ונדטה

ונדטה (באנגלית: V for Vendetta) הוא מותחן פעולה משנת 2005 שמתרחש בלונדון העתידנית ועוקב אחר "V", אנרכיסט מסתורי המנסה להפיל את המשטר הפאשיסטי השולט באנגליה, זאת תוך יישום נקמת דם.

איווי האמונד

"זכור, זכור את החמישי בנובמבר, מזימת ובגידת אבק השריפה. אינני רואה שום סיבה, מדוע בגידת אבק השריפה אי־פעם תישכח. אבל מה באשר לאיש? ידעתי כי שמו הוא גאי פוקס. ואני יודעת כי ב־1605 הוא ניסה לפוצץ את בניין הפרלמנט. אך מי היה הוא באמת? איך הוא היה? מלמדים אותנו לזכור את הרעיון ולא את האדם, כי האדם עלול להיכשל, הוא עלול להיתפס. הוא עלול להיהרג ולהישכח. אבל 400 שנה מאוחר יותר... רעיון עשוי עדיין לשנות את העולם. חוויתי מיד ראשונה את כוחם של רעיונות. ראיתי אנשים הורגים בשמם של רעיונות, ומתים כשהם מגנים עליהם. אך לא תוכל לנשק רעיון. לא תוכל לגעת בו. או לאחוז בו. רעיונות אינם מדממים, אינם חשים בכאב, אינם צוחקים, ואין זה רעיון אליו אני מתגעגעת, אלא לאדם. האדם שגרם לי לזכור את החמישי בנובמבר, אדם שלעולם לא אשכח."
"בכל פעם שראיתי את העולם הזה משתנה, תמיד זה היה לרעה."
"תעודת זהות מזויפת עובדת טוב יותר מבחור עם מסכה."

לואיס פרות'רו

"...אז אני קורא שארצות הברית לשעבר כל־כך נואשת לאספקה רפואית, שהם שלחו לכאורה מספר מיכלים מלאים בחיטה ובטבק, מחווה, הם אמרו, של רצון טוב. רוצים לדעת מה אני חושב? ובכן, אתם מקשיבים לתוכנית שלי, אז אני מניח שאתם רוצים. אני חושב שהגיע הזמן שנבהיר למתיישבים מה אנו חושבים עליהם באמת. אני חושב שהגיע הזמן לגמול על מסיבת תה קטנה שהם ערכו בשבילנו, לפני מספר מאות שנים. אני אומר שנרד הלילה לרציפים... ונזרוק את הזבל הזה... להיכן ששייכים כל הדברים מ"פי־הטבעת הנגוע־בכיב של תחת־מריקה" (USA), מי איתי? מי לעזאזל איתי? אהבתם את זה? (ארה"ב) USA, פי־הטבעת הנגוע־בכיב של תחת־מריקה. כוונתי, מה עוד ניתן לומר? הנה מדינה שהיה לה הכול, ממש הכול... ועכשיו, 20 שנה מאוחר יותר, היא מה? מושבת המצורעים הגדולה בעולם, ומדוע? כפירה. תנו לי לומר זאת שוב: כפירה. זו לא הייתה המלחמה שהם התחילו בה, זו לא הייתה המגיפה שהם יצרו, היה זה גזר דין. אף אחד לא בורח מעברו, אף אחד לא חומק מדין, חושבים שהוא לא נמצא שם למעלה? חושבים שהוא אינו צופה במדינה הזו? איך תסבירו זאת אחרת? הוא בחן אותנו, אבל אנחנו עמדנו בכך. עשינו מה שהיה עלינו לעשות... איסלינגטון, הנפילד. הייתי שם, ראיתי הכול... מהגרים... מוסלמים... הומואים... מחבלים, מנוונים רקובים ממחלות. היה עליהם ללכת. כוח, דרך אחדות; אחדות, דרך אמונה, אני אנגלי ירא־אל, ואני גאה בזה, לעזאזל."
"אומר לכם את אשר אני יודע. אני יודע שאין הוא גבר. ולמה זה? גבר אינו עוטה מסכה. גבר אינו מאיים על אזרחים תמימים, כמו כל מחבל שונא־חרות וחסר ביצים, הוא פחדן עלוב! אומר לכם מה הייתי רוצה, הייתי רוצה להיות שם, הייתי רוצה לפגוש אותו פנים אל פנים. פעם אחת, זה כל מה שדרוש, האיש המתקרא 'וי' והשותפה שלו לפשע, איווי האמונד, הם דמגוגים של העת החדשה המדקלמים את מסרי השנאה שלהם, קול חריג ומתעתע, חריג ונתעב, המעביר אולטימטום של מחבל. בגידה! אולטימטום אשר נענה בצדק מהיר ומדויק באופן כירורגי! מוסר הסיפור הזה, גבירותיי ורבותיי, הוא שהטובים מנצחים, הרעים מפסידים,וכמו תמיד, אנגליה מנצחת!"

וי

"הנבזויות המכופלות של הטבע מתגודדות סביבו. לבוז לעושר עם ברזלו השלוף המעלה עשן מהוצאה להורג עקובה מדם." ~ מתוך "מקבת'"
"לעתים קרובות אנו מואשמים בכך, הוכח לא פעם, שעם פנים מלאי מסירות ופעולה החלטית, נוכל לרכך גם את השטן בכבודו ובעצמו." ~ מתוך "המלט"
"לגבירת הצדק מקדיש אני את הקונצ'רטו הזה, לכבוד החופשה שנראה שלקחה ממחוזותינו, וכהכרה במתחזה שתפס את מקומה."
"ערב טוב, לונדון. ראשית, הרשו לי להתנצל על ההפרעה. כמו רבים מכם, אני מעריך את הנוחות שבשגרה היומיומית, הביטחון שנובע מהמוכר, השלווה מהישנות הדברים, אני נהנה מהם כמו כל ברנש אחר. אבל ברוח ההנצחה, בזמן שאירועים חשובים בעברינו המזוהים לרוב, עם מותו של אדם או סופו של מאבק עקוב מדם, זוכים לחגיגה נחמדת, חשבתי שנוכל לציין את החמישי בנובמבר, יום שלמרבה הצער לא נזכר עוד בלקיחת פסק־זמן מחיי היום יום וישיבה לשיחה קטנה. ישנם כמובן אחדים אשר לא מעוניינים שנדבר. אני מנחש שאפילו ברגעים אלו, פקודות נצעקות לשפופרות טלפון ואנשים חמושים בדרכם לפה. מדוע? בגלל שגם אם ישתמשו באלה, ולא בשיחה, המילים תמיד ישמרו על כוחן. המלים מציעות את הדרכים להבנה, ולאלה אשר יקשיבו את בשורת האמת, והאמת היא שמשהו נורא מתרחש בארץ הזאת, הלא כך? אכזריות וחוסר צדק, חוסר סובלנות ודיכוי, ואם פעם היה לכם החופש למחות, לחשוב ולדבר כפי שראיתם לנכון, כעת יש לכם צנזורה ומערכות מעקב הכופים עליכם את קבלת המוסכמות והתובעים את כניעתכם, הכיצד זה קרה? מי נושא באשמה? ודאי יש את אלה האחראים יותר מאחרים, והם ייאלצו לתת דין וחשבון, ושוב, אם לומר את האמת, אם אתם מחפשים את האשמים, הביטו במראה. יודע אני מדוע עשיתם זאת, יודע אני שפחדתם. מי לא היה פוחד? מלחמה, טרור, חולי, היו אין ספור בעיות אשר קשרו קשר להשחית את תבונתכם, ולגזול מכם את השכל הישר. הפחד אכל כל חלקה טובה בכם, בבהלה אשר אחזה בכם, פניתם לקנצלר העליון הנוכחי, אדם סאטלר. הוא הבטיח לכם סדר, הבטיח לכם שלום, ובתמורה הוא לא דרש דבר מלבד הסכמתכם השקטה והצייתנית. בליל אמש ביקשתי לשים קץ לדממה. בליל אמש הרסתי את אולד ביילי, בכדי להזכיר לארץ זאת את אשר שכחה. לפני יותר מ־400 שנה, אזרח דגול רצה לשבץ את החמישי בנובמבר בזכרונינו לעולמים, תקוותו הייתה להזכיר לעולם שהוגנות, צדק וחופש הן יותר מסתם מילים. הן נקודות השקפה. כך שאם לא ראיתם דבר, אם פשעי הממשלה הזאת נותרים לא ידועים לכם, אז אני מציע לתת לחמישי בנובמבר לעבור ללא אזכור, אבל אם אתם רואים את מה שאני רואה, אם אתם מרגישים כפי שאני מרגיש, ואם תדרשו, כמו שאני דורש, אזי אבקש מכם לעמוד לצידי, שנה מהיום, מחוץ לשערי הפרלמנט, וביחד נעניק להם חמישי בנובמבר, שלעולם, לעולם לא יישכח!"
"מעיז אנוכי לעשות הכול שמתאים לגבר, איש לא יעיז לעשות יותר." ~ מתוך "מקבת'"
"אין שום ודאות, רק הזדמנות."
"אל לעם לחשוש מממשלתם, על ממשלות לחשוש מהעם..."
"הבניין הוא סמל, כך גם פעולת ההריסה. סמלים מקבלים את כוחם מהאנשים. לבד, הסמל חסר משמעות, אך עם מספיק אנשים, פיצוץ הבניין יכול לשנות את העולם."
"ולכן אלביש את רשעותי העירומה בקצוות עתיקים ומשונים אשר נגנבו הרחק מכתבי הקודש, ואעמיד פני קדוש, כאשר אני לרוב משחק את השטן." ~ מתוך "ריצ'רד השלישי" מאת ויליאם שייקספיר
"אין צירופי מקרים... רק האשליות של צירופי המקרים."
"הסתירי את מה שאני, היי לי לעזרי בהתחפשותי, כפי שבמקרה תהיה צורת כוונתי." ~ מתוך "ויולה"
"כל מה שיש לכם הוא קליעי אקדח והתקווה שרוביכם יהיו מרוקנים כשאחדל לעמוד, כיוון שבאשר לי, כולכם תהיו מתים עוד לפני שתספיקו להטעין."

הקאנצלר אדם סאטלר

"רבותיי, זהו מבחן, רגעים כגון אלו הם עניין של אמונה. להיכשל פירושו להזמין ספקות, לתוך כל מה שאנו מאמינים בו, כל מה שנלחמנו בעבורו. ספק ידרדר את המדינה הזו חזרה לתוהו־ובוהו, ולא ארשה לזה לקרות."
"אנגליה גוברת."
"בכל יום, רבותיי, כל יום שמקרב אותנו לנובמבר, כל יום בו האדם הזה עדיין חופשי הוא כשלון נוסף. שלוש מאות ארבעים ושבעה ימים, רבותיי. שלוש מאות ארבעים ושבעה כישלונות."
"ידידיי האנגלים, הלילה, המדינה שלנו, זאת שאנחנו, עומדים בשבילה, וכל מה שאנחנו מחזיקים בו, מתמודדת עם איום נורא. התקפה אלימה חסרת תקדים זאת על ביטחוננו לא תעבור ללא תגובה או ללא עונש, האויב שלנו הוא חתרן המנסה להפרידנו ולהרוס את יסודה של האומה הנהדרת שלנו, אני קיימתי את הצד שלי בהסכם, אבל מה איתכם? הלילה, אנחנו חייבים לעמוד איתן. אנחנו חייבים להישאר החלטיים. אבל הכי חשוב, אנחנו חייבים להישאר מאוחדים, אלה אשר ייתפסו הלילה בהפרת העוצר, ייחשבו כאוייבינו וייענשו כמחבלים. ללא מידת רחמים או יוצא מן הכלל. הלילה, אני נותן לכם את שבועתי המלאה: הצדק יהיה מהיר, הוא יהיה מוסרי והוא יהיה ללא רחמים!"

גורדון דיטריך

"...את מבינה, שנינו נמלטים בדרכינו אנו... את תוהה למה הוזמנת לכאן לארוחת ערב מלכתחילה, אם ה"תאבון" שלי היה מעט פחות מקובל. לרוע המזל, מצפים מאדם במעמדי לבדר נערות צעירות ומושכות כמוך, מכיוון שבעולם הזה, אם הייתי מזמין את מי שאני חושק בו, הייתי ללא ספק מוצא את עצמי בלי בית, לא כל שכן תכנית טלוויזיה."
"האמת, שאחרי שנים כה רבות, אתה מתחיל לאבד יותר מאשר התיאבון שלך. אתה חובש מסכה כל כך הרבה זמן שאתה שוכח מי אתה מתחתיה."

המפקח אריק פינץ'

"כל מעשה טוב זוכה לעונש."
"דבר אחד נכון לגבי כל הממשלות, הרשומות האמינות ביותר הן רשומות המס."

דיליה סארידג'

"כוח גרעיני הוא חסר משמעות בעולם, בו וירוס יכול להרוג אוכלוסיה שלמה ולהשאיר את משאביו ללא פגע."

ולרי

"אינני חושבת שאחיה לעוד הרבה זמן ורציתי לספר למישהו על חיי. זוהי האוטוביוגרפיה היחידה שאי פעם אכתוב, ואלוהים... אני כותבת אותה על נייר טואלט."
"היושרה העצמית שלנו הייתה כה מזערית, אבל זה כל מה שבאמת היה לנו. זו הייתה הפיסה היחידה שנשארה לנו, אבל בפיסה הזו היינו חופשיות."
"אני זוכרת כיצד משמעויות המילים החלו להשתנות. כיצד מילים לא מוכרות כמו: 'נזק משני' ו'הפיכה' הפכו למפחידות, בעוד שמושגים כמו 'אש צפונית' ו'סעיפי האמנה' הפכו לרבי עוצמה. אני זוכרת איך 'שונה' הפך ל'מסוכן'... אני עדיין לא מבינה זאת, מדוע הם שנאו אותנו כל־כך."
"אני אמות כאן. כל פיסה ממני תגווע, כל פיסה... מלבד אחת. פיסה... היא קטנה ושברירית, והיא הדבר היחידי בעולם ששווה לאחוז בו, לעולם אסור לנו לאבד או לתת אותה... לעולם אסור לנו לתת להם לקחת אותה מאיתנו. אני מקווה שמי שלא תהיי, תצליחי לברוח מהמקום הזה, אני מקווה שהעולם ישתנה ושדברים ישתפרו. אבל מה שאני מקווה יותר מכול, הוא שתביני למה אני מתכוונת כשאני אומרת לך שלמרות שאינני מכירה אותך ולמרות שייתכן שלעולם לא אפגוש אותך, אצחק איתך, אבכה איתך או אנשק אותך, אני אוהבת אותך בכל לבי, אני אוהבת אותך. ולרי."

שונות

"סיפורנו מתחיל, כמו שבדרך כלל, סיפורים כאלה מתחילים: עם פוליטיקאי צעיר שמתקדם לאיטו. הוא אדם דתי מאד והוא חבר במפלגה השמרנית הוא נחוש בדעתו ולא מתייחס לתהליכים הפוליטיים. ככל שהוא צובר יותר כוח, כך נראית יותר לעין קנאותו ואלימות אוהדיו גוברת. בסופו של דבר, מפלגתו יוצאת בפרויקט מיוחד בשמו של הביטחון הלאומי, בהתחלה, נראה כי הם מפתחים נשקים ביולוגים, אותם הם חוקרים ללא התייחסות לקורבנות, אבל היעד האמיתי של הפרויקט, הוא כוח. שלטון הגמוני מוחלט וכולל. אבל הפרויקט מסתיים בצורה אלימה, אך מאמציהם של הנוגעים בדבר לא היו לשווא, בדמם של הקורבנות מתגלה הדרך החדשה בה נוכל להלחם. תארו לכם וירוס, הווירוס הגרוע ביותר שתוכלו. ואז דמיינו שלכם, ורק לכם, יש מרפא – אם רצונכם הסופי הוא כוח איך ניתן להשתמש בנשק שכזה?"

שיחות

וי: "אוכל להבטיח לך, אין בכוונתי לפגוע בך."

איווי: "מי אתה?"

וי: "מי... 'מי' היא רק צורה, הבאה לאחר תפקידו של ה'מה'. ומה שאני, הוא אדם במסכה."

איווי: "את זה אני יכולה לראות."

וי: "מובן שאת יכולה. אינני מפקפק בכוחות ההתבוננות שלך, אני רק מעיר על הפרדוקס בלשאול איש במסכה מי הוא."

איווי: "נכון."

וי: "אך בליל מבשר טובות זה, הרשי לי אם כך, במקום הכינוי הנדוש, לרמוז על אופיה של הדמות הדרמטית הזו. הנה! ראו: שחקן וודוויל וותיק וצנוע, מלוהק באופן עקיף כקורבן וכרשע בו־זמנית, בידי תהפוכות הגורל. פרצוף זה, שאינו אלא קליפת יהירות בלבד, הוא שריד של קול העם, שבימינו נעלם, חלול אך ביקור עז־רוח זה של רוגז קדמוני עומד מלא חיוניות ונדר נדר לחסל את השרצים המושחתים והארסיים הללו, השומרים על חוסר המוסר... ומגנים על האלימות האכזרית והרעבתנית המחללת את הרצון החופשי. פסק הדין היחיד הוא: נקמה, נקמת־הדם, מקודשת כנדר, לא לשווא, כי הערך והאמת של נקמה כזו, תזכה ביום מן הימים את האמיצים והישרים, למען האמת, המרק הזה של גיבוב מילים סוטה מהנושא, כך שהרשי לי להוסיף בפשטות, שכבוד רב הוא לי לפגוש אותך, ושתוכלי לקרוא לי וי."

איווי: "אתה מעין אדם מטורף?"

וי: "אני די בטוח שכך הם יאמרו. אבל עם מי, אם אפשר לשאול, אני מדבר?"

איווי: "אני איווי."

וי: "איווי...? אי־ווי. כמובן."

איווי: "מה הכוונה?"

וי: "זה אומר שאני, כמו אלוהים, לא משחק בקוביות, ולא מאמין בצירוף מקרים."

כתב: "חושב שהאנשים ייקנו את זה?"

עורך: "מדוע לא? זה בי.טי.אן, עבודתנו היא לדווח על החדשות, לא לפברק אותן. זו העבודה של הממשלה."

איווי: "מה המקום הזה?"

וי: "זהו ביתי. אני קורא לזה 'גלריית הצללים'."

איווי: "הוא יפהפה. מאיפה השגת את כל הדברים?"

וי: "מפה ומשם, הרבה הגיע מכספות המשרד לחומרים מעוררי התנגדות."

איווי: "גנבת אותם?"

וי: "שומו שמיים, לא! לגנוב – רומז על בעלות. אתה לא יכול לגנוב מצנזור, אני פשוט דרשתי אותם."

איווי: "אלוהים, אם אי פעם ימצאו את המקום הזה..."

וי: "אני חושד שאם ימצאו המקום הזה, מעט חפצי אומנות יהיו דאגתי האחרונה."

איווי: "אתה מתכוון, אחרי כל מה שעשית? אלוהים, מה אני עשיתי?! תקפתי בלש, למה עשיתי את זה?"

וי: "פעלת כפי שחשבת לנכון."

איווי: "לא, אסור היה לי לעשות זאת. הייתי כנראה לא שפויה."

וי: "האם זה מה שאת באמת חושבת, או מה שהם היו רוצים שתחשבי?"

וי: "סרטי המועדף: הרוזן ממונטה־כריסטו עם רוברט דונט בתפקיד אדמונט דאנטס. תופס אותי כל פעם מחדש."

איווי: "מעולם לא צפיתי בו."

וי: "האומנם? היית רוצה?"

איווי: "יש לו סוף שמח?"

וי: "כפי שרק הסרטים יכולים לספק."

איווי: "בסדר גמור, תניח את החרב."

איווי: "היא משקרת!"

וי: "איך את יודעת?"

איווי: "היא ממצמצת הרבה כשמדווחת על סיפור שהיא יודעת שהוא מזויף."

איווי: "וי, אתמול לא יכולתי למצוא את תעודת הזהות שלי. לא לקחת אותה, נכון?"

וי: "תעדיפי שקר, או את האמת?"

איווי: "היה לך כל קשר... לזה?"

וי: "כן, הרגתי אותו."

איווי: "אלוהים."

וי: "את נסערת."

איווי: "נסערת? כרגע אמרת שהרגת את לואיס פרות'רו."

וי: "ייתכן שהרגתי גם את המצביען שתקף אותך, אבל אז לא שמעתי התנגדות."

איווי: "מה?"

וי: "ניתן להשתמש באלימות גם למטרות חיוביות."

איווי: "על מה אתה מדבר?"

וי: "על צדק."

איווי: "אני מבינה."

וי: "במדינה הזאת אין בית משפט עבור אנשים מסוגו של פרות'רו."

איווי: "אתה מוסלמי."

גורדון דיטריך: "לא, אני בטלוויזיה."

וי: "Vi Veri Veniversum Vivus Vici.‎" ("מונע בכוח האמת, אני בעודי חי, כבשתי את היקום.")

איווי: "המוטו האישי שלך?"

וי: "מתוך 'פאוסט'."

איווי: "זה קצת כמו לרמות את השטן, לא?"

וי: "אכן."

דיליה סארידג': "זה אתה, נכון? באת להרוג אותי."

וי: "כן."

דיליה סארידג': "תודה לאל."

דיליה סארידג': "יהיה זה חסר משמעות להתנצל?"

וי: "אף פעם לא."

גורדון: "את המומה, אני יודע, קשה להאמין, נכון? שמתחת לחיצוניות המקומטת והשמנמנה הזו, שוכנת מכונת הרג משומנת עם סטייה לערמומיות ומסיכות. 'תחי המהפכה'."

איווי: "זה לא מצחיק, גורדון."

גורדון: "כן, אני יודע. אני חסר תועלת מבלי הקהל שבאולפן. פגשתי אנשים שהלכו לכלא על פחות מכך."

איווי: "אתה מטורף."

גורדון: "או שכן, או שלא הניקו אותי."

איווי: "הכול הוא בדיחה עבורך, גורדון?"

גורדון: "רק הדברים החשובים."

המפקח אריק פינץ': "אני רוצה לשאול אותך שאלה, דומיניק. לא אכפת לי אם תענה לי או לא, אני רק רוצה לומר זאת בקול רם. אבל אני צריך לדעת שהשאלה הזו לא תעזוב את המשרד הזה."

סרג'נט דומיניק סטון: "כמובן, בקסטר. זה בגלל הטרוריסט?"

המפקח אריק פינץ': "לא."

דומיניק סטון: "אז מה יש, המפקד? מה קורה?"

אריק פינץ': "השאלה שאני רוצה לשאול נוגעת ל'סיינט מרי' ו'טרי ווטרס'. השאלה שהותירה אותי ער ב־24 השעות האחרונות, השאלה שעליי לשאול היא... מה אם המתקפה הביולוגית הנוראה ביותר בתולדות המדינה הזו, לא הייתה פעולתם של מאמינים קיצוניים."

דומיניק: "איני מבין. אנו יודעים שכן. הם נתפסו. הם הודו!"

פינץ': "הם הוצאו להורג, אני יודע. ואולי זה באמת מה שקרה. אבל אני רואה מעין, שרשרת אירועים... צירופי מקרים... ואני חייב לשאול, מה אם זה לא מה שקרה? מה אם מישהו אחר שחרר את הווירוס הזה? מה אם מישהו אחר הרג את כל האנשים הללו? האם היית באמת רוצה לדעת מי עשה זאת?"

דומיניק: "כמובן."

פינץ': "אפילו אם זה היה מישהו, שעובד עבור הממשלה הזאת? זו השאלה שלי: האם הממשלה שלנו הייתה אחראית למה שהתרחש ב'סיינט מרי' וב'טרי ווטרס' – האם הממשלה שלנו הייתה אחראית למותם של כמאה אלף איש? האם באמת היית רוצה לדעת?"

וי: "מה שנעשה לי, יצר אותי. זהו עקרון בסיסי ידוע ביקום שכל פעולה, גורמת לתגובה שווה ובעלת כיוון מנוגד."

איווי: "כך אתה רואה זאת? כמו משוואה?"

וי: "מה שנעשה לי היה מפלצתי."

איווי: "והם יצרו מפלצת."

דומיניק: "הייתי בפרלמנט. מעולם לא ראיתי דבר כזה – טנקים, נ"ט, חיל רגלים – גורם לך לאחל שאף אחד לא יופיע הלילה. אבל אם כן, מה לדעתך יתרחש?"

פינץ': "מה שקורה לעתים כשאנשים לא־חמושים ניצבים מול אנשים חמושים."

מר קרידי: "תמות! תמות! תמות! למה אתה לא מת?"

וי: "מתחת למסכה הזאת יש יותר מבשר. מתחת למסכה הזאת יש רעיון, מר קרידי, ורעיונות עמידים בפני קליעים."

פינץ': "למה את עושה את זה?"

איווי: "בגלל שהוא צדק."

פינץ': "בקשר למה?"

איווי: "המדינה זקוקה ליותר מאשר בניין כרגע. היא זקוקה לתקווה."

פינץ': "מי הוא היה?"

איווי: "הוא אדמונד דנטס. והוא אבי ואימי. אחי, וחבר. הוא אתה ואני. הוא כולנו. אף אחד לעולם לא ישכח את הלילה הזה, ומה שהוא סימל לארץ הזאת, אך אני לעולם לא אשכח את האיש, ומה שהוא סימל בעבורי."