האחים קרמזוב

ספר מאת פיודור דוסטויבסקי

האחים קרמזוב (ברוסית: Братья Карамазовы) הוא רומן מאת הסופר הרוסי פיודור דוסטויבסקי שראה אור בשנת 1880.

עמוד הפתיחה של המהדורה הראשונה

  • "אין אני דוחה את אלוהים אלא את יצירתו."
  • "אם אלוהים אינו קיים הכול מותר."
  • "אילו השופט היה ישר, אולי העבריין היה זכאי."
  • "אין בנמצא פיצוי לדמעה אחת של ילד קטן."
  • "האם קיימת בעולם כולו ישות סמכותית שיש בכוחה לסלוח?"
  • "אני חושב שכולם צריכים לאהוב את החיים לפני כל דבר אחר בעולם."
  • "אני סבור כי השטן איננו קיים, וכי האדם הוא אשר יצר אותו. הוא יצר אותו בצלמו ובדמותו."
  • "קיימת דרך אחת בלבד לישועה: לקחת על עצמך את כל פשעיהם של בני אדם."
  • "היופי הוא דבר איום ונורא כי הוא איננו מובן; אלוהים אינו שולח לנו אלא חידות?"
  • "היופי הוא מסתורי ונורא; אלוהים והשטן לוחמים זה בזה שם, ושדה הקרב הוא לבו של האדם."
  • "אבות ומורים, אני שואל את עצמי מהו הגיהנום. סבורני כי מדובר בסבל שבו אנו חשים כאשר אין בכוחנו לאהוב עוד."
  • "אדם המשקר לעצמו ומאמין בשקריו הופך להיות לא מסוגל להכיר את האמת של עצמו ושל הזולת. בסופו של דבר הוא מאבד את כבודו העצמי ואת הכבוד לזולתו, וכאשר אין הוא מכבד איש הוא איננו יכול עוד לאהוב, נכנע לשפלות שבתשוקותיו ומתנהג כחיה כדי לספק את יצריו."
  • "בימים הכי נוראיים של האינקוויזיציה, כשיום־יום בערו מדורות לתפארת האל... בשם הסגידה הכללית הם הכו זה את זה לפי חרב. הם בראו להם אלים וקראו זה אל זה: 'עזבו את אלוהיכם ובואו לעבוד את אלוהינו, ולא - יקיץ הקץ עליכם ועל אלוהיכם."
  • "אנשים מדברים לפעמים על אודות אכזריות חייתית; הם עושים עוול עם החיות, כי חיה לעולם אינה יכולה להיות כה אכזרית כמו האדם."
  • "אין בנמצא ולא יכול להיות פשע עלי אדמות שעליו אלוהים לא ימחל למי שמתחרט באמת ובתמים. ומדוע? כי האדם אינו יכול לבצע פשע כה גדול עד כי ירוקן מתוכנה את אהבתו האינסופית של אלוהים."[1]
  • "אם אתה מביע חרטה, אתה אוהב, ואם אתה אוהב אתה נמצא עם אלוהים. האהבה מכפרת על הכול וגואלת את הכול."
  • אהבה מהווה אוצר כה אינסופי עד כי יש בכוחה לקנות את העולם כולו ולכפר לא רק על פשעיך, אלא גם על אלה של כל בני האדם. לכן, הסר מלבך את הפחד."
  • "אם אתה אומר שאני נראה שמח דבר אינו יכול לתת לי הנאה גדולה יותר, כי בני האדם נבראו כדי להיות מאושרים, ואלה המאושרים לחלוטין יכולים לומר לעצמם: 'אני מבצע את רצונו של אלוהים על האדמה הזאת'. הצדיקים, הישרים והקדושים המעונים כולם היו אנשים מאושרים."[2]
  • "בכל זאת נזכור איך הבאנו לקבורה את הילד המסכן, שבתחילה יידינו בו אבנים ולימים אהבנו אותו כולנו אהבת נפש. ילד נחמד היה, ילד טוב לב ואמיץ, רגיש לכבודו של אביו ולעלבונו המר, עד שקם לריב את ריבו... יהיה אשר יהיה, לעולם אל תשכחו כמה טוב היה לנו כאן, לכולנו יחדיו, בהיותנו מלוכדים כולנו ברגש כה יפה ונדיב, שהפך אותנו באותם הימים, ימי אהבתנו לילד המסכן, לטובים יותר, אולי, מכפי שאנו באמת... כמה טובים החיים כשאתה עושה משהו טוב, ומכל הלב."

הערות שולייםעריכה

  1. ^ ספר 2, פרק 3
  2. ^ ספר 2, פרק 4