הנרות בערו עד כלות

הנרות בערו עד כלות (בהונגרית: A gyertyák csonkig égnek) הוא ספר מאת שאנדור מאראי שיצא לאור ב־1942.

"במצב של בדידות אדם מתוודע לכול ואינו מפחד עוד משום דבר."
"אינני מתגונן כיוון שאני רוצה את האמת, ומי שמחפש את האמת, עליו לחפש אותה בראש ובראשונה בתוך עצמו."
"שום כוח חיצוני אינו יכול לשנות קשרים בין אנשים."
"כל תשוקה גדולה היא חסרת תקווה, אחרת אין זו תשוקה אלא התמקחות, הסכם נבון, הדדיות של אינטרסים פושרים."
"הידידות איננה איזו אווירה אידאלית. הידידות היא חוק אנושי מחמיר."
"ועם כל זאת, מעבר לנשים, מעבר לתפקיד שמילאו ומעבר לחיי החברה, היה חבוי רגש מסוים, חזק מכול. רגש שאותו יודעים רק גברים. רגש הנקרא ידידות."
"היינו ידידים, ומשמעותה של המילה הזאת כבדה כל כך, שרק גברים יודעים את האחריות הכרוכה בה."
"היינו ידידים, כלומר לא סתם חברים, לא פרחחים, לא קונדסים, לא חברים לנשק."
"האם קיימת בכלל ידידות? אינני מתכוון לשמחה ששני אנשים שנפגשו באקראי חשים משום שבתקופה כלשהי בחייהם דרך מחשבתם בעניין מסוים דומה, או שהם בעלי טעם דומה או תחביבים משותפים. כל אלה אינם ידידות. לפעמים אני חושב שהידידות היא הקשר החזק ביותר בין בני אדם... אולי משום כך היא נדירה כל כך."
"ואם ידיד נכשל, כי איננו ידיד אמת, האם אנחנו רשאים לבוא בטענות אליו על אופיו ועל חולשתו? האין זה מחובתנו לקבל את הידיד הבוגדני בדיוק כפי שאנחנו מקבלים את זה המסור והנאמן?"
"המשמעות העמוקה של ידידות בין גברים נעוצה דווקא בחוסר האנוכיות, בעובדה שאיננו דורשים מהאחר לא קורבן ולא עדינות, איננו רוצים ממנו דבר, רק לנצור את הכללים של הברית הבלתי כתובה בינינו."
"אדם מתכונן כל חייו למשהו. תחילה נעלב. אחר כך רוצה לנקום. אחר כך ממתין. הוא המתין הרבה זמן. כבר לא ידע מתי הפכו העלבון ותאוות הנקם לציפייה. הזמן משמר הכול, אבל גם מטשטש הכול."
"בסך הכול, פשוט, אליך התייחס העולם לפעמים באדישות, לפעמים בעוינות, ואילו לי העניקו האנשים את החיוך שלהם ואת אמונם. אתה בזת לאמון ולידידות שהקרינו אליי בעולם, בזת להם ובו בזמן קינאת קנאת שאול. דימית – לא במילים, כמובן, רק בתחושה עמומה – שבאנשים כאלה, שהם חביביו של העולם וכולם אוהבים אותם, יש משהו זנותי."
"האמנתי שגם אתה סולח לי, כמו העולם בחוץ, משום שניחנתי בכישרון מסוים להתחבב על אנשים בלי שום מאמץ, להיות מקובל במקום שבו אותך מוכנים רק לסבול – שאתה סולח לי על שאני יודע לדבר עם העולם בגוף שני."
"כמו כל אדם שהאלים נוטים לו חסד מיוחד ללא כל סיבה, חשבתי בבסיס של אותה תחושת אושר גם במעין חרדה. הכול היה יפה מדי, מושלם די, ללא פגם. אדם תמיד ירא מאושר מושלם כזה."
"אדם מעוניין לשלם לאלים בתמורה על האושר שהעניקו לו. כי ידוע שהאלים קנאים, וכשהם מעניקים לבן תמותה שנה אחת של אושר מיד הם רושמים לפניהם את החוב, ובסוף החיים הם דורשים להחזיר אותו עם ריבית."
"בכל שליטה שאנו שולטים באחרים כרוך מעט בוז מעודן וכמעט לא מורגש כלפי אלה שאנו שולטים בהם. אנחנו יכולים לשלוט בנפשות של בני אדם רק אם מכירים אותם מקרוב, מבינים אותם ובזים בטקט רב לאלה שנאלצים להיכנע."
"ככל אדם שנטיותיו ונסיבות חייו כופות עליו בדידות בטרם עת, דיבר גם קונרד על העולם באותה נימה לגלגנית קלילה, מתנשאת מעט, ובו בזמן מתוך סקרנות ותסכול, כאילו כל דבר שניתן להרגיש בו שם, מן העבר האחר של הגדה, עשוי לעניין רק ילדים או יצורים שמתמצאים אף פחות מהם."
"על פי המדע החוקר את תולדות האנושות התחיל האדם להיות אדם כאשר היה מסוגל לכופף את אגודלו באלכסון, ואז אחז בנשק ובכלי עבודה. אבל ייתכן שתחילתו הייתה בנפש, ולא באצבע."
"ישנה אמת שהיא עובדה. כך וכך קרה. בזמן כזה וכזה זה קרה. את זה לא קשה לוודא. העובדות מדברות בעד עצמן, כפי שנוהגים לומר, ולקראת סוף החיים כל העובדות מסגירות וזועקות בקול רם יותר מנאשמים הנתונים בסד עינויים. לבסוף קרה הכול ואת זה אי אפשר שלא להבין כהלכה. אבל לפעמים העובדות הן רק תוצאות מצערות. אדם אינו חוטא במה שהוא עושה, אלא בכוונתו לעשות דבר זה או אחר. הכול עניין של כוונה. חוקי הדת העתיקים, שאותם חקרתי, היו מודעים לזה ונתנו לכך ביטוי. אדם יכול לבגוד, לעשות מעשה נבזי, כן, גם את הגרוע מכול, לרצוח, ובתוך תוכו הוא יישאר טהור. המעשה עצמו עדיין איננו האמת. הוא רק התוצאה. ואם אדם נעשה שופט יום אחד ורוצה לפסוק, הוא איננו יכול להסתפק בעובדות הרשומות בדו"ח של המשטרה, עליו לדעת מה שמשפטנים מגדירים 'מניע'."
"בשבילי העולם הזה קיים, גם אם במציאות הוא חדל להתקיים. הוא קיים, כי אני נשבעתי לו אמונים."
"מי שלא מוכן לקבל חלק, סביר שהוא רוצה את הכול, בשלמות."
"השאיפה להיות שונה ממה שאתה. זה האסון הגדול ביותר שיכול הגורל להנחית על אדם. השאיפה להיות שונים ממה שאנחנו: שאיפה מכאיבה יותר מזו אינה יכולה לבעור בלבו של אדם."
"אי אפשר לשאת את החיים אלא מתוך הכרה שעלינו להשלים עם כל מה שאנחנו, בעינינו ובעיני הסביבה. צריך להשלים עם העובדה שאנחנו כאלה או אחרים, וכשאנחנו משלימים עם זה, לדעת שבעבור התובנה הזאת לעולם לא נזכה בשבחים, לא יתנו על חזנו מדליה רק משום שאנחנו יודעים ומוכנים לשאת בכך שאנחנו יהירים או אנוכיים, או קירחים וכרסתנים – לא, עלינו לדעת שאין בנמצא משהו שבעבורו נקבל פרס או נזכה בדברי שבח. עלינו לשאת בכך, זה כל הסוג כולו. עלינו להשלים עם האופי שלנו, עם הטבע הבסיסי שלנו, שאת מגרעותיהם, את האנוכיות והחמדנות, לא ישנו לא הניסיון ולא המודעות לקיומם. עלינו להכיר בכך שאלה שאנחנו אוהבים אינם אוהבים אותנו, או אינם אוהבים אותנו כפי שהיינו רוצים. צריך לשאת בבגידות ובחוסר נאמנות, ומה שאולי קשה יותר מכל המשימות המוטלות עלינו הוא שעלינו להכיר בהצטיינותו של אדם אחר באופי או בחוכמה."
"רק מי שיודע שיבוא יום שבו אכן יהיה משהו בחייו שיצטרך להתוודות עליו, מתכונן בדאגה כזאת לווידוי, לגילוי הסופי."
"מי שבורח אל גילוי הלב סימן שהוא מפחד ממשהו, מפחד שיום אחד יתמלאו חייו בדבר מה שאותו לא יוכל לחלוק עם הזולת, וזה יהיה סוד אמיתי, שאי אפשר להעלות על הכתב ולבטא בדיבור."
"מי שרוצה לספר לזולת בדבקות כזאת על הכול, מספר אולי בכנות כזאת ללא תנאי על הכול כדי לא לספר על משהו שהוא חשוב, שהוא העיקר."
"הם נאחזים זה בזה, האדם וגורלו, מזמינים ויוצרים זה את זה. אין זה נכון שהגורל מתערב בחיינו באופן עיוור, לא. הגורל נכנס דרך הדלת שאנחנו פותחים, ואנחנו מזמינים אותו פנימה."
"כפי שרק אנשים בעלי סוגי דם זהה יכולים לעזור זה לזה בשעת סכנה כשהם תורמים מדמם לאדם אחר שיש לו אותו סוג דם, כך גם הנפש יכולה לעזור לנפש אחרת רק אם אינה 'שונה', רק אם האמת הפנימית הנסתרת ביותר שלה דומה לזו של האחרת."
"אז הבנתי שמי שעבר מה שעבר ונשאר בחיים, אין לו זכות להאשים. מי ששרד, פירושו של דבר שזכה במשפטו ואין לו זכות וסיבה להעלות האשמות. הוא היה חזק יותר, ערמומי יותר ותוקפני יותר."

נאמר עליו

"רומן, שמקלעתו נארגת מסביב לשיחה בין שני גברים קשישים במשך פגישה לילית אחת. ככל שהשיחה מתקדמת נאלצים שני הידידים לשעבר להתקרב יותר ויותר אל הפצע שהרחיק אותם זה מזה למשך שנים רבות כל כך. השניים מוכרחים להתעמת עם עברם ולהשיב על שאלות מטרידות הקשורות לאהבה ולאשם, לבגידה ולנקם, לנאמנות ולאמת." ~ רמי סערי