דוד ויצטום

דוד ויצטום (נולד ב־17 בינואר 1948) הוא עיתונאי ישראלי, מגיש ועורך בטלוויזיה וברדיו.

"גדלתי בשכונת אחוזה, וזו הייתה השכונה של הייקים. השפה המדוברת גם בבית וגם מסביב הייתה גרמנית... בתי הספר שהלכתי אליהם, היסודי והריאלי, הושפעו מאוד מהתרבות הפרוסית. זה היה קצת חוץ־לארץ בתוך ישראל."
"התחלתי בחליליות כמו כל ילד טוב. בהמשך התחלתי לנגן על צ'לו כדי להיות מסוגל לנגן מוזיקה קאמרית... בזמנו חשבתי להיות מוזיקאי מקצועי."
"כשהתחלתי את האוניברסיטה העברית, זו הייתה חוויה מטלטלת מאוד. החוגים מדע המדינה ויחסים בין־לאומיים, שלמדתי בהם, היו במלוא תפארתם. היו מאות תלמידים בכיתה. האוניברסיטה הייתה בזוהרה, גם מבחינת המרצים, והייתה חוויה אינטלקטואלית מדהימה. הקמפוס בגבעת רם היה הרבה יותר חברותי ואנושי מהקמפוס בהר הצופים, וזו הייתה חוויה שכבר אין אותה."
"הרדיו זו מדיה שאני אוהב מאוד. אני כל הזמן שומע רדיו... המדיום שאני מרגיש בו הכי נוח הוא דווקא הטלוויזיה. הקשר ביני לבין הצופה, היכולת שלי להסביר מסרים שלפעמים לא נמצאים במילה אלא במבט, בתנועת יד או בהדגמה ויזואלית – אלה דברים שברדיו אי אפשר לעשות."
"לילה זה הזמן שלי, במיוחד משום שיש שקט שאני אוהב מאוד. השעות לא דוחקות ולא קורה כל הזמן משהו. בלילה אפשר לחשוב, לשמוע מוזיקה, ואפשר גם לשדר מבלי הלחץ של הפריים טיים... בלילה עושים דברים אחרת, אפשר להאריך יותר, לתת קצת יותר תוכן ובשר מעבר לכותרות."
"החזות הממלכתית של הערוץ הזה היא לא אמיתית לגמרי משום שהערוץ הזה הוא מסחרי לכל דבר. אולי הממלכתיות הזו היא משהו שהצופים רוצים לראות, אך זו הצגה וזה מה שמפריע לי לעתים קרובות בערוץ 2."
"אני מראיין הרבה מאוד אנשים שכתבו ספרים. אני קורא המון ומהר, וגם כתבתי ספר. הבעיה העיקרית שלי עם ספרים זה שיש לי כל כך הרבה שאני לא יודע מה לעשות איתם. אין לי לב להוציא אותם מהבית. זו הפעם השלישית שהספרייה שלי בבית עולה על גדותיה."
"היום אני יותר ויותר עובד, מרצה וקורא בגרמנית. פעם חשבתי שאני לא יודע אותה בכלל. גיליתי שאני יודע אותה רק כשנסעתי לגרמניה. זו מין מתנה שקיבלתי ושפה שאני אוהב מאוד. עם העברית והאנגלית זה מאוד מעשיר. עכשיו אני רוצה ללמוד ערבית מדוברת, איכשהו זו שפה נהדרת."
"בשנים האחרונות התחלתי לפתח אהבה לאמנות באופן אובססיבי. ציפי ואני נוסעים יחד למקומות כדי לראות ציורים של הציירים האהובים עליי. יש צייר איטלקי לא ידוע, לורנצו לוטו. נסענו לעיירה שנקראת רקאנטי כדי לראות ציור מדהים שלו שתלוי במוזיאון המקומי."
"בקריאה הקורא בונה לעצמו את המבנה המחשבתי ומתרגם את הדימוי המילולי לדימוי חזותי. בקולנוע יש הצפה של הדימוי, ולמדיום עצמו יש כוח לכפות עליך את הדימוי שהוא מייצר."
"שנים הייתי בחו"ל, וגם הבן שלי לא נולד בארץ. אני נוסע הרבה ומרצה מדי פעם במדינות שונות, במיוחד בגרמניה, שווייץ ואוסטריה. אני מרגיש את הקשר לאירופה דרך ההורים שלי. אבל מעבר לכך זה תמיד נמצא איתי. כי בעבודה המקצועית שלי תמיד הייתי כתב או עורך חדשות חוץ."
"זה המקום שבאתי אליו מהצבא אחרי מלחמת ששת הימים. הוא היה מרכז העולם, ירושלים של זהב. כל העולם הרעיף אהבה על העיר. אנשים באו מכל הארץ, אנשי תרבות וספרות. הכול היה פה. לצערנו זה נעשה פחות. אני חושב שהעיר כבר לא תהיה עיר ישראלית. זה אבוד. אבל היא יכולה להיות עיר בין־לאומית."
"אם חושבים על ירושלים, אז הדרך היחידה לחשוב עליה היא במובן חברתי תוסס, כעיר תרבות, עיר בין־לאומית. ברור לי שזו תהיה גם הבירה של פלסטין, והשניים האלה לבד יסתדרו רק אם תהיה מעליהן עוד איזה צלע, שיחד איתם תעשה מהעיר הזאת דבר שלא היה אף פעם בהיסטוריה. אם רוצים עתיד אמיתי לעיר, ולא רוצים שהיא תראה כמו טהרן, צריך שלטון משולש: ישראלי, פלסטיני ובין־לאומי."
"אף פעם לא אדע אם בחרתי את הבחירה הנכונה במקצוע, אבל מכיוון שאני עוסק בדברים בד בבד אני לא נאלץ לוותר על שום דבר, ועל זה אני שמח."
"אני סבא, שזה הדבר החשוב ביותר לגביי."