וידויים

וידויים (בלטינית: Confessiones) הוא ספר מאת אוגוסטינוס שנכתב ב־397 לספירה.

"דבוק באלוהים בחוזקה, והפכת ליציב ואיתן."
"מותה של אמי לא היה בו כל צער, כאילו הייתה עדיין בין החיים באמצעות הנצחי שבה."
"כתינוק עשיתי מעשים ראויים לגנאי, אך כיוון שלא יכולתי להבין את המגנה, לא התירו הנוהג והתבונה לגנותני. כאשר אנו גדלים אנו נפטרים ממנהגים כאלה ומשליכים אותם אל מאחרי גבנו. ואולם לא ראיתי אדם הנפטר במודע מדבר טוב. האם היו מעשים אלה טובים לתינוק באותו זמן – לבקש בבכי את מה שעלול להזיק לו, לרגוז רוגז גדול כאשר אנשים שאינם משועבדים לו, אנשים חופשיים ומבוגרים ממנו, אנשים שהולידו אותו ורבים אחרים, נבונים ממנו, מסרבים לציית לרצונותיו?"
"גם אם אכלנו משהו מן הגניבה, הייתה מטרתנו לעשות את מה שקסם לנו בהיותו אסור. הנה לבי לפניך, אלוהי, הנה לבי. אתה ריחמת עליו כאשר היה בתהום תחתיות. עתה תן ללבי לספר לך מה ביקש לו שם במטרה להפוך לרע ללא תכלית. לא הייתה סיבה לרישעתי מלבד הרישעה עצמה. זה היה מאוס ואני אהבתי את זה. אהבתי את חורבני. אהבתי את הפגום בי: לא את מה שבשלו נפגמתי, אלא את הפגם עצמו. נישמתי הנתעבת זינקה משמיך אל אובדנה. לא בקשתי לזכות במשהו באמצעים מבישים; את המביש עצמו ביקשתי לי."
"לא חסרו לנו זיכרון או שכל; אתה דאגת לספקם לנו במידה מתאימה לגילנו. נהנינו לשחק ובשל כך נקמו בנו אלה שעשו אותו דבר עצמו. שכן שעשועי המבוגרים נקראים 'עסקים' ואילו שעשועי הילדים, הזהים להם במהותם, נענשים על ידי המבוגרים ואין מי שיחמול לא על הילדים ולא על המבוגרים."
"אם תחפשו את חיי האושר בממלכת המוות לא תמצאו אותם כלל. כי איך תוכלו למצוא חיים מאושרים במקום חסר חיים?"
"כיצד היה בכוחה של תוגה זו לחדור לנפשי כה בקלות, אלמלא ערערתי את יציבותה בכך שאהבתי בן תמותה כאילו לא ימות לעולם?"
"הנפש משתוקקת מטבעה למצוא מקום מקלט בחיקו של מי שהיא אוהבת. אך אין זה מן האפשר שתמצא מנוח בחיקם של יצורים בני חלוף שאינם בני קיימא ונמצאים במצב של מעבר ושל שינוי תמידי."
"הו בן־אנוש שוטה שאינו מסוגל לשאת בסבלנות את המצב האנושי! כזה הייתי. רתחתי מזעם, גנחתי, בכיתי, יצאתי מדעתי ללא מנוחה וללא עצה. נשאתי אתי נשמה קרועה ומדממת שקצה בחברתי, ולא מצאתי מקום להניחה – לא בחורשות נעימות ולא במשחקים ובשירים, לא במקומות מבושמים ולא במשתאות פאר, לא בתאוות הספה והמיטה ואפילו לא בספרים ובשירה מצאה לה נשמתי מנוח. הכול היה לה לזוועה, אפילו האור."
"אהוב את הנפשות באמצעות האלוהי, כי כשלעצמן הן תועות ובנות חלוף, אך באמצעותו הן הופכות ליציבות ובלתי משתנות. ממנו הן מקבלות את יציבותן ובלעדיו הן מתמוטטות ועוברות מן העולם."

נאמר עליו

"הנה ספר המראה כיצד האמונה הקתולית יכולה להפוך אדם ארצי ושטוף בתאוות ארציות (מין, כבוד, כוח) לפילוסוף – אדם הבז לעולם ולהבליו ומקדיש את מעיניו לרוח ולא לחומר." ~ אביעד קליינברג