גבריאל בלחסן

דף זה זקוק לעריכה, על מנת שיתאים לסגנון המקובל בוויקיציטוט.
לצורך זה ייתכנו סיבות אחדות: פגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים, סגנון הטעון שיפור או צורך בהגהה. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה שלו.

גבריאל בלחסן (14 במאי, 1976 - 20 באוגוסט, 2013), משורר, כותב שירים, זמר-יוצר, גיטריסט ומוזיקאי ישראלי. חבר להקת אלג'יר.

כללי

"הרבה לפני שהתחלנו להאמין, ככה אני מאמין, היינו קופים. כל מכוני הסרת השיער היו עושים הון בתקופה הזאת. לא שהשתנה משהו מבחינתי. כולם נשארו קופים. אני מאוד אוהב קופים. קופים בחליפות של ארמני, קופים עם טליתות, כולם קופים. מגולחים, אבל קופים"
"זה מתחיל להתניע. כמו בהופעה. בהתחלה קר לך, ורק בשיר השלישי-רביעי משהו מתחיל לזרום… בכלל, ראיונות זה הטיפול הכי טוב שאני מכיר. כמו שאני משתמש במוזיקה כדי להגיע לרגשות, ככה בכתיבה על המוזיקה, אפשר להגיע לרגשות. וגם מגיעים לדברים מסוימים שהפסיכולוגיה המודרנית לא תמיד מצליחה להגיע אליהם לאנשים כמוני"
"טוב, אני אנסה. הצינורות האלה? אני חייב להיות כן ולהגיד שאין בהם קשר ישיר – זה לא שעל ידי שמיעת שיר מסוים אני נרפא מכל המחלות שלי. זה לא עובד ככה. למוזיקה יש כוח מסוים, עד גבול מסוים. אבל כנראה שיותר קל לי לתקשר דרך מוזיקה. זה מבחינתי התרגום הנכון לכל מה שקורה מסביב. פיתחתי את הצינורות האלה במשך השנים, ובעזרתם התחברתי לבני אדם והצלחתי לתקשר, כמו אדם שסובל מתסמונת דאון, ובדבר מסוים מצליח לתקשר. בשבילי זה פשוט השתכלל לתוך שפה מסוימת"

על המוזיקה

"אני נוהג להקליט בזמן אמת, מבלי לשכתב. וכמעט כל השירים בשני הדיסקים שלי הוקלטו מבלי לעבוד עליהם כמעט, רק על הלחנים. אני מכופף את המוזיקה לטובת הטקסט, כי מצאתי שהטקסט הרבה יותר חשוב לי. לא רציתי לפגוע בו, כי זה היה תיעוד ופחות חשובים לי המבנה והסדר והמשקל ושזה יזרום בצורה נעימה באוזן. כתבתי בזמן אמת, ברגעים הכי קשים, תוך כדי סבל. באותה תקופה הרגשתי שלא נשאר לי יותר מדי זמן לחיות, וכשפתאום אתה מכיר בזה, אתה ממהר לעשות כל מיני דברים שלא עשית לפני. לא התכוונתי להקליט תקליטים, זה לא היה בראש שלי. אני מטבעי שאנן, ואני יכול לגרור את הדברים ולמשוך אותם שנים, אבל הרגשתי שהזמן ממש קצר. והרגשתי שאני מתאר בשידור חי, בזמן אמת, איך אני מרגיש ומה עובר עלי תוך כדי שאני נכנס לאשפוז, יוצא מאשפוז, בין זה לזה. והרבה פעמים שומעים את זה בשיר, וגם אם לא שומעים, מבחינתי זה תיעוד, שתמיד אני יכול לחזור אליו"
"שיר ,מתחיל אצלי כמו כל רצון אחר שבזכותו יוצאת יצירה. אתה רוצה מאוד ילד – אבל אתה לא ממש יודע מי יצא ממך. אתה מאוד רוצה, אבל אתה רק יודע שאתה רוצה. מרגיש תחושה מסוימת. אבל אני מאוד מבולגן בעשייה שלי ומתעצל. אגב, אני נהנה מאוד גם ממוזיקה של אחרים"
"בדיסק מסוים, שיר מספר 1, 3 ו-10. מהדיסק השני… קשה לי להגיד, כי אף פעם לא אהבתי נניח בלהקה מסוימת את כל מה שהם עשו. קשה לי למצוא שלמות גם במה שאני עושה. בדיעבד יש שירים שהייתי מוותר עליהם, או שהייתי משפר אותם"
"לפעמים זה מתסכל, אבל אז אני מבין שזה האגו מדבר. יש סכנה כשאתה מתעד את עצמך בזמן אמת, כי אתה עלול לכתוב מתוך רגשנות, למשל, ובאותו רגע זה נראה לך מדהים ואתה מרגיש שהצלחת להעביר משהו, אבל לפעמים במבחן של הזמן זה נראה פתטי. אתה חושף את עצמך בצורה מסוימת, אבל אתה גם יכול לשים את עצמך ללעג. חוץ מזה, פשטות צורמת לפעמים"
"לכל התקליטים שלי יש חוט מקשר – חיסרון, חלל עצום שנוצר במקום שבו הייתה אמורה להיות בשבילי אותה דמות, אותה השגחה עליונה. ואת אותו חלל עצום מילא הדמיון שלי בכל מה שאפשר, בכל מיני גני עדן וגיהינומים מפורקים והמון ציניות והמון כאב. צריך להבין את זה: נולדתי חילוני וההורים שלי חזרו בתשובה והפכתי דתי בעל כורחי וחזרתי בשאלה וחזרתי בתשובה וחזרתי בשאלה וחזרתי בתשובה והתחלנתי, ואני כבר לא שייך לשום מקום… ויש לי רומן ארוך עם עצם קיומה או אי קיומה של ההשגחה העליונה – בשני התקליטים, וגם באלג'יר והרבה לפני שחשבתי שזה יהפוך להיות מוזיקה או טקסט או דיאלוג עם קהל או עם עצמי. ואין כמעט שירי אהבה בתקליטים שלי, כולל בשיר 'אוקיינוס קפוא', שאני לא ממש מדבר בו על אהבה גדולה, אלא על מוות של אהבה – אבל מעבר לזה? זה הדיאלוג הזה ביני לבין אלוהים, ביני לבין עצמי בעצם"
"בהתחלה לא נחשפתי אליה במיוחד. שמעתי מוזיקה בבית הכנסת במושב, שהמתפללים בו היו חבר'ה שחזרו בתשובה ויצרו סגנון ייחודי למקום הזה: סלט פירות של לחנים – 'לכה דודי' עם לחן של הביטלס. וזה היה מסביבי כל הזמן. כשהייתי ילד תופפתי על פחים, ובשלב מסוים ניגנתי באורגן, וזה מצא חן בעיני. בגיל 16-15 שמעתי גיטרה של חוזר בתשובה שהביאו למושב שלנו – הייתה לו פעם להקת רוק, והיום הוא עושה מוזיקת רוק חסידית. הוא ניגן מקצבים ואקורדים של רוק מחוץ לבית הסמוך, עם עוד אנשים ששתו איתו ויסקי או ערק. נדמה לי שזה היה במוצאי שמחת תורה. אני חושב שזאת הייתה הפעם הראשונה שממש נחשפתי לזה. קפאתי במקום. אמרתי לעצמי: זהו! אני צריך לדעת לנגן על הדבר הזה! באותו רגע הבנתי שאני כבר לא יכול להיות מהצד. אני רוצה להיות עם הדבר הזה, ושאחרים יתרגשו ממני כמו שאני התרגשתי באותו רגע! זה היה מתסכל כי החזקתי את הגיטרה וניסיתי, ידעתי שאני רוצה להגיד משהו, ולא הצלחתי להגיד אותו.

בגיל 16 עזבתי את בית הספר. אמרתי למורה שלי שאני הולך להקים להקת רוק ולעבור לתל אביב. היא אמרה לי 'אוי ואבוי מה שיקרה לך'! האמת היא שממש לא התכוונתי לזה, אבל זה מה שקרה"

זה התחיל כשהפרידו אותי ואת אביב (גדג') בגיל 14, בגלל שפרצנו לאיזשהו מקום, וההורים שלנו לא נתנו לנו להיפגש יותר. ובזמן הזה אביב הקים עם מישהו מהאזור הרכב ביזארי לחלוטין, והם עשו הופעה במועדון במושב. התחבאתי בשיחים ושמעתי אותם מנגנים. התמלאתי בקנאה בעוצמה שעל הבמה, והרגשתי עצוב מזה שאני אפילו לא בקהל, אלא בתוך השיחים, ואביב הוא החבר שלי, אבל אנחנו לא חברים… באותה תקופה התחלתי לנגן על גיטרה קלאסית. ויום אחד, במקרה, אביב עבר ליד הבית שלי ושמע אותי, ונכנס, וחזרנו לדבר. וככה הצטרפתי להרכב הזה"

"אביב, שגדל בבית מוסיקלי שבו שמעו ז'ק ברל, השמיע לי כל מיני סוגי מוסיקה, אתניקס, מטליקה, נגיעות מזרחיות. הייתי מקליט בטירוף מהרדיו את התוכניות הרועשות, רוק כבד. אהבתי את הזעם, השאגה. הגברתי את הווליום, העיקר שיהיה רעש נורא, גולמי. לימדתי את עצמי לנגן בגיטרה קלאסית"

על רוחניות

"היום כולם עומדים על סף של שיגעון. ומי שלא עמד על סף של שיגעון, הוא בנאדם קטן. כי הוא בנאדם שלא ראה דברים בחיים שלו ולא שמע ולא האמין ולא שאל את עצמו אפילו פעם אחת: האם יש משהו מעבר? האם יש משהו מעבר לעצמי? האם כל המוצק הזה, כל הנוזלי הזה שאני מכיר האם זה לא חלום?" -- מתוך סדרת הטלוויזיה "הפיצוחייה"
"זו יוהרה להאמין באלוהים. ובאותה מידה, זו יוהרה לשלול את קיומו"
"אני מגדיר את עצמי אתאיסט. זה דורש המון, מלחמה יומיומית. האדם המאמין מחזיק את עצמו בקיום המצוות, לאתאיסט אין במה להיאחז. להיות אתאיסט זה להיות בודד, וזה אכזרי. אפלה נוראה ונואשות. הכל הופך לאקראי, בלי משמעות. אין לך גורם חיצוני, אבא שמלטף, אז אתה נאחז באהבה, בחמלה, בטוב הלב של אנשים"

על עצמו כאמן

"איזה חרטה ברטה. האמן המיוסר, אינעל דינק. אפשר לחשוב. כשאתה מרוסק, אתה לא יכול להסתכל על גיטרה. היא מסתכלת עליך ואומרת, ‘מה, אתה לא מסוגל לנגן בי?' אין לי כוחות אלייך בכלל. אין לי כוחות לכלום. חרא"

על מחלת המאניה דיפרסיה

"בתקופה האחרונה אני בתענית שתיקה כזאת. נהפכתי למיצג. זו חשיפת יתר שאני התחלתי, בתקליטים. כל פעם אני נשבר ואני אומר די, אני לא רוצה. אני מחליט להיות כמו ג'יי-די סלינג'ר, מסתגר, לא מדבר, לא כלום. אבל אז עובר מישהו על אופניים בתל אביב ואומר לי, ‘גבריאל, אתה מרפא לבבות', והופה! זה נותן לי עוד פוש כזה, עוד כוח. אני אומר יאללה, נכתוב עוד שיר. אני מרגיש שאני נותן קול לאנשים שאין להם פה. יש תחושה שמתקדמים ושיש המון מודעות למחלה, אבל זו עדיין תפישה של ניאנדרטלים. אנשים תורמים לבתי חולים רגילים אבל בתי חולים של פגועי נפש זה לא סקסי. באברבנאל הכל שבור, מרוסק. כנראה שלאנשים לא נעים להתעסק בזה. כנראה הם מפחדים"

על המוות, אמונה עצמית ושעמום

"לפעמים הכל בסדר כזה. הכל רגיל. בסדר כזה שאתה יושב ולא קורה כלום. וכשזה ככה, אז אתה צריך מוזיקה, אתה צריך משהו להרגיש שאתה חי"
"ככל שאתה מתרחק מעצמך, אתה מפחד מעצמך"