גוסטב פלובר

גוסטב פלובר (בצרפתית: Gustave Flaubert;‏ 12 בדצמבר 1821 - 8 במאי 1880), סופר צרפתי.

אמנות

"האמנות גדולה כי היא משגשגת."
"מוטב להשתכר מדיו מאשר מקוניאק."
"הקושי בספרות הוא לדעת מה לא לומר."
"גזע הגלדיאטורים לא עבר מן העולם. כל אמן הוא כזה. הוא משעשע את הציבור באמצעות ייסוריו."
"יש ליצירותיו צרה אחת גדולה והיא הרמה של קהל המעריצים שלו. יש גאונים גדולים שיש להם מום אחד, חטא אחד, והוא שהם נוגעים במיוחד ללבבות וולגריים, לנשמות הנוטות לשירה קלה. (...) אני כשלעצמי מעדיף גאונים טיפה פחות נוחים למגע, שבזים קצת יותר לקהל הרחב, מרוחקים יותר, גאים יותר באורחם ובטעמם."
"איזה משוט כבד הוא העט, ובאיזה זרם עז על הרעיונות לחתור!"
"כמה נפלא ודאי להיות סופר גדול, להשליך אנשים לתוך מחבת המשפטים שלך ולגרום להם לקפוץ באוויר כמו ערמונים."
"אחד הדברים המוכיחים כי האמנות נשכחה לחלוטין הוא כמות האמנים השורצים בכל עבר. ככל שיש בכנסייה זמרי מקהלה רבים יותר, כך סביר להניח שהמתפללים עצמם אינם מאמינים אמיתיים."
"האמנות אינה מתעניינת באישיותו של האמן. חבל מאוד אם אינו אוהב אדום, ירוק או צהוב; כל הצבעים יפים, וחובתו להשתמש בהם..."
"כשאתה משווה את עצמך לסובב אותך, אתה מתפעל מעצמך; אך כשאתה מרים את עיניך גבוה יותר, לעבר רבי האמנים, לעבר המוחלט, לעבר החלום, עד כמה אתה בז לעצמך!"
"לא כתבתי מעולם דבר אחד שמניח את דעתי באופן מלא."
"אתה צריך לכתוב בעבור עצמך, לפני הכל. זה הסיכוי היחיד לעשות משהו בעל ערך..."
"הסגנון מצוי מתחת למילים באותה מידה שהוא מצוי בתוך המילים. הוא הנפש כשם שהוא הבשר של היצירה."
"אל לו לסופר להותיר כל זכר לעצמו לבד מאשר ביצירותיו. חייו לא משנים באמת. לעזאזל איתם!"
"המחבר בספרו חייב להיות כמו אלוהים בעולמו, נוכח בכל מקום ובלתי נראה בשום מקום."
"ללה-ברוייר יש אמרה היקרה ללבי: 'סופר טוב מאמין שהוא כותב באופן סביר.' זה כל מה שאני מבקש, לכתוב סביר, וזה כשלעצמו יומרני מספיק."
"אין נושאים יפים או בזויים, ואפשר כמעט לקבוע כאקסיומה שמנקודת ראותה של האמנות הטהורה אין נושאים בכלל, שכן הסגנון עצמו הוא לבדו דרך מוחלטת לראות את הדברים."
"נראה לי שיש בכל זאת איזה עונג אכזרי בכתיבה, אם אתה נשאר כבול לעינויים האלה, ולא מייחל לאחרים."
"משפטים חייבים לרשרש בספר כמו עלים ביער, כולם נבדלים עם כל דמיונם זה לזה..."
"כשאני מגלה הצללה לא נעימה או חזרה באחד מן המשפטים שלי, אני בטוח שאני מתבוסס בתוך השקרי. בכוח החיפוש אני מוצא את הביטוי הנכון, שמאז ומעולם היה היחיד, ובה בעת הוא גם הרמוני. המילה לעולם אינה חסרה כאשר הרעיון בידך."
"כשלעצמי, אינני יכול לדמיין כיצד אנשים שאינם עסוקים באמנות מעבירים את זמנם. איך הם חיים זו חידה..."
"אף שהשיער נושר מראשי, אני מאמין שעט הנוצה שבידי לא איבד את רעמתו."
"אינני מאמין אפילו שסופר צריך לבטא את דעתו שלו על ענייני העולם הזה. הוא יכול להקפיד שהיא תימסר, אך אינני אוהב שהוא מצהיר אותה."
"אני כותב לא בעבור הקורא של היום, אלא בעבור כל קורא שיחיה כל עוד השפה קיימת. מרכולתי אינה ניתנת לצריכה מיידית, היות שלא נועדה אך ורק למען בני דורי. על כן לתועלתי אין הגדרה, וכתוצאה מכך אין לה מחיר."
"הדבר החשוב בעולם הזה הוא לשמור את נפשך במקום רם ונישא, הרחק מן הטינופת הבורגנית והדמוקרטית. עבודת האמנות דורשת גאווה; דבר שממנו לעולם אין די. זאת הפילוסופיה שלי."
"אני חי ממש כמו שבלול. הרומן שלי הוא הסלע שאליו אני דבוק, ואיני יודע בכלל מה מתרחש בעולם."
"החיים הם כה מחרידים עד שהדרך היחידה לשאתם היא להימנע מהם. ונמנעים מהם כשחיים באמנות, בחיפוש הבלתי נלאה אחר האמיתי כפי שהוא משתקף ביפה. קראי את רבי-האמנים הגדולים בניסיון להתוודע לתהליכים שעברו, בניסיון להתקרב לנשמתם, ותצאי מן הלימוד הזה מוכת סנוורים שיסבו לך אושר."

אהבה

"אהבה, ככלות הכל, אינה אלא סקרנות נעלה, תיאבון לבלתי נודע"

"נשים רוצות להיות מרומות; הן מכריחות אותך לרמות אותן, ואם אתה מתנגד, הן מאשימות אותך."
" 'הלוואי שלא הכרתי אותך!' – איני יכול להעלות בדעתי ביטוי אמיתי יותר של חיבה."
"האהבה אינה אלא סקרנות נשגבה. רצון לגלות את הנסתר ההודף אותך כרוח סערה."
"אהבה, ככלות הכל, אינה אלא סקרנות נעלה, תיאבון לבלתי נודע אשר דוחף אותך אל תוך הסופה בחזה חשוף ועם הראש קדימה."
"מאשימים אותם בסנסואליזם, את אותם פסלים היוצרים נשים ממשיות עם שדיים שיכלו לתת חלב ומותניים שיכלו להרות. בעוד שאילו היו יוצרים אריגי כותנה מקושקשים ודמיות שטוחות כתמרורי דרכים היו קוראים להם אידיאליסטים, ספיריטואליסטים."
"אחד מן הרעיונות המקובלים הוא שאישה לא יוצאת לטיול עם גבר לאור הירח רק כדי להתפעל מן המאור."
"בזמני לא נדרנו נדרים כאלה. עשינו אהבה! ובעוז! ... ואם התנזרנו מן הגברות, כפי שאני עשיתי באופן מוחלט במשך שנתיים (מגיל 21 עד 23), זה היה מתוך גאווה, כאתגר לעצמך, הפגנת כוח. אחרי זה היינו מתמסרים באופן מופרז לקיצוניות השנייה. בקיצור, היינו רומנטיקנים – אדומים, מגוחכים לחלוטין, אבל מלבלבים להפליא. מעט הטוב שנותר בי מקורו בימים ההם!..."
"בנעורי אהבתי לאין גבול, אהבה נכזבת, לוהטת ואילמת. לילותי עברו עלי בבהייה בירח, בתכנון מנוסת אוהבים ומסעות באיטליה, חלומות על תהילה 'למענה', ייסורי גוף ונפש... את כל אלה ידעתי, וידעתי היטב. לכל אחד מאיתנו יש לשכה מלכותית בלבו. אני את שלי ביצרתי בחומות, אך היא עדיין שם."
"... בגיל שלושים וחמש (ואני בן שלושים ושמונה) אתה מוצא כי שכלת את נעוריך; אז אתה פונה לעברם ומסתכל עליהם כמו על היסטוריה. באשר לאהבה, מעולם לא מצאתי באושר העילאי הזה דבר לבד מבלבול, טלטלה וייאוש! האישה נראית לי יצור בלתי אפשרי. וככל שאני לומד אותה יותר, אני מבין אותה פחות."
"אהבה היא כמו הצורך להשתין. בין שתיתן לזה לזרום לתוך גביע זהב או לתוך סיר חימר, זה חייב לצאת."
"אולי זה טעם סוטה, אבל אני אוהב את הזנות, אוהב אותה כשלעצמה... אף פעם לא יכולתי לראות אחת מן הנשים החשופות למחצה האלה חולפות ברחוב, לאור פנסי הגז, בגשם, בלי שלבי יתחיל להלום."
"מושג הזנות הוא צומת כה מורכב – של מותרות, מרירות, ריקנות היחסים האנושיים, השתלהבות של השרירים וצלצול הזהב – שאתה מסתחרר כשאתה מציץ פנימה ולומד דברים רבים כל כך! ואתה חש עצבות שכזאת! וחולם כל כך על אהבה!"
"כל כך אין הנשים מסוגלות להאמין שניתן לחיות בלעדיהן."
"בגיל מסוים שתי זרועותיה של כורסה מושכות אותך יותר משתי זרועותיה של אישה."
"האהבה היא פרח אביב שמדיף על הכול את ניחוח התקווה שלו. אפילו על החורבות שבהן היכה שורש."

רגשות

"הגאווה מפצה על הכול אם היא יושבת על בסיס מוצק."
"אני משוכנע כי הגאווה נמצאת ביסודו של כל דבר, וכי מה שאנו מכנים מצפון אינו אלא יהירות."
"היה זמן שבו חשבתי שאני מכיר את עצמי, אבל מרוב שניתחתי את עצמי אין לי מושג יותר מי אני."
"הדמעות ללב הם כמים לדג."
"משרה, רמה ככל שתהיה, לא תעניק לי לעולם את הסיפוק שמעניקה לי הערכתי העצמית כשאני מייצר משהו על פי רוחי."
"האין זה העיקר בחיים: לא להשתעמם?"
"הסתכלי אל נשמתך פנימה: האם יש שם רגש אחד שידעת פעם ומאז נעלם? לא, הכול נותר, נכון? הכול. החנוטים ששוכנים בתוך הלב לעולם אינם מתפוררים לאבק, וכשמציצים מבעד לחריץ שבכותל רואים אותם שם למטה, נושאים אליך את מבטם בעיניים קרועות, שאין בהן תנועה."
"אני מאמין בהחלט, שאתה יכול לרפא את עצמך אם אתה רוצה בכך. אך הרצון אינו נחלת כולם. יש איזו חושניות בכאב שגורמת לאנשים להתמסר לו."
"האופן העמוק ביותר כדי לחוש במשהו זה לסבול ממנו."
"הטבע, תחת שיפיח בי חיים, מתיש אותי. כשאני שוכב על הדשא נראה לי שאני כבר מתחת לאדמה ושחסות מתחילות לצמוח לי מהבטן."
"התשוקות שלנו דומות להרי געש: הן רוחשות ללא הרף, אך מתפרצות רק מדי פעם."
"אני אוהב בעת ובעונה אחת את המותרות, את השפע, את הפשטות, נשים ויין, בדידות וחברה, הסתגרות ומסעות, חורף וקיץ, שלג ושושנים, שלוה וסופה. אני אוהב לאהוב, אוהב לשנוא. יש בתוכי את כל הניגודים."
"צריך לצחוק ולבכות, לאהוב, לעבוד, ליהנות ולסבול – בקיצור, לרטוט עד כמה שניתן, עד קצה גבול הווייתנו. זה, לעניות דעתי, מה שנקרא להיות אנושי באמת, לא?"

אושר

"הדרך היחידה לא להיות אומלל היא להסתגר בתוך האמנות ולהחשיב את כל השאר חסר ערך."
"הבעיה אינה לחפש את האושר אלא להפיג את השעמום. זה אפשרי באמצעות עקשנות."
"האושר הוא סיפור אגדה שהומצא על ידי השטן כדי לגרום לנו להתייאש."
"העתיד גורם לנו ייסורים, העבר אוחז בנו, ובגללם ההווה נמלט מאתנו."
"הישמר נא מן העצבות. זוהי מגרעת."
"כמה דמעות אנוסות להישפך בגלל המילה הנוראה הזאת, 'אושר'? בלי המילה הזאת אפשר היה לישון ביתר רוגע ולחיות ביתר נועם."
"האושר הוא אדרת אדומה עם בטנת סמרטוטים. כשאתה מבקש להתכסות בה הכל מתפזר ברוח, ואתה נותר כרוך בסחבות הקרוב האלה שחשבת כי יחממו אותך."
"האושר עבור אנשים כמונו, מצוי ברעיון, ולא בשום דבר אחר."

זמן

"לי יש תחושה שאני זקן בלי שיעור, בא בימים יותר מאובליסק. חייתי לאין קץ, וסביר מאוד שכאשר אהיה בן שישים ארגיש צעיר מאוד. זה מה שהופך את העניין לבדיחה מרה כל כך."
"מעולם לא ראיתי ילד מבלי לחשוב על כך שיהיה לזקן, או עריסה מבלי לחשוב על קבר. מראה אישה עירומה מעלה בדמיוני את השלד שלה. זו הסיבה שמחזות של שמחה מעציבים אותי ומחזות עצובים כמעט שאינם משפיעים עלי כלל."
"אני אוהב להקיף את עצמי בזכרונות, כמו שאיני מוכר את בגדי הישנים. לעיתים אני עולה אל עליית הגג, שבה הם שמורים, מתבונן בהם וחושב על הזמן שבו היו חדשים ועל כל הדברים שעשיתי כאשר לבשתי אותם."
"איך שהכול מתרוקן, איך שהכול נעלם, איזה שלג נמס בלי הרף הם החיים האלה! שמחות, הורים, ידידים, כולם מתים, עוזבים, מסתלקים; לילה טוב, שלום, כן, ולא רואים אותם יותר."
"אינני מתגעגע לנעורים כלל וכלל, אני מעדיף את סתיו החיים כשם שאני מעדיף את סתיו השנה. האביב טיפשי והקיץ מרגיז אותי. באשר לחורף, הבה לא נחשוב עליו..."
"אני נתון מפעם לפעם להתקפות בכי שבמהלכן אני סבור שסופי הגיע. בקיצור, אני חווה דבר חדש לחלוטין: בואה של הזקנה. הצללים הולכים וסוגרים עלי..."
"איך הכול הולך! העלים נכרכים שוב סביב העצים, אך איה אותו חודש מאי שישיב לנו את הפרחים היפים שאיבדנו, ואת הניחוחות הגבריים של עלומינו?"
"יש בי גועל עמוק מן העיתון, אני מתכוון מן החולף, מן הרגעי, מכל מה שחשוב היום ולא יהיה מחר."

מסעות

"האדם שבמסעותיו משמר את הדעה שהיתה לו על עצמו כשישב בספרייה שלו בבית והתבונן סביבו הוא אדם דגול מאוד או טיפש עקשן ביותר."
"כמה אתגעגע למסעות שלי, כמה אחיה אותם מחדש, וכמה אמשיך לחזור ולומר לעצמי את אותו מונולוג נצחי: "אידיוט, למה לא נהנית מזה יותר?..."
"במקדשים אנו קוראים שמות של תיירים; זה נראה לנו מטופש ותפל. איננו מוסיפים את שמותינו. יש כאלה שבוודאי נדרשו שלושה ימים לחרוט אותם, כה עמוק הם טבועים בסלע. בחלק מן השמות אתה נתקל שוב ושוב – עקשותה של הטפשות הנשגבת."
"תמיד עצוב לעזוב מקום שאתה יודע כי לעולם לא תראה אותו שנית. אלה הן התוגות של חיי המסעות, אולי האוצר היקר ביותר שיש להם להציע."
"זה היום השלישי בירושלים. אף אחד מן הרגשות שציפיתי להם אינו מתעורר עדיין: לא התעלות דתית. לא השתלהבות של הדמיון, לא שנאת כמרים, שהיא לפחות משהו. אני חש, מול כל מה שאני רואה, ריק יותר מחבית חלולה. הבוקר, בכנסיית הקבר הקדוש, כלב היה מתרגש יותר ממני. [...] הריסות בכל מקום, אתה נושם אוויר של קבר ושממה; דומה שקללת אלוהים רובצת על העיר הזאת, עיר הקדושה לשלוש דתות ומתפגרת משעמום, מניוון ומבדידות. [...] קמנו בשש בבוקר כדי ללכת לראות את היהודים בוכים ליד מה שנותר מכתלי בית המקדש... יהודי זקן בפינה, ראשו מכוסה באריג לבן, יחף, מזמר בקול מתחנן משהו מתוך ספר, גבו מופנה לכותל, והוא מתנדנד על עקביו."
"ירושלים היא בית מטבחים מוקף חומות. הכל נרקב, הכלבים מתפגרים ברחובות והדתות בכנסיות. יש פה כמות אינסופית של גללים והריסות. [...] במה שנוגע לאמנות, לא תמצא בכל הכנסיות והמנזרים פה דבר מלבד עליבות... וחוץ מזה מתנפלים עליך בשלל חפצי קדושה. אני מקיא מזה. [...] עשו פה הכול כדי להפוך את המקומות הקדושים למגוחכים. צביעות, חמדנות, זיוף ועזות מצח, זה כן, אבל קדושה – שכח מזה."
"אני אוהב ניחוח מר בכל דבר, משב נצחי של לעג בלב ניצחונותינו, ושל תוגה בלב כל התלהבות. זה מזכיר לי את יפו, שברגע שנכנסתי אליה, יכולתי לשאוף עצי לימון ופגרים בעת ובעונה אחת..."

כללי

העמוד הראשון בספר ההתכתבויות של פלובר בצרפתית

"האדם לא נועד לתפוש את האינסוף."
"הטיפשות היא לרצות לסיים את המלאכה."
"המילה איננה חסרה לעולם כאשר יש לנו רעיון."
"שיא היהירות הוא לבוז לעוצמה."
"אם כבר שיגעונות, הבה ניקח לנו את הרמים שבהם."
"איזה מכניקה מורכבת היא הפשטות, וכמה תחבולות צריך כדי להיות אמיתי!"
"בכל חפץ בנאלי ישנם סיפורים מופלאים. ייתכן שלכל אבן במדרכה יש מקום משלה בנצח."
"החיים הם בהכרח חינוך בלתי נלאה. הכל יש ללמוד, החל מלדבר וכלה בלמות."
"דבר אינו גורם לי לבוז להצלחה כמו לדעת עד כמה יקר המחיר ששולם עבורה."
"אין בנמצא אינסוף אלא השמים בגלל הכוכבים, הים בגלל טיפות המים, והלב בגלל דמעותיו."
"ניסיתי תמיד לגור במגדל שן, אבל גל של חרא מכה על חומותיו מאיים להפילו." ~ במכתב לידידו איוון טורגנייב
"חלומה של הדמוקרטיה הוא להעלות מחדש את המון העם לרמתה של הטיפשות הבורגנית. חלום זה הוגשם בחלקו."
"השיגעון האומלל לנתח כל דבר מכלה את כוחותיי. אני מטיל ספק בכל. גם בספקותיי."
"איזה דבר כה אווילי ומגוחך באופן אכזרי, מילה זו: אלוהים."
"דבר אינו כה מעליב כמו לראות את הטיפשים מצליחים במשימות שבהן נכשלנו אנו."
"צריך להיות אדם חזק כדי להשתכר מכוס מים ולסרב לבקבוק יין."
"אלוהים (אם יש אלוהים) קורא את מצפוני (אם יש לי מצפון)."
"לא מספיק שיהיו לך כנפיים. הן גם צריכות לשאת אותך מעלה."
"אקסיומה: החיים הם נחמה על המוות, והמוות הוא נחמה על החיים."
"הלב האנושי אינו גדל אלא כאשר הוא משוסע על ידי סכין חדה."
"טיפשות היא הצורך במסקנות. אנחנו בסך הכול חוט אחד, ואנחנו רוצים לדעת את הרקמה כולה."
"המאורעות הגדולים ביותר בחיי היו כמה הרהורים, כמה ספרים, כמה שקיעות שמש בחוף הים בטורביל, ושיחות של חמש או שש שעות רצופות עם חבר שלא מזמן התחתן ואבד לי..."
"הם מעסיקים את עצמם במסים, במכס, בחוקים, בשלום ובמלחמה! אבל כמה קטנוני כל זה! כמה כל זה בן חלוף! כמה כל זה מזויף ויחסי! הם יוצאים מן הכלים למען כל העוולות הללו; הם שואגים כנגד כל נוכל קטן; הם מתרגשים מכל מעשה צדקה יומיומי; הם חומלים על כל חף מפשע שנרצח, על כל כלב שנדרס, כאילו לשם כך באו לעולם. יפה יותר, לדעתי, לתפוס מרחק של כמה דורות כדי לגעת בלבם של הדורות הבאים ולמלא אותם בעונג טהור. מי ימנה את כל הצמרמורות שהומרוס אחראי להם, את כל הדמעות שהורציוס הטוב מחה בחיוך?"
"הנה החורף כאן, הגשם יורד, האח שלי בוערת, זו העונה של שעות ההסתגרות הארוכות. הנה מגיעים הערבים השקטים לאור המנורה, תוך צפייה בבולי העץ המתכרסמים והקשבה לרוח הנושבת. שלום לאור הירח הבהיר על הדשא הירוק וללילות הכחולים זרועי הכוכבים."
"אין אוויל שלא דימה את עצמו לאדם גדול, אין חמור שהתבונן בבבואתו בנחל ולא גילה בעונג כמה הוא דומה לסוס."
"נדמה לי שהלילה נועד לסוג מיוחד של רעיונות, שונים בתכלית מאלה שלפיהם אנו חיים במשך היום. זה הרגע לאנחות, למאווים, לזיכרונות ולתקווה, זה הרגע שבו המחשבה, בודדה וערנית, מרחפת בקלות בין האדמה לשמים כאותן ציפורים החיות בעננים."
"המולדת היא האדמה, היקום, הכוכבים. היא המחשבה עצמה, הווה אמור, האינסוף שבתוך חזינו. אבל מריבות בין עם לעם, בין פלך לרובע, בין אדם לאדם, מעניינות אותי כהוא זה, ומשעשעות אותי רק כשהן מוצגות בציורים גדולים עם רקע ארגמן."
"אני אוהב את העם הזה [הערבים], המחוספס, העקשן, שופע החיים, מופת אחרון של החברות הפרימיטיביות, אלה שנחים בצהרי היום בצל תחת בטני הגמלים שלהם, ותוך כדי עישון נרגילה שמים ללעג את הציביליזציה הנכבדת שלנו, הרועדת מזעם למולם..."
"אינני מודרני יותר מכפי שאני עתיק, לא צרפתי יותר מסיני; ומושג ארץ המולדת – הווה אומר החובה לחיות על פיסת אדמה הצבועה באדום או כחול על המפה, ולתעב את הפיסות האחרות הצבועות בירוק או שחור – תמיד נראה בעיני צר, מוגבל ומטומטם להחריד. אני אח לכל מה שחי, לג'ירף ולקרוקודיל כמו לאדם; אני בן עמו של כל מי שמאכלס את המלון הגדול והמרוהט שנקרא היקום."
"אילו הם יכלו לספר לך, המגפיים, על כל צעד שעשית, ולהזכיר לך, רק לך, הנועל, את הסיבות לכך שהשחתת את עקביהם ושחקת את סוליותיהם."
"ריחמתי על עליבותם של כל האנשים שגינו את האישה המסכנה על שום שפתחה את הרגליים לזין אחר מזה שאושר לה ע"י הרשויות."
"אנחנו רוקדים לא על הר געש, אלא על הקרש שמעל האסלה, שנראה לי די רקוב. לא ירחק היום שבו החברה תטביע את עצמה בצואה של תשע-עשרה מאות והצווחות יהיו רמות מאוד."
"אני אוהב את עבודתי אהבה קודחת ומעוותת, כשם שהסגפן אוהב את כותונת העור המגרדת את בטנו."
"להיות ידוע – זו לא מטרתי העיקרית... לבד מכך, האם יש בכלל ודאות בעניינים כאלה? הכיבודים הרמים ביותר לעולם אינם משביעים, ואנשים מתים כמעט תמיד בחוסר ודאות ביחס לשם האמיתי שלהם, אלא אם כן הם טיפשים."
"בסיכומו של דבר עיתון הוא חנות. מן הרגע שהוא חנות, ספר החשבונות יאפיל על כל ספר, והשאלה איך למשוך לקוחות תהיה במוקדם או במאוחר חשובה מכל שאלה אחרת..."
"אני מאמין שהייתי תולה את עצמי בששון ובשמחה אלמלא בלמה אותי הגאווה שלי."
"תמיד חשתי הערצה כבירה לטיפוסים הטובים האלה, שחיו בבדידות, בן אם הקדישו את חייהם לשכרות ובין אם לרוחניות. הם היו סטירת לחי הגונה למין האנושי, לחיים החברתיים, לחברותא הכללית. אבל בימינו אינדיבידואליות היא פשע! המאה השמונה-עשרה שללה את הנשמה, וייתכן שמטרתה של המאה התשע-עשרה תהיה להרוג את האדם."
"מה שגורם לי עצב תהומי הוא הטיפשות הכללית. האוקיינוס אינו עמוק כמותה, וגם לא כה רחב."
"אף גאון גדול אינו מושלם ואף ספר גדול לא תם ונשלם, כיוון שהאנושות עצמה תמיד צועדת הלאה ולא משלימה. הומרוס לא נשלם וגם לא שייקספיר, או גתה, או התנ"ך עצמו. ... האופק שנצפה בעיניים אנושיות לעולם איננו חוף מבטחים, כיוון שמאחורי האופק הזה יש עוד אחד, וכך הלאה לנצח! לכן החיפוש אחר הטובה שבדתות, או הטובה שבממשלות, נראה לי כשיגעון מטופש. הטובה ביותר, בעיני, היא זו שגוועת, כי היא הולכת לפנות מקום לאחרת..."
"הכומר בקאנטלה הופך עולמות נגד בובארי ואוסר על צאן מרעיתו לקרוא אותי. אתה אולי תחשוב אותי למגוחך בתכלית, אך האמן לי שזה מקור של עונג ליהירות שלי. זה מחניף לי יותר מכל שבח."
"אני דוקטור של כבוד בפקולטה למנלכוליה."
"אני מכין כעת משגל, המשגל בה"א הידיעה של הספר. עליו להיות בעת ובעונה אחת גס, טהור, מיסטי וריאליסטי!"
"הספר הזה (עלובי החיים), באופן חד משמעי, על אף הקטעים היפים שבו, והם נדירים, הוא ילדותי. ההתבוננות היא מעלה משנית בספרות, אבל אסור לצייר את החברה באופן כה מזויף כשאתה בן תקופתם של בלזאק ודיקנס..."
"אני מתייחס לברברים מקועקעים כבלתי אנושיים פחות, תמוהים פחות, מגוחכים פחות, מוזרים פחות מאנשים שגרים בקהילה משותפת ובכל זאת פונים זה לזה בתור "מסיה" עד יום מותם."
"אין דבר עגמומי יותר מערב קיץ יפיפה. כוחות הטבע הנצחיים גורמים לנו לחוש את אפסיות חיינו הפרטיים והעלובים. כשאני חושב על בדידותי וסבלי אני תוהה באמת אם אני אידיוט או קדוש. כוח הרצון הלוהט שמביא לי כבוד הוא אולי אות לטיפשות."
"כמה מתים שוכנים בלבבות שלנו! כל אחד מאיתנו נושא בתוכו בית קברות משלו."
"כשאני אומר שאני עובד, זו רק צורת ביטוי. אני מזיע הרבה, וזה אולי כל מה שאני עושה."
"כאשר ידידים שאהבנו נעלמים, עלינו להיצמד במשנה כוח לאלה שנותרו."
"כמה מטופשים היינו מאז ומעולם בארצנו המקסימה! אין רעיון ליברלי אחד שלא היה מוקצה, אין אף דבר הגון שלא גרם לזעזוע, אין אף איש דגול שלא נרגם בתפוחים רקובים או חטף סכין."
"יש בי אידיאות מנוגדות. מכאן הבלבול, המעצור, חוסר האונים!"
"המוזה, קשה ככל שתהיה, היא מקור לפחות יגונות מאשר האשה!"
"הקושי הזה במציאת כותרת טובה גורם לי לתהות אם עצם הרעיון של היצירה (או הקונספציה שמאחוריה) ברור."
"הצרפתי הנכבד רוצה להילחם 1. כיוון שהוא מקנא בפרוסיה; 2. כיוון שנטייתו הטבעית של האדם היא לקניבליות; 3. כיוון שבמלחמה טבוע אלמנט מיסטי שמכשף את ההמונים. האם הידרדרנו למלחמות גזע? חוששני שכן. לטבח המחריד שאותו מכינים כעת אין אפילו תירוץ. זהו פשוט חשק להילחם בשביל להילחם."
"ייתכן שמלחמות הגזע עתידות לשוב? תוך מאה שנה אנו עתידים לראות מיליוני בני אדם רוצחים זה את זה באחת? כל המזרח נגד כל אירופה, העולם הישן נגד החדש! למה לא? ייתכן שפרויקטים גדולים כמו תעלת סואץ אינם אלא, כך או אחרת, טיוטה או הכנה לקראת העימותים המפלצתיים שאין לנו מושג עליהם?"
"אני מאמין שהקהל, ההמון, העדר, יהיו תמיד בזויים. דבר אינו חשוב לבד מקבוצת נשמות קטנה אחת, בלתי משתנה, שמעבירה את הלפיד."
"העיתונות היא בית ספר לאפסיות, כי היא מעניקה לאנשים פטור מלחשוב..."
"לשם מה לפרסם (בזמנים המפלצתיים האלה)? כדי להרוויח כסף? איזו בדיחה! כאילו הכסף היה תגמול נאות על העבודה! כאילו הוא יכול להיות... איך ניתן לאמוד את העמל? או להעריך את המאמץ?..."
"אינני נוצרי והצביעות של המחילה אינה אפשרית בעבורי."
"בעודי מכעכע ומשתעל ליד האח, אני הוגה בנעורי. אני חושב על כל המתים שלי: אני מתפלש במחשבות שחורות. בין שזו תוצאה של פעילות יתר במשך שמונת החודשים האחרונים, ובין שהאשמה היא בהעדר האלמנט הנשי בחיי, מעולם לא חשתי נטוש יותר, ריק יותר, מוכה יותר. מה שכתבת על נכדותייך האהובות ריגש אותי עד עומק נשמתי. מדוע אין לי דבר מכל זה? והרי נולדתי עם כל רגשות החיבה כולם. אך אתה אינך בוחר את גורלך. אתה נכנע לו! הייתי פחדן בנעורי. פחדתי מן החיים. לכל דבר יש מחיר."
"כרגע אני קורא ספרים על היגיינה. אח! כמה שהם קומיים! שביעות הרצון העצמית של אנשי הרפואה שכותבים אותם! אילו חמורים, רובם ככולם!..."
"אינני איש טבע, ואיני מוצא את ידי ואת רגלי בארצות שאין להן היסטוריה. הייתי נותן את כל קרחוני שוויצריה תמורת מוזיאון הוותיקן."
"אנחנו מעונים מספיק על פני האדמה. יורשה לנו לפחות לשכב ללא הפרעה מתחתיה."
"הצלחה היא תוצאה, ואסור לה להיות מטרה. מעולם לא רדפתי אותה (עד כמה שאני חושק בה) ואני רודף אותה פחות ופחות."
"כשמנסים למצוא הוכחות לאלוהים, שם מתחילה הטיפשות..."
"דבר אינו מכלה את כוחותיי כמו לנסות לרוקן את הטיפשות האנושית."
"תמיד חייתי מיום ליום, בלי תוכניות לעתיד, רודף אחר מטרתי (מטרתי היחידה, ספרות) בלי להסתכל ימינה או שמאלה."
"לעולם אין להרהר באושר. זה מושך את השטן. כי הוא אשר המציא רעיון זה כדי להכעיס את המין האנושי."
"ישנם אנשים שאין להם יעוד אחר אלא לשמש כמתווכים. אנו עוברים עליהם כמו על גשרים ומגיעים רחוק יותר."
"אני ישן כאבן שאין לה הופכין, אני זולל כמו שור ואני שותה כמו ספוג."
"שוטים: אלה שאינם חושבים כמונו."
"העתיד הוא מה שגרוע יותר מן ההווה."
"השוויון כמוהו כעבדות. לכן אני אוהב את האמנות. שם נמצאת כל החירות, בעולם זה של דמיון."
"לבושו של ליצן אינו מגוון יותר מאשר נפש האדם בשגיונותיה."
"התקווה היא התנקשות בהשגחה העליונה."
"הצנזורה, תהיה מה שתהיה, נראית לי מפלצתית וגרועה יותר מרצח. התנקשות במחשבה ופשע נגד הנשמה."
"הכעס הוא חסר עוצמה. זהו ענק שברכיו רועדות הפוגע בעצמו יותר מאשר בזולתו."
"האם למוות אין יותר סודות לגלות לנו מאשר לחיים?"
"המיותר הוא הצורך הראשון."
"אנו הופכים למבקרים כשאין אנו מסוגלים להיות אמנים, כפי שאנו הופכים למרגלים כשאין אנו מסוגלים להיות חיילים."
"כדי להיות בעלי כישרון עלינו להיות משוכנעים שיש לנו אותו."
"הנשמה נמדדת בהתאם לגודל תשוקתה."
"הכל עובר, הכל חולף, המים זורמים והלב שוכח."
"אין דבר מפחיד ומעודד יותר ממשימה ארוכה שניצבת לפניך."

נאמר עליו

"הוא לא יגיע אל בן־שיחו באמצעות דיבור פשוט. כדי לחזור על המלים 'סבל', 'אהבה' אין די — עליו להשמיעם; אין לו סיכוי לשכנע אחרים, אלא אם הוא מציג את תשוקתו אליהם בכל ערייתה, בדיוק כפי שהוא חי אותה. במלים אחרות, פאתוס יתגלה באמצעות קול ומחווה ובתוכם, ללא זכות, ללא סמכות; הוא יכול רק לצטט את מצבו." ~ ז'ן פול סארטר
"נלחם הוא בעקשנות עם האידיאה, עם המילה; הוא קושרן, הוא מרתכן, כובלן בכוח רצונו כדרך שכולאים חיית-בר בכלוב." ~ גי דה מופאסאן
"ראוי היה שכל סופר יקרא על אודותיו קודם שהוא כותב ואחר שהוא כותב ואז לא היה שום ספר שומם." ~ ש"י עגנון

ראו גם

החינוך הסנטימנטלי