המדע העליז

ספר מאת פרידריך ניטשה

המדע העליז (בגרמנית: Die fröhliche Wissenschaft) הוא ספר מאת פרידריך ניטשה שיצא לאור ב־1882.

עמוד השער

  • "מה שאנו עושים לעולם אינו מובן, אלא רק זוכה לשבח או לגנאי."
  • "מוסריות היא אינסטינקט העדר באינדיבידואל."
  • אכזריות היא תרופתה של גאווה שנפגעה."
  • "מה הדרך הטובה לטפס על הר? רק טפס עליו ואל תהרהר בדבר."
  • "כשמטרה גדולה לך, אתה חזק אף ממידת הצדק ולא רק ממעשיך ושופטיך."
  • "הרעל שהורג אנשים חלשים מטבעם, ממריץ את החזקים."
  • "לעולם לא נצא חובת רכות שאנו חייבים בה כלפי האישה."
  • "וכל עוד אתם מתביישים איכשהו בפני עצמכם, עדיין אינכם שייכים לנו!"
  • "הזולת משבח את חוסר האנוכיות כי לתועלתו הוא."
  • "גם את האהבה צריך ללמוד."
  • "ההסברים המיסטיים נחשבים לעמוקים; האמת היא, שאין הם אפילו שטחיים."
  • "ההחלטה הנוצרית להשקיף על העולם כרע ומכוער, גרמה לו להיות מכוער ורע."
  • "יש בכוחו של האמן לעורר את כוחות הפעולה הרדומים בנפשו של הזולת."
  • "וכך נתפוגג חלום בוקר מופלא שלי, כנראה מחמת פעימותיו הנוקשות של שעון המגדל."
  • "האיטיים בדרך ההכרה סבורים שהאיטיות שייכת להכרה."
  • "כי הנה הרגל הוא אצלי לפתוח את יומי בכך, שאני עורכו מראש בשביל עצמי, שאוכל לשאת אותו."
  • "מי שקול חזק מאוד לו בגרונו, כמעט שנמנע ממנו להגות עניינים דקים."
  • "מה חותמה של חירות שהושגה? לא ליבוש בפני עצמו."
  • חמלה מהוללת כמידתן הטובה של הזונות."
  • "האהבה סולחת לו לאהוב אף את תאוותיו."
  • "לצחוק, משמע, לשמוח לאיד, אך מתוך מצפון נקי."
  • "אל תשאף לעלות על אביך בחריצות — זה יפילך למשכב."
  • "האמן בורר לו את חומריו: זו דרכו לשבח."
  • "אך אהבה זו מי ידע? מי נתנסה בה? שמה הנכון הוא ידידות."
  • "לא! החיים לא אכזבוני! משנה לשנה הם מתגלים לי יותר אמיתיים, יותר ראויי חשק, יותר סודיים."
  • "חיים אלה, אשר אתה חי כעת ואשר חיית עד כה, תהיה נאלץ לחיותם שוב ושוב ופעמים אין ספור; ושום דבר לא יתחדש בהם, כי אם כל מה שהיה, כל כאב וכל עונג, כל מחשבה וכל אנחה, וכל דבר קטון לאין שיעור וגדול לאין מידה, בעל כורחך ישוב ויתרחש עמך והכול בדיוק באותו הקשר ובאותו סדר."
  • "הלא שמעתם את שמעו של אותו איש מטורף, אשר בבוקרו של יום בהיר הדליק פנס, רץ בשוקה של עיר וזעק בלי הרף: 'אני מחפש את האלוהים! את האלוהים אני מחפש!' – ומכיוון שאותה שעה הזדמנו שם בני אדם רבים מאותו סוג שאינו מאמין באלוהים, עורר האיש צחוק רם. 'האמנם אבד?' שאל האחד. 'שמא נתעה בריצתו כמו ילד?' אמר השני. 'ואולי מסתתר הוא? המפחד הוא מפנינו. או ירד בספינה? היגר?' – כך קראו וכך צחקו זה אל זה." [1]
  • "איך עשינו זאת? איך הצלחנו לשתות את הים עד תומו? מה המעשה אשר עשינו כאשר התרנו את הארץ הזאת משמשה? האין אנו צונחים מטה מטה ואחורה והצידה ולפנים – לכל עבר? היש עדיין למעלה ולמטה? האם לא נהיה קר יותר? האין יורד הלילה כל הזמן – עוד ועוד לילה? האין צורך להדליק פנסים לפני הצהרים? האם עדיין איננו שומעים כלל את שאון הקברנים הקוברים את אלוהים? האם עדיין איננו מריחים כלל את הריקבון האלוהי? – גם אלים נרקבים! אלוהים מת! אלוהים יישאר מת! ואנחנו הרגנו אותו!"
  • "במרחבי זמן ארוכים למאוד־מאוד, לא יצר האינטלקט אלא טעויות בלבד."
  • מחשבות הן צללי תחושותינו — אפלים, ריקים ופשוטים יותר מהן." [2]
  • "בכל דרך, בה אתבונן בבני־האדם, בעין טובה או בעין זועמת, תמיד־תמיד אראה את כולם ואת כל אחד מהם בנפרד, שקועים במטרה האחת: לעשות את מה שמועיל לקיום המין האנושי."
  • "אינני מחבב בני־אדם, אשר כדי לעשות בכלל רושם כלשהו, הם חייבים להתפוצץ כפצצה, ואשר בקרבתם תמיד צפויה לך סכנה לאבד את כוח השמיעה — או יותר מזה."
  • "לחיות – משמע: להיותך מרחיק מעליך בלי הרף משהו המבקש למות; לחיות – משמע: להיותך אכזרי וללא־חוס לגבי כל מה שנחלש ומתיישן בנו, ולא בנו בלבד." [3]
  • "אות ההצטיינות הנכבדת ביותר, שהגורל מעניק לנו, הוא, בהניחו לנו להילחם זמן־מה לצידם של יריבנו. זה מועידנו מלכתחילה לניצחון גדול."
  • "זה העדר התבונה שבמידה־הטובה, שמכוחו מניח היחיד שהיפכוהו לכלי בידי הכלל... שבח ליצרים הנוטלים מן האדם את אנוכיותו הנאצלת ביותר ואת יכולת עמידתו ברשות עצמו!"
  • "יוצר בלי הפוגות, מטבעו הוא 'אם', במשמעות הרחבה של המילה, איש שאינו יודע ואינו שומע דבר מעבר להריונותיו ולידותיו של רוחו, ואשר אין לו זמן לתת את דעתו על עצמו ועל יצירתו ולהשוותם."[4]
  • "מה נדירות בכלל יודעת התודה לבטא עצמה. דומה כאילו מדי רצונה לדבר, משהו נתקע בגרונה וכך אין בכוחה אלא לכעכע ותשוב ותיאלם."
  • "אולם כיצד ניתן להעריץ בלי הרף, מבלי לבוז בלי הרף." [5]
  • "אבות ובנים חסים זה על זה הרבה יותר מאשר אימהות ובנות זו על זו."[6]
  • "האמן אינו אלא רודף כבוד: אחרי ככלות הכל, יצירתו איננה אלא זכוכית מגדלת שהוא מגישה לכל מי שמביט לעברו."[7]
  • "מי שעסוק עמוקות תמיד, נישא מעל כל מבוכה." [8]
  • "כשמטרה גדולה לך, אתה חזק אף ממידת הצדק ולא רק ממעשיך ושופטיך."[9]
  • "לא לכלות מעוצמת המועקה הפנימית וחוסר הבטחון בעקבות הסבל הגדול שאתה גורמו, ולשמע זעקתו של הסבל הזה – רק זה בחזקת גדול, רק זה שייך לגדלות." [10]
  • "כל מטיפי המוסר, וכמותם כל התיאולוגים, מידה מגונה משותפת לכולם: כולם מבקשים לאלץ את האדם להאמין, כי הוא מרגיש את עצמו ברע והוא זקוק ללא דיחוי לטיפול חמור ומציל. ומכיוון שבני האדם בכללותם הטו במשך מאות שנים אוזן קשבת יתר־על־המידה לתורות ההן, הרבה מהאמונה הטפלה ההיא, שמצבם רע מאוד, דבק בהם באמת בסופו של דבר." ~ עמ' 339
  • "הוגה דעות אינו זקוק לתשואות ולמחיאות כפיים, בתנאי שמובטחות לו מחיאות כפיו שלו עצמו, דבר שאין הוא יכול בלעדיו." [11]
  • "הנתיב לגן־עדנו של אדם, מוליך תמיד דרך עדני התאווה של גיהנום שלו."[12]
  • "הבעלות על הקניין מפחיתה על־פי־רוב את משקלו של הקניין עצמו. ההנאה שאנו נהנים מעצמנו, כה שואפת לקיים עצמה, שאין היא פוסקת לחדש משהו בתוך עצמנו — וזה פירושו של דבר "להיות בעל קניין". לקוץ בקניין, משמע: לקוץ בעצמנו."
  • "מה הדבר שאותו מקבלים היום על עצמם העמים הפראים מידי האירופאים בראש וראשונה? אלכוהול ונצרות, שני המשקאות הנרקוטיים של אירופה. ובעזרת מה הם ממהרים לכלות? בעזרתם של המשקאות הנרקוטיים ההם."
  • "אין אדם שומע אלא את השאלות שיש בכוחו לתת להן תשובות."[13]
  • "קראתי שם לכאבי, אכנהו "כלב" — כי ככלב נאמן הוא, וטרחן הוא וחסר־בושה, ככלב משעשע וכמוהו חכם — ואני יכול להצטעק עליו ולפרק עליו את מצבי־רוחי הרעים: כאשר ינהגו בני־אדם אחרים עם כלביהם, משרתיהם ונשותיהם." ~ עמ' 334
  • " האמנים, ובמיוחד אמני התיאטרון, הם שקבעו בו באדם, עיניים ואוזניים, על מנת שיהיו רואים ושומעים מתוך מידה־מה של הנאה, את מה שכל אחד מהווה מצד עצמו, ומתנסה בו בעצמו, ורוצה בו בעצמו."
  • "הרוב המכריע של בני־האדם אינם מוצאים ביזיון בכך, להאמין במשהו ולחיות באמונתם זו, מבלי שיוודאו בהכרתם תחילה את הטעמים המלאים בעד ונגד אמונה זו, ואף מבלי להקדיש מאמצים כלשהם להעלאת טעמים אלו."
  • "הפילוסוף היווני היה מהלך בנתיבות החיים ובחביון לבו ההרגשה, שמספר העבדים רב יותר מהמשוער, באשר כל מי שאינו פילוסוף בחזקת עבד הוא."
  • "רעד וחיל אוחזים בנו שוב; מיהו זה אשר ישתוקק לקדש מחדש כאלוהית מפלצת זו של עולם לא נודע, כפי שנהגו חכמי העולם העתיק?"
  • "הדרך הצבועה ביותר להגן על איזה עניין היא ההגנה עליו בטיעונים מוטעים מתוך כוונה תחילה." [14]
  • "כורח הוא לנו להוליד תמיד את רעיונותינו מתוך כאבינו ולציידם מרחם בכל מה שיש עמנו מן הדם והלב והאש והעונג והתשוקה והייסורים והמצפון והגורל והגזירה... רק הכאב הגדול הוא גואלה האחרון של הרוח." [15]
  • "כיצד משתנה הטעם הכללי? על ידי כך, שיחידים, אדירים, בעלי השפעה, מטיחים ללא בושה את דברם: 'דבר פלוני מגוחך, דבר אלמוני הוא הבל', כלומר, מטיחים את משפט טעמם ומיאוסם ומשליטים אותו על דרך האלימות, – על ידי כך הם מטילים על רבים כפייה שנעשית בהדרגה להרגלם של רבים נוספים, ולבסוף נעשית צורך לכולם." [16]
  • "אם אלוהים רצה להיעשות אובייקט לאהבה, חייב היה תחילה לוותר על השיפוט ועל הצדק — שופט, ולו גם שופט־חסד, אינו אובייקט לאהבה. מחולל הנצרות לא הרגיש בכך די־הצורך — בחזקת יהודי."
  • "ובכן היא אוהבת אותו, ומאז היא בוהה נכחה באמון שקט כל כך כמו פרה: אך אבוי! הרי מה שהקסימו היא דווקא זה, שהיא נראתה כניתנת בהחלט לשינויים וכבלתי נתפסת! מזג אוויר ממוזג מדי הלא יש לו למכביר משלו! וכי לא תיטיב זו לעשות אם תתראה בתכונתה הקודמת? אם תתראה כחסרת־לב? ובכן, אל תמליצו בפניה על — האהבה! תחי הקומדיה!"
  • "בודהה אמר: "אל תחניף למי שגומל עימך חסד!" תשמיע פתגם זה בכנסייה נוצרית — מיד הוא מטהר את האוויר מכל הנצרות."[17]
  • "אני מבקש שיהיו לידי לביאי ונשרי, על מנת שאדע בכל עת ובכל שעה על פי רמזים ואותות מבשרים, מה רב או מה מעט חוזקי. האם עליי להוריד מבטי אליהם ולפחד מפניהם? התבוא ותשוב אליי השעה, בה ישימו הם עיניהם אליי, ובפחד?" [18]
  • "ערכנו לעצמנו עולם בו נוכל לחיות — בהניחנו קיומם של גופים, קווים, משטחים, סיבות ומסובבים, תנועה ותנוחה, צורה ותוכן: וכי מי היה מסוגל כיום לעמוד בחיים ללא עיקרי־אמונה אלה? אך זה עדיין אינו בגדר מופת לאמיתם. החיים אינם נימוק, הטעות אמורה להימנות על תנאי החיים."
  • "מי שרוצה בימינו להפוך את העניינים שבמוסר למחקר, שדה פעולה עצום נפתח בפניו. כל אחד מסוגי התשוקות השונים ראוי לעיון נפרד, למחקר, תוך תשומת־לב מיוחדת לגלגוליו בתקופות שונות, אצל עמים שונים, ואצל אישים שונים, גדולים וקטנים ; מן הדין להעלות לאור יום את מידת התבונה שבהם, את אופני הערכותיהם והארותיהם! כל מה שהעניק לקיום את גוונו לא זכה עד כה להיסטוריה: וכי היכן מצוייה היסטוריה של האהבה, של אהבת הבצע, של הקנאה, של המצפון, של יראת השמיים, של האכזריות?"
  • "כולנו בחזקת הרי געש גדלים, שצפוייה להם שעת התפרצותם — אך אימתי תהא שעה זו, הקרובה היא אם רחוקה, הן את זאת לא ידע איש, ואף לא אלוהים שבשמיים."
  • "הרוחות החזקים והמרושעים ביותר, הם שקידמו יותר מכל את האנושות עד כה: הם שחזרו והבעירו מדי פעם מחדש את התשוקות הרדומות — כל חברה מסודרת מרדימה את התשוקות — חזרו ועוררו מדי פעם מחדש את החוש להשוואה, לסתירה, את ההתענגות על הדבר החדש, הנועז, אשר טרם נוסה, הם שאילצו את האנשים להציב דעות מול דעות, דמויות מופת מול דמויות מופת, — וזאת בעזרת הנשק, על ידי ניתוץ אבני־גבול, חילולן של קדושות: אולם גם בעזרת דתות ותורות־מוסר חדשות!"
  • ""אצל מרביתם של בני־האדם, האינטלקט היא מכונה כבדה, אפלה ומטרטרת, אשר קשה להניעה: כשהם עובדים במכונה זו ומבקשים לחשוב כמו שצריך, הם מכנים זאת "להתייחס ברצינות לעניין" — הה, וודאי לטורח רב להם החשיבה כהלכתה! החיה החביבה, אדם, מאבדת ככל הנראה את מצב רוחה הטוב, כשהיא חושבת כהלכה: היא נעשית "רצינית!" ו"כל היכן ששוררים השמחה והצחוק, אין החשיבה עולה יפה" — זוהי הדעה־הקדומה של חיה רצינית זו כנגד כל "מדע עליז". הבא ונוכיח כי דעה־קדומה היא זו!"
  • "איש כישו הנוצרי, לא היה בגדר האפשר אלא בנוף היהודי — כוונתי לנוף, שמעליו תלוי בלי־הרף ענן הסערה הקודר והנשגב של יהוה הזועם. ההתבקעות הפתאומית, הנדירה, של קרן אור בודדת מבעד ליום־הלילי הקודר, הכולל, המתמיד. רק פה יכלו לחוש בה כמעשה ניסים של "אהבה", כקרן אור של "חסד" שאין ראויים לו. רק פה יכול היה ישו לחלום את חלומות הקשת בענן והסולם השמיימי, בו ירד אלוהים אל בני האדם ; בכל מקום אחר בעולם נחשבו מזג האוויר הצח והשמש, כמעשה רגיל ויומיומי ביותר מכדי חווייה שכזאת." [19]
  • "מטרתו הסופית של המדע אמורה לגרום לו, לאדם, הנאה רבה ככל האפשר וצער מעט ככל האפשר. אולם מה הדין אם ההנאה והצער כה מקושרים הם זה בזה בחבל אחד, שכל מי שרוצה ליהנות הרבה ככל האפשר מן האחד, נאלץ ליטול הרבה ככל האפשר מן האחר? [...] הסטואיקאים לפחות סבורים היו שאכן כן הוא, והיו עקביים בכך, בשאפם להנאה מעטה ככל האפשר ובלבד שצערם מן החיים יהא מועט ככל האפשר. [...] למעשה ניתן בעזרת המדע לקדם את המטרה האחת וגם האחרת! ייתכן שכיום הוא נודע יותר מצד כוחו להוריד את האדם מנכסי שמחותיו ולעשותו קר, אנדרטי וסטואי יותר. אך עדיין הוא יכול להתגלות גם כמחולל הסבל הגדול – או אז ייתכן שיתגלה מצד הכוח המנוגד אשר בו, מצד יכולתו האדירה לחשוף שמיים חדשים של שמחה."
  • "כשאני מהרהר בתאווה לעשות משהו, שהיא המגרה ומדרבנת בלי הרף מיליוני בני נוער אירופאיים, שאינם יכולים עוד לשאת את עצמם ואת כל השעמום כי־רב־הוא — אני תופס שוודאי שוכנת בהם התאווה לסבול מעט, על מנת שהסבל ההוא ישמש להם בסיס אפשרי לעשייה, למעשה. יש צורך בצרה! ועל כן זעקתם של הפוליטיקאים, ועל כן כל ההכרזות המזוייפות, הדמיוניות, המגזימות, על "שעת צרה היא" למעמדות ממעמדות שונים, ועל כן זו הנכונות העיוורת להאמין בכל אלה. עולם צעיר זה תובע, שהאסון — לא חלילה האושר — יבוא או יתגלה מן החוץ ; ומראש כוח הדימיון שלהם שוקד על כך, לעצב אותו בדמות מפלצת, על מנת שיוכל לאחר מכן להילחם במפלצת. אילו כל מבקשי־הצרות ההם חשו בתוכם את הכוח, לגרום נחת־רוח לעצמם מתוכם פנימה, לעשות מעשה לגבי עצמם, הלא היו יודעים כיצד לחולל מתוך עצמם צרה משלהם, כל כולה משל עצמם. או אז הן יכלו המצאותיהם להיות דקות יותר, וצליל סיפוקם הן היה כצלילה של מוזיקה טובה: בעוד אשר כעת הם ממלאים את חלל העולם בזעקת צרתם, ומכאן גם לעיתים קרובות מדי אף ברגש צרתם! אין הם יודעים מה יעשו עם עצמם — ועל כן הם מציירים על גבי הקירות את אסון האחרים. תמיד הם זקוקים לאחרים! ומדי פעם אחרים! — סליחה, ידידי, העזתי לצייר על הקיר את אושרי."
  • "התשוקה העצומה להתאבדות, ששררה בעד היווסדה של הנצרות, הפכה בידיה למנוף עוצמתה. היא הותירה שתי דרכי התאבדות בלבד, עטפה אותן הוד והדר, עיטרה אותן תקוות עילאיות ואסרה בכל ביעותי האיסור על כל דרך אחרת. לא הותרו אלא מות קדושים ומיתת הסתגפות איטית של נזירים."[20]
  • "החיות, דעתן על הנשים שונה מדעתם של בני־אדם: הנקבה היא בעיניהן הברייה היצרית... הנקבות מוצאות בילדיהן סיפוק ליצר השלטון, זה קניין להן, תעסוקה, משהו שהן מבינות אותו לחלוטין, ויכולות לפטפט עימו: כל זה ביחד מצטרף לאהבת־אם — וניתן לדמותה לאהבת האמן את יצירתו. ההריון עשה את הנשים רכות יותר, חששניות יותר, פחדניות יותר, וששות יותר להיכנע ; ועל הדרך הזאת המחולל ההריון הרוחני את אופיים של אנשי ההתבוננות, והוא מקורב לאופי הנשי — הללו הם אמהות גבריות. — אצל החיות המין הגברי נחשב למין היפה."[21]
  • "כיום הכאב שנוא הרבה יותר ממה ששנאוהו בני האדם הקודמים, ומדברים בגנותו כפי שלא דובר מעולם, יתר־על־כן, עצם מציאותו של הכאב הוא בגדר רעיון שאין לשאתו, באים בגללו בטרוניה אל הקיום בכללותו ומטילים על מצפונו את האחריות לכאב." [22]
  • "התפילה הומצאה בשביל סוג בני־אדם, שלמעשה אף פעם אין עמם מחשבות מתוך עצמם, ואשר התרוממות הנפש, או שאינה ידועה להם כלל, או שהיא מתרחשת בהם מבלי־משים: וכי מה יעשו הללו באתרים מקודשים ובכל המצבים החשובים שבחיים, המחייבים שלווה ומעין־הדרת כבוד? על מנת שלפחות לא יפריעו, ציוותה עליהם חוכמתם של כל מייסדי הדתות, הגדולות והקטנות, את נוסחת התפילה, כמלאכת שפתיים ארוכה ומכנית, הקשורה בהתאמצות כוח הזיכרון, ובמצב קבוע מראש של ידיים ורגליים וגם — עיניים."[23]
  • "המצאת אלים, גיבורים, אנשים עליונים מכל סוג, וכן המצאת אנשים נספחים, אנשים תתאים, גמדים, פיות, קינטאורים, סאטירים, דימונים ושדים, המצאתם של כל אלה לא הייתה אלא התאמנות אין־ערוך־לה לצידוק אנוכיותו ועריצותו של הפרט: החרות שזיכו בה את האל ביחסו לאלים אחרים, בסופו של דבר זיכו בה המזכים את עצמם, ביחסם לחוקים ולמקובלות ולשכנים." [24]
  • "מעריץ אנכי את אמיצותו ואת חוכמתו של סוקרטס בכל אשר עשה, אשר אמר ואשר — לא אמר. זו המפלצת, זה "לוכד העכברים" של אתונה, אשר הביא אף את צעיריה ההוללים ביותר לכדי רעדה והתייפחות, היה לא רק החכם שבפטפטנים מכל שהיו בזמן מן הזמנים ; הוא היה גדול גם בשתיקה. הלוואי והיה שותק אף ברגע האחרון של חייו — ייתכן והיה זוכה בזאת להיות להיות במעלה יתירה עוד יותר בסולם הרוחות. מה זה היה שם, המוות או הרעל או יראת השמיים או רשעות — משהו שהתיר באותו רגע אחרון את לשונו ; וכה אמר: "קריטון, אני חייב תרנגול לאסקליפיוס" מילה אחרונה מגוחכת ואיומה זו פירושה לגבי כל מי שאוזנו כרוייה: הה, קריטון, "החיים אינם אלא מחלה!", הייתכן הדבר? אדם שכמותו, אשר חי כל חייו בעליצות הרוח וכמו חייל — פסימיסט היה! וכל מאור־הפנים אשר לו, רק העמדת־פנים הייתה, ואת דעתו האמיתית, את הרגשתו שלפני ולפנים — הסתיר כל ימי חייו! סוקרטס, סוקרטס נשא את חייו כסבל! ועוד הוסיף והתנקם בשל כך — באותה אימרה מצועפת, מבעיתה, אדוקה, מגדפת! וכי אדם כסוקרטס חייב היה גם לנקום? האם בתוך שפע מידותיו הטובות חסרה שמינית שבשמינית של רחבות־לב? הה, ידידים שלי! עלינו להתגבר גם על היוונים!" [25]
  • "אתם האנשים המפוכחים, אתם, המרגישים עצמכם מחוסנים בפני תשוקות ובפני הזיות, ואשר כה הייתם רוצים להפוך את ריקנותכם לגאווה לכם ולעדי־עדיים, אתם מכנים את עצמכם ריאליסטים ורוצים לומר בכך, שהעולם ממש כזה הוא, כפי שהוא נראה לכם : בפניכם בלבד ניצבת המציאות המעורטלת — ואתם עצמכם, כה אולי תדמו, מן העידית שבה — הה! אתם, תמונות אהובות מסאיס! וגם במצבכם המעורטל ביותר, בהשוואה לדגים, האם אינכם עוד יצורים תשוקתיים ואפלים ביותר, ועדיין דומים מידי לאמן לאמן מאוהב? — ולגבי האמן המאוהב, "מציאות" מהי! עדיין אתם נושאים עמכם בכל אשר תלכו, את קני־המידה ההם, שמוצאם בתשוקות ובהתאהבויות של המאות הקודמות! עדיין שיכרון טמיר ושריר נסוך בתוך תוכו של פיכחונכם! טלו, למשל, את זו אהבתם ל"מציאות" — הה, מה ישנה היא, "אהבה" ישנה נושנה! בכל הרגשה, בכל קליטה חושית, ניכר חלקה של אהבה ישנה זו : וכן כבר עשו בה וכבר טוו בה אצבעותיהן של הזייה כלשהי, ושל איזו דעה־קדומה וחוסר־דעה וידיעה־חסרה, ושל פחד ובוקה ומבוקה מכל סוג! זה ההר, למשל, וזו העננה! וכי איזו עוד "מציאות" נותרה בהם? אנא, אתם המפוכחים, הסירו מכל זה את המדומיין לתוכו ואת כל המוסף האנושי! אכן, אילו היה בכוחכם לעשות כן! אילו היה ביכולתכם לשכוח את מוצאכם, עברכם, הכשרתכם — את אנושיותכם וחייתכם כל כולן! אין לגבינו "מציאות" מכל וכל — וגם לא לגביכם, המפוכחים — מסתבר שאין אנו כלל כה זרים אלו לאלו, כפי שסבורים אתם, וייתכן שהרצון הטוב בנו, לחרוג מן השיכרון, חשוב לא פחות מאמונתכם, שאין בכם כלל היכולת לשיכרון."
  • "שופנהאואריאנית היא שנאת ואגנר ליהודים, שהוא עצמו לא עצר כוח לצדקם אך במעשה הגדול ביותר: הרי היהודים הם ממציאיה של הנצרות! שופנהאואריאני הוא נסיונו של ואנגר לתפוש את הנצרות כזרע בודהיסטי אשר זורה למרחקים, ונסיונו להכשיר את אירופה לעידן בודהיסטי, התקרבות זמנית לנוסחאות ותחושות נוצריות־קתוליות. שופנהאואריאנית היא הטפתו של ואגנר לצער־בעלי־חיים ; בכך כידוע הקדים את שופנהאואר וולטר." [26]
  • "אל איש קדוש ניגש אדם ובזרועותיו תינוק שרק עכשיו נולד. "מה אעשה עם זה הנולד" כה שאל, "הוא עלוב ומעוות, ולא די חיות בו כדי למות". "המיתהו!" נצטעק האיש הקדוש בקול חרדות, "המיתהו והחזיקהו שלושה ימים ושלושה לילות בזרועותיך, למען ייחרת בזיכרונך חרות היטב — כדי שלא תהיה מוליד עוד, בטרם בא מועד לך להוליד." — בשמוע האיש את הדברים האלה, הלך ולבו מאוכזב ; ורבים גינו את הקדוש על אשר ייעץ עצה אכזרית, שכן ייעץ להמית את הילד. "איך האין זו אכזריות רבה יותר להניח לו לחיות?" אמר הקדוש."
  • "הוא אינו שולט ברוחו: מזאת הקישה אישה אחת, שהנקל יהיה לשלוט בו והיא משליכה עליו את פלצורה; המסכנה, עד מהרה תהיה לו לשפחה."
  • "יש מהאופי האינדיאני, מהפראות המיוחדת לדם האינדיאני, באופן בו חושבים האמריקאים על זהב: וזו הבהילות עוצרת הנשימה שבעבודה, – זה אבי אבות החטאים של היבשת החדשה – כבר החלה להשליט על דרך ההידבקות את הפראות גם באירופה הישנה ולהשרות עליה טמטום משונה ביותר. המנוחה כבר נעשתה עניין של בושה; הרהורים ממושכים כמעט שגורמים נקיפות מצפון. אדם חושב ועיניו בשעונו, כשם שהוא אוכל בצהריים ועיניו בעיתון הבורסה, – אדם חי כאילו עלול הוא בלי הרף "לאחר למשהו". "טובה עשייה כלשהי מאי עשייה" – גם עקרון זה הוא מוט למוטט בו כל השכלה וכל טעם מעולה. וכשם שניכר איך בעבודה בהולה זו כל הצורות נימחות: נמחים והולכים גם תחושה לצורה, כל רגישות אוזן ועין למנגינת התנועות. ההוכחה לכך מצוייה באותה בהירות מגושמת הנתבעת היום בכל אתר, בכל המצבים, בהם מבקש אדם להיות ישר עם הבריות, במגעו עם ידידים, נשים, קרובי משפחה, ילדים, מורים, תלמידים, מנהיגים ומלכים – אין השעה פנויה עוד ואין כוח עוד לטקסים, למילוי התחייבויות בדקות של עקיפין, לשאר רוח כלשהו בשיחה, ובכלל לכל בטלה. כי החיים הנתונים לציד הרווחים מחייבים את האדם בלי הרף להוציא את רוחו עד אפיסת כוחות במאמץ בלתי פוסק של התחפשות או הערמה או תחרות: המידה הטובה השלטת בימינו, היא עשיית דבר מה בפחות זמן מאשר יעשנו אחר. וכך נותרות לו לאדם רק לעיתים רחוקות שעות של יושר בהיתר: אולם בהגיעך אליהן, אתה עייף, ולא רק רישול אתה מבקש, כי אם ממש להשתטח לאורך ולרוחב בפישוט ידיים ורגליים. ועל פי נטייה זו אתה כותב היום את מכתביך: סגנונם ורוחם ישמשו תמיד "עדות לעידנם". במידה שנותרה עוד הנאה כלשהי מן החברה ומן האמנויות, הרי זו מסוג ההנאות שמתקינים לעצמם עבדים יגעי עמל. אבוי לצנע זה של "שמחה" אצל בעלי ההשכלה ונטולי ההשכלה שבימינו! אבוי על זו ההחשדה הגוברת והולכת כלפי כל שמחה! העבודה כובשת לעצמה יותר ויותר את המצפון הנקי. הנטייה לשמחה כבר מכונה "הצורך להינפש", והיא מתחילה להתבייש מפני עצמה. "זה רק למען הבריאות" – אומר אדם כשהוא נתפס בבילויו בחיק הטבע. אכן, זה עלול להגיע לידי כך, שמי שנוטה לחיי התבוננות (משמע, לטייל בחברת מחשבות וידידים), יתמסר לכך מתוך בוז לעצמו ונקיפות מצפון.  – הוא הדבר! עד כה היה ההיפך מזה: העבודה היתה מלווה נקיפות מצפון. אדם בעל ייחוס היה מסתיר את עבודתו, אם ההכרח כפה אותה עליו. העבד היה עושה מלאכתו עמוס הרגשה, שדבר בזוי הוא עושה – ב"עשייה" עצמה היה משהו מן הבזוי. "האצילות והכבוד אינם מצויים אלא בבטלה ובמלחמה" זה דברה של הדעה הקדומה בימי קדם!"

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ פרידריך ניטשה, הולדת הטרגדיה; המדע העליז, תרגום: ישראל אלדד, הוצאת שוקן, 1976, עמ' 274
  2. ^ פרידריך ניטשה, הולדת הטרגדיה; המדע העליז, תרגום: ישראל אלדד, הוצאת שוקן, 1976, עמ' 293
  3. ^ פרידריך ניטשה, הולדת הטרגדיה; המדע העליז, תרגום: ישראל אלדד, הוצאת שוקן, 1976, עמ' 202
  4. ^ פרידריך ניטשה, הולדת הטרגדיה; המדע העליז, תרגום: ישראל אלדד, הוצאת שוקן, 1976, עמ' 398
  5. ^ פרידריך ניטשה, הולדת הטרגדיה; המדע העליז, תרגום: ישראל אלדד, הוצאת שוקן, 1976, עמ' 299
  6. ^ פרידריך ניטשה, הולדת הטרגדיה; המדע העליז, תרגום: ישראל אלדד, הוצאת שוקן, 1976, עמ' 300
  7. ^ פרידריך ניטשה, הולדת הטרגדיה; המדע העליז, תרגום: ישראל אלדד, הוצאת שוקן, 1976, עמ' 300
  8. ^ פרידריך ניטשה, הולדת הטרגדיה; המדע העליז, תרגום: ישראל אלדד, הוצאת שוקן, 1976, עמ' 305
  9. ^ פרידריך ניטשה, הולדת הטרגדיה; המדע העליז, תרגום: ישראל אלדד, הוצאת שוקן, 1976, עמ' 307
  10. ^ פרידריך ניטשה, הולדת הטרגדיה; המדע העליז, תרגום: ישראל אלדד, הוצאת שוקן, 1976, עמ' 338
  11. ^ פרידריך ניטשה, הולדת הטרגדיה; המדע העליז, תרגום: ישראל אלדד, הוצאת שוקן, 1976, עמ' 342
  12. ^ פרידריך ניטשה, הולדת הטרגדיה; המדע העליז, תרגום: ישראל אלדד, הוצאת שוקן, 1976, עמ' 350
  13. ^ פרידריך ניטשה, הולדת הטרגדיה; המדע העליז, תרגום: ישראל אלדד, הוצאת שוקן, 1976, עמ' 296
  14. ^ פרידריך ניטשה, הולדת הטרגדיה; המדע העליז, תרגום: ישראל אלדד, הוצאת שוקן, 1976, עמ' 295
  15. ^ פרידריך ניטשה, הולדת הטרגדיה; המדע העליז, תרגום: ישראל אלדד, הוצאת שוקן, 1976, עמ' 155
  16. ^ פרידריך ניטשה, הולדת הטרגדיה; המדע העליז, תרגום: ישראל אלדד, הוצאת שוקן, 1976, עמ' 209
  17. ^ פרידריך ניטשה, הולדת הטרגדיה; המדע העליז, תרגום: ישראל אלדד, הוצאת שוקן, 1976, עמ' 283
  18. ^ פרידריך ניטשה, הולדת הטרגדיה; המדע העליז, תרגום: ישראל אלדד, הוצאת שוקן, 1976, עמ' 334
  19. ^ פרידריך ניטשה, הולדת הטרגדיה; המדע העליז, תרגום: ישראל אלדד, הוצאת שוקן, 1976, עמ' 281
  20. ^ פרידריך ניטשה, הולדת הטרגדיה; המדע העליז, תרגום: ישראל אלדד, הוצאת שוקן, 1976, עמ' 278
  21. ^ פרידריך ניטשה, הולדת הטרגדיה; המדע העליז, תרגום: ישראל אלדד, הוצאת שוקן, 1976, עמ' 229
  22. ^ פרידריך ניטשה, הולדת הטרגדיה; המדע העליז, תרגום: ישראל אלדד, הוצאת שוקן, 1976, עמ' 215
  23. ^ פרידריך ניטשה, הולדת הטרגדיה; המדע העליז, תרגום: ישראל אלדד, הוצאת שוקן, 1976, עמ' 277
  24. ^ פרידריך ניטשה, הולדת הטרגדיה; המדע העליז, תרגום: ישראל אלדד, הוצאת שוקן, 1976, עמ' 283
  25. ^ פרידריך ניטשה, הולדת הטרגדיה; המדע העליז, תרגום: ישראל אלדד, הוצאת שוקן, 1976, עמ' 353
  26. ^ פרידריך ניטשה, הולדת הטרגדיה; המדע העליז, תרגום: ישראל אלדד, הוצאת שוקן, 1976, עמ' 254