דורין פרנקפורט

דורין פרנקפורט (נולדה ב־22 ביוני 1951) היא מעצבת אופנה ישראלית.

"אנשים אומרים שיקר לייצר בארץ. אבל מה הם חושבים, שלייצר באנגליה זה זול יותר?"
"אני מפלצת של אינפורמציה, מנויה על מגזינים ועיתונים, עוקבת אחרי בלוגים וקוראת ספרים הקשורים לעולמות תוכן כגון אדריכלות, תרבות, אמנות וכמובן אופנה."
"כשאני עובדת על הטקסטילים לקולקציה, אין עדיין טרנדים – מאחר ואני מתחילה לעצב שנה וחצי לפני בוא העונה. לכן אני מעצבת על פי אינטואיציות אישיות והשראות אותן אני בוחרת מראש."
"השיר חשוב אבל הכי חשובים הם הבגדים. עשיתי תחקיר כדי לדעת מה יאהבו השינניות בשוודיה. נסעתי לפריז עם יזהר ודאגתי שהתאורה תהיה חלומית, שזה יהיה שונה ממה שהיה מקובל אז, דיסקו ונצנצים, הלכתי על משהו ספורטיבי, הלבן שהוא לבש היה רענן ושיחק מאוד חזק. יש מעט מאוד אנשים שמסתכלים על משהו ורואים את המניפולציה שמאחורי הבגד. האירוויזיונים שלי היו שונים מהעשייה שלי, ששם צריך להעלים את המאמץ. כאן זה היה להמציא מראה, בדיוק הפוך למה שאני משתדלת לעשות בבגדים שלי, שכל אדם ימציא בהם את עצמו." ~ על עיצוב תלבושות לאירוויזיון
"בקוקטיילים הגברים כולם עם חולצות ועניבות, בלי ז'קטים, וזה נראה נורא מצחיק. ויש אירועים מיוחדים כמו לחתן את הבת ולהיות, לערב אחד, האמא של הכלה. האמא של הכלה שאני מדברת אליה, היא לא זאת שתופרת שמלה לאירוע שעולה כמו מכונית רק שאין בה מנוע. אני לא מעניינת אותה. אני מעניינת מנהלת בנק שלא בראש שלה לקנות מכונית בלי מנוע. לה אני נותנת מענה שיעשה אותה האמא של הכלה הכי מרשימה ומעוצבת, אבל לא כאילו היא התחפשה. לזאת שרוצה להרוג את החברות שלה כי היא דפקה הופעה אני לא עושה בגדים. אני לא חושבת שמותג מצדיק תמיד את מיתוגו, המוצר עצמו יותר חשוב מהשם שבתוך המוצר. אני לא אקנה טי־שירט יקרה כי כתוב עליה 'דונה קארן'. זה בעיני מגוחך."
"לעשות את נפלאות האופנה במחיר בלתי אפשרי, זה הכי קל – בגדים מסחררים ומדהימים במחירים מופרכים. הכי קשה לעשות בגדים מקסימים שמתווספים למלתחה שלך שהם לא גחמה רגעית, שיש להם שלמות ושהם במחיר סביר, למשל 20% מעל מנגו, זרה וקסטרו, שמייצרים בסדרות של מאות ועשרות אלפים. לעשות בגד שלא קורע, זאת ראייה פמיניסטית, שאישה שעובדת ושיש לה משכנתה לא נחנקת כשהיא קונה אותו. לשמור על זה ועל רווחיות, זה מאוד לא פשוט. אנחנו הקמנו עסק שהוא לא בית מרקחת ולא היכל של בגדים. מעצב אמור לענות על הצרכים של הקהל שלו. יש לו מחויבות ללקוחה, שבכל פעם שהיא באה, יהיו לה שם בגדים חדשים. חשוב שהמוכרת תכיר את הבגד, שתהיה סימפטית ושהמחיר לא יהיה מאוד מאוד גבוה ולא רק במידות נורא מוגבלות, שאו שהיא תרגיש בהם כמו סרדין או שוחה באוהל. חשוב שתעמוד שם אישה או גבר שמבין את המוצר ושידאג כל הזמן שהתמהיל יהיה גדול ולא שיהיו בחנות ארבעה דגמים. מה זה החיפוף הזה? אני יכולה להמציא פטנטים מפה עד להודעה חדשה, אבל אם בסופה של השרשרת הזאת הבגדים לא יהיו כיפיים, שמחים, ומתווספי מלתחה לאורך זמן, כל העשייה שלי תלך לפח."
"אם היינו מדינה אינטליגנטית, אני הייתי עושה מהפוטנציאל הזה מיליונים. הרי יהודים זה שמאטעס (סמרטוטים). כל השדרה השביעית בניו יורק ('שדרת האופנה') זה עדיין ביידיש. כל מה שהיינו צריכים זה לעלות על פורמט של מדינה נאורה, שיוקר הייצור בה יותר נמוך מזה שכאן – וזה נכון כמעט לכל מדינות אירופה. אני לא משווה אותנו לסין, שהאנשים שם חרוצים והייצור זול. ולא לאיטליה, שיש לה מסורת ארוכה. אני משווה לספרד, ששם המדינה המציאה את עצמה כמעצמת אופנה בהחלטה מושכלת ב־1985. המדינה שמה כסף ותיגמלה את המייד־אין־ספיין."