המחברות של דון ריגוברטו

המחברות של דון ריגוברטו (בספרדית: Los cuadernos de don Rigoberto) הוא רומן מאת מריו ורגס יוסה על חייהם של אב ובנו ויחסיהם עם אישתו החדשה הכולל הרהורים ומחשבות על החיים והוא המשך לספר "שבחי האם החורגת". הספר יצא לאור ב־1997 ותורגם לעברית.

עטיפת הספר

על אידאולוגיות

• "האידאולוגיות יוצרות אמצעי דיכוי שלרוב הם גרועים יותר משלטון העריצות שהן יוצאות נגדו."
• "כל תנועה המבקשת להחליף את המאבק לעליונות האינדיבידואל, לשוות יתר חשיבות לאינטרס הקולקטיבי – מעמד, גזע, מגדר, אומה, מין, אתניות, דת, מידות רעות או מקצוע – נראית בעיני קשר שנועד לדכא עוד יותר את החירות האנושית הפגועה."

על חוקים

• "החוק הוא טכניקה א־מוסרית המשרתת את הציני שמיטיב לשלוט בה יותר מכול."
• "המערכת המשפטית היא רשת של סתירות, שבה כל חוק יש לו חוק שכנגד, וכל עמדה אפשר לפרש לכאן או לכאן. על כן כולנו עוברים תמיד על חוק זה או אחר ומפרים בדרך כלשהי את הסדר (למען האמת, הכאוס) המשפטי."

על חברוּת

• "כל פעילות אנושית שאיננה תורמת, ולו גם באופן בלתי ישיר לחלוטין, להתחממות בין השחלות לאשכים, למפגש בין הזרע לביצית, היא חסרת ערך."
• "הנשים שחונכו בבתי הספר של הנזירות הן בעלות דמיון, נועזות ומעודנות פי אלף מאלה שלמדו בבתי ספר חילוניים."

על בעלי חיים

• "הידיעה כי בארצות הברית מצויים 63 מיליון חתולים ו־54 מיליון כלבים ביתיים מפחידה אותי יותר ממצבורי הנשק האטומי, הנערמים בחצי תריסר מדינות של ברית המועצות לשעבר."
• "ואת הפרות הסכלות הייתי רוצה לראות רק כשהן מבותרות לנתחים, הנצלים על גבי גחלים לנגד עיני עם עשבי תיבול חריפים, עסיסיים ונוטפי דם, מוקפים בירקות ובתפוחי אדמה מטוגנים פריכים ובסלטים טריים."

על ספורט

• "אני רואה את הספורט בכלל, ואת פולחן העיסוק בספורט בפרט, כצורות קיצוניות של פיגור שכלי המקרבות את יצורי האנוש אל הכבשים, האווזים והנמלים, שלוש דוגמאות קיצוניות לעדריות בעולם החי."
• "שטחי הספורט היחידים שראוי לעסוק בהם הם השולחן (להוציא את משחק הפינג פונג) והמיטה (לרבות, כמובן, האוננות)."
• "אין זה נכון שהעיסוק בספורט בימינו יוצר נפש בריאה... שכן כדי לנצח במרוץ מאה מטר היית מכניס ארסן וציאניד למרק של יריביך ומלעיט את עצמך בכל התמריצים הצמחיים, הכימיים והמאגיים שיבטיחו לך את הניצחון, היית משחד או סוחט את השופטים ומשתמש בכל האמצעים הרפואיים או החוקיים שיפסלו את יריביך, וחי באובססיה מתמדת לניצחון, לשיא, למדליה, לגביע, מה שהפך אותך, ספורטאי מקצועי, לתוצר מלאכותי של המדיה, לפסיכופט לא חברתי, עצבני, היסטרי, ההיפך הגמור מן היצור החברתי, הנדיב, האלטרואיסט, ה'בריא', שאליו מבקשים להתייחס האווילים המעיזים עדיין להשתמש בביטוי 'רוח ספורטיבית'."