האיש הקטן והעלמה הקטנה

האיש הקטן והעלמה הקטנה (בגרמנית: Der Kleine Mann und die Kleine Miss) הוא ספר ילדים מאת אריך קסטנר מ־1967.

" 'ומה עוד נשאר לעשות לאדם צעיר?' שאל הוא. 'קצת בית ספר, שיעורי בית אחדים, סידור עניינים קטנים בשביל אמא יקרה, השיעור הפרטי באנגלית, אגודת הספורט, לצחצח שיניים, לצחצח נעליים, לנגב את האף, לרחוץ את הרגליים, לגזור את הציפורניים, להסתרק – מה זה, בסך הכול? ומה, למען השם, עליך לעשות בזמן הנותר? יוצא שלגדול – זהו הדבר הכי נכון.' "
" 'אסור להזדרז בכל דבר שהוא,' הבעתי דעתי. 'חכה עם הזקנה לפחות עד שתהיה בר מצווה.' "
" 'יש צורך גם בנערים זקנים,' אמרתי כדי לנחמו."
"יעקב הריק את כוסו, העמידה על אדן החלון ונשם עמוק, כאילו התכונן לדקלם את 'שיר הפעמון' מאת שילר. (שהוא שיר ארוך מאוד)."
"מנין להם, למוכרי הספרים, לדעת זאת? ומי עלול לספר להם על כך? שמא דודה פרידה שמבקרת בחנות ספרים פעם ביובל? או הדוד תיאודור הקונה ספר מפני שזה זול יותר ממכונת קיטור?"
" 'עשיתי כפי עצתך,' כתב מר למקה, 'והתיישבתי על המדרגות כשכבר החשיך. לדאבוני עלתה לי עצתך ביוקר, כי המדרגות צובעו זה עתה בצבע טרי. והבחנתי בכך רק כשמישהו הדליק את האור. מכנסיים אפורים עם כתמים אדומים נראים איום ונורא. למרות זה שולח אני את עשרת הציורים. בדרישת שלום נאמנה ממדרגות למדרגות, שלך, הורסט למקה.' "
"אסור להאמין לדברים בצורה עיוורת, אפילו לא לאנשים נחמדים כמו האדונים למקה וקסטנר."
"פרופסור כשף משך בעצבנות את השפם המהודר שלו. 'הנני אדם נוח,' אמר. 'אבל עכשיו מתחיל לדגדג לי בקצות אצבעותיי.' "
"את חודשי השינה מבלה אני על ספינתי 'שינה עריבה' ומלבד רב החובל והצוות, נמצאים איתי בספינה שני פקידים מהימנים. האחד חייב לאכול בשבילי, והשני צריך להתרחץ במקומי."
"הנשים הן, כידוע, יצורים מלאי חידות, אפילו לגבי אמני הכישוף."
"אם הם לא יגיעו תכף, אזי יגיעו מאוחר יותר או לעולם לא. אפשרות רביעית אינה קיימת."
" 'הכובע והכתר שייכים אצלי ביחד ואין להפריד ביניהם,' נוהג היה המלך בלעם לאמר. 'ללא כובע הייתי רק מלך. וללא כתר הייתי רק אזרח. ואני – השניים גם יחד, ולובש את שניהם, עד אשר תכביד עליי יום אחד העטרת. אז אסיר אותה, אחבוש רק את הכובע על ראשי ואתחיל שוב לצייר תמונות.' "
"הילדים כמעט והתחילו להתקוטט. אלא שהמלך הסתובב ואמר בניחותא: 'אל תתקוטטו, מוטב שתרביצו זה לזה.' "
"לא בכל יום זוכים בזכייה הגדולה, אלא רק פעם בחיים, ואף זה לא בטוח. רוב בני האדם זוכים בפתקים ריקים. או במקרה הטוב ביותר, בפרס נחמה. אך אל לנו לקנא, כי הקנאה מקלקלת את צבע הפנים."
"שום מרובע איננו עגול ושום אם אינה מיותרת."
"תחילה ביקשה רק יד אחת. ועכשיו היא רוצה בשתיהן. בעוד רגע, לכל היותר, תבקש גם את הרגליים."
"רוזה המשיכה לקוד קידות ולמנות הלאה. 'כן אבקש את שפמו, גבות עיניו וקמטי הדאגה שלו. אהיה לו אישה טובה, ואם ביום מן הימים תיהפך גולגולתו לדקה מדי, אסרוג לו גולגולת חדשה.' אחר כך קדה קידה עמוקה־עמוקה, ולא התרוממה אלא כשמכסי התיר לה זאת, ברוב חסדו."
"הוא נד בראשו, ושאל בקול רם: 'האם לא היו לנו לפני נסיעתי כמה ילדים? שניים או שלושה?' "
" 'ספרי לי מה קרה. אחרת אשבור את השידה,' רטן."