי מפקדים, וזה לא שווה לי כלכלית להוציא אתכם לפיקוד." ~ בתשובה לשאלתו של חייל האם זה נכון שהחטיבה מפלה לרעה חיילים שנמצאים במסלול ישיבות הסדר (מקור).
  • "אני אגיד לכם את האמת - אני שונא, לא סובל, את המסלול הזה. אני לא חושב שהוא ערכי. אני בונה סגל גם יותר גבוה, אני רוצה שיעשו הרבה תפקידים. אני רוצה שיהיה גם סמ"פ." ~ (מקור).
  • "מצוינות איננה כותרת, היא איננה סיסמא. מצוינות היא דרך חיים, היא התביעה היום-יומית לעשות הכי טוב שאפשר, להשתפר , להתקדם , ליזום , ולנצח. צה"ל זקוק לבית-ספר לקצינים איכותי, המושתת על רוח ומעש, כזה שיבטיח שמכאן ייצאו קצינים וקצינות הראויים לעמוד במשימת ההגנה על מדינת ישראל ועל ביטחון תושביה." ~ בסיום תפקידו כמפקד בית הספר לקצינים (מקור).
  • "הקצונה איננה רק קריאת 'אחריי' בשדות הקרב. הקצין הוא חינוך, הקצין הוא משא האחריות. מהות הקצונה היא ההבנה שהפרט עושה למען הכלל, שהפרט מנהיג את הכלל. בִּצניעות אומר כי לאורך שרותי הצבאי לא חוויתי תפקיד הכורך את כל אלה יחדיו בצורה כל כך שלמה ומלאה כמו בפיקוד על בה"ד 1." ~ בסיום תפקידו כמפקד בית הספר לקצינים (מקור).
  • "כולכם פראיירים, גם אני. למה, אתם שואלים? כי בחרנו במקצוע שבו אתה נותן ומקריב המון מבחירה, בידיעה שלמה שלא תקבל תמורה. בחרנו בתפקיד שבו האצבע המאשימה היא תמיד עלינו, בתפקיד שהאחריות וההחלטות הן תמיד שלנו, ובתפקיד שההפסד בו הוא לא כסף או פיטורים במקרה הכי הגרוע, אלא חיי אדם. בחרנו בטייטל לכל החיים." ~ בשיחה עם צוערים כמפקד בית הספר לקצינים (מקור).)
  • "בגלל ההפגנות, קיצצו את תקציב הביטחון, ועכשיו לא נוכל לירות טילים באימונים" ~(גילי כהן, הארץ, פברואר 2012)
  • "לפני חודש הדחתי שני צוערים ימים ספורים לפני סיום הקורס. זה היה ביום שישי, והם עלו לשמירה וקראו עיתון. פתאום הם שמעו רעש, נבהלו, והחביאו את העיתונים. הם הציצו מהמגדל וראו רוכב אופניים עובר בכביש. מה הם עשו? חזרו לקרוא עיתון. הדחתי אותם על 'פגיעה בביטחון הלאומי'. נגיד שהבאתם עיתונים לשמירה, עובר אזרח ואתם חושבים שאם זה לא קצין מותר להמשיך לקרוא? אם זה באמת היה אזרח, הוא היה חושב לעצמו: אם אלה הקצינים שאמורים לשמור עלינו מחר להוביל אותנו, במלחמה הבאה בטוח נפסיד. וכן, המלחמה הבאה מתחילה מזה ששומרים כמו שצריך." ~ מתוך ראיון ליהושע בריינר, "מפקד בה"ד 1 לא פראייר של אף אחד" באתר וואלה!, 20 בדצמבר 2008, (מקור).

נאמר עליועריכה

  • "שבועיים אחרי שגמר קורס קצינים יצא חליבה לפשיטה על מיידון, מבצע שהוביל מח"ט הצנחנים אז שאול מופז. כשהיה מ"פ מסייעת בגדוד 202 הוא השתתף בפעולה נגד יעדי חיזבאללה בקו שבין כפרא ליעטר, פשיטה שבה נהרג חברו סרן ערן אלכאווי. כשהיה סמג"ד ראה את המג"ד שלו, סא"ל חגי מרדכי, נפגע מטר ממנו בהיתקלות בסלוקי. רס"ן אורי אזולאי וסמ"ר תום קרין לא חזרו ממשימה שאותה הוציא. הוא נטל חלק בחילוצם של חללי אגוז, סגן צור פרנס וסמ"ר זוהר מינץ." ~ מתוך ראיון לאביחי בקר, עיתון "הארץ", 8 בדצמבר 2000.
  • "כשנחנך בסיס האימונים בשומריה ב-2003, התפתח בצבא ויכוח לוהט. הבסיס נבנה בידי חיל ההנדסה האמריקאי, בעקבות נסיגה ישראלית באזור ג'נין (שבו שכן המחנה הקודם בסאנור) במסגרת הסכמי וואי. סטנדרט הבנייה, בהתאם, גבוה בהרבה מהמקובל במחנות צה"ל. כמה מהקצינים טענו שבבסיס המשוכלל יצמחו חיילים מפונקים. הכותרת לכתבה ב"ידיעות אחרונות" מאותה תקופה, ציטטה את אחד הטירונים שאמר: "כמו קייטנת כדורסל". אל"מ אהרן חליוה, מח"ט הצנחנים כיום ששימש אז כמפקד הראשון של הבסיס החדש, טען שצנחנים יכולים לישון טוב בחדרים ממוזגים ואחר כך לצאת לאימון מפרך על הגבעות הסמוכות. הזמן הוכיח שחליוה צדק." ~ מתוך עיתון "הארץ", 13/02/10 ([12]).
  • "חליוה עצמו בן 43. הגיל של עמיתיו לשכבת התפקידים נע בין 41 ל-46. בעיני רבים הוא מהבולטים, אם לא הבולט ביותר, בשכבת הגיל שלו בצבא. ניכרים אצלו ניסיון רב, שליטה מלאה בחומר המקצועי והובלה כריזמטית של פקודיו. למח"ט הצנחנים התמנה אחרי שפיקד על בית הספר לקצינים, על חטיבה מרחבית בגדה ועל חטיבת צנחני מילואים. הוא גם בטוח מאוד בעצמו, שנון ורהוט. נציג דובר צה"ל עוקב בחשש מה אחרי הראיון ולא ברור אם הזיעה הנוטפת ממצחו קשורה בהכרח רק בחום הלוהט בצאלים (חליוה דווקא מרוצה: "זה תרגיל לוחמה בשטח בנוי. אפשר להתאמן גם בעומס חום כבד"). בזמן שרוב עמיתיו מהססים להוציא מלה, מח"ט הצנחנים יורה תשובות מהירות וחדות. מפקדיו, כמו התקשורת, הבחינו בכך לפני שנים. תיק הארכיון שלו בעיתונים מלא וגדוש בהשוואה לבני גילו בצבא." ~ מתוך ראיון לעמוס הראל, עיתון "הארץ", 29/09/10 ([13]).
  • "בנסיבות אחרות, הוא עשוי היה להיות מפקדו של הקצין מדו"צ. אם יחליט הרמטכ"ל הבא, יואב גלנט, לבחור כדובר צה"ל הבא אחרי תא"ל אבי בניהו מפקד קרבי ולא איש התחום המקצועי, רבים רואים בו את המועמד המתאים ביותר. חליוה אומר שאינו מעוניין בכך. המינוי הבא שלו, מפקד אוגדה מובחרת (בדרגת תא"ל), כבר נקבע והוא אינו רואה סיבה שישנו אותו. ייתכן שהצדק עמו: לקצין קרבי יהיה קשה לצאת מתפקיד דו"צ בשלום. הציניקנים במטכ"ל יוסיפו שמינוי לדובר צה"ל עוד יחייב את חליוה לצמצם את החשיפה התקשורתית שלו." ~ מתוך ראיון לעמוס הראל, עיתון "הארץ", 29/09/10 ([14]).
  • "השינויים שחוללת בתנאי הצוערים ילוו את הבה"ד ואת הקצינים העתידיים עוד שנים רבות. אך ההתקדמות האמיתית היא זו הפחות ניכרת לעין, בתוכן ההכשרה ובסגל ההדרכה." ~ האלוף אבי מזרחי על תקופת הפיקוד של אל"מ חליוה על בית הספר לקצינים (מקור).
  • "כשחליוה נשאל, כצנחן ותיק, על הכניסה של חטיבת הצנחנים בפעם השנייה לבינת'-ג'בל והנפת דגל ישראל על אחד הגגות כדי לביים תמונת ניצחון, יש לו תשובה מוחצת: 'המסר שלי לצוערים הוא שכאשר הם יישלחו לכבוש את בינת-ג'בל וייתקלו בהתנגדות שבה נתקלו חברינו במלחמה האחרונה, אי אפשר יהיה לתלות שם דגל על שום גג של מפקדת החטיבה לשעבר, ועל שום בניין צבאי אחר, כי כבר לא יישארו שם בניינים כאלה. אז כבר לא צריך לתקוע דגל בכדי לסמל ניצחון, הניצחון יהיה חד משמעי'." ~ מתוך ראיון לפליקס פריש, עיתון "מעריב", 12 באוקטובר 2007.
  • "חליוה מעיד שכשהוא עצמו היה חייל וצוער, הוא למד להכווין אש ארטילרית, לפוצץ מטענים ונפלים וטס הרבה במסוקים. בקורסי הקצינים בשנים האחרונות, הוא מודה, לא עשו את זה. 'היו צוערים שלא ניווטו בקורס קצינים, שלא טסו במסוק, שלא פוצצו מטען ולא פיקדו על תרגיל באש. כחייל ומ"מ (מפקד מחלקה) הכרתי כל אבן ברמת הגולן, ויש לי היום צוערים שחושבים שגשר בנות-יעקב זו להקה'." ~ מתוך ראיון לפליקס פריש, עיתון "מעריב", 12 באוקטובר 2007.
  • "'עכשיו אנחנו חוזרים לדברים שזנחנו. בקורס קציני יבשה חזרנו לעשות ניווטי בדד (בשנים האחרונות הופסקו ניווטי הבדד במרבית היחידות מסיבות בטיחותיות ורוב הניווטים מתבצעים בזוגות - פ"פ). מ"מ לעתיד צועד שלושים קילומטר לבדו בלילה, צריך להתמודד עם ציר הניווט, עם הבדידות ועם הפחד, ואני משוכנע שמ"מ כזה יהיה טוב יותר בהובלת חייליו בקרב. כשאתה הולך עם חמישה עשר חיילים שנושפים לך בגב, אתה לא יכול להרשות לעצמך לטעות בניווט ולחזור מאתיים מטר אחורה, כי מאחוריך יש חמישה עשר איש שסומכים עליך, ועכשיו מקללים אותך.' את הדברים האלה הוא אומר לא זנחו סתם. 'תמיד עולה השאלה על מה לוותר, והיום מוותרים יותר על העימות המוגבל', מסביר חליוה. 'כשאני מכשיר קצין לפקד על מעצר בשטחים, ההצלחה שלו במשימה היא לבצע את המעצר במינימום נזק סביבתי. במלחמה הנזק הסביבתי פחות מעניין אותי. אני צריך לעמוד במשימה, בזמן, גם אם יש לזה מחיר. אנחנו מאמינים שצוער המוכשר לפעול בתרחישי קיצון, כמו כיבוש עזה, ילמד בקלות לבצע מעצר, אבל לא להפך. לאחרונה שלחנו צוערים למשימת תרומה לקהילה, כפי שנהוג בכל צה"ל, והם התייצבו אצל אישיות ציבורית בכדי לנקות ולצבוע בתים של קשישים. הוא אמר להם את מה שבוודאי כל אזרח חושב: התרומה שלכם לקהילה, מבחינתי, היא שתנצחו במלחמה'." ~ מתוך ראיון לפליקס פריש, עיתון "מעריב", 12 באוקטובר 2007.

קישורים חיצונייםעריכה

  תמונות ומדיה בוויקישיתוף: אהרון חליוה