חשופים בצריח

חשופים בצריח הוא ספר מאת שבתי טבת על מלחמת ששת הימים שיצא לאור ב־1968.

" 'נמאס לחכות', אמר הסמל. 'הגיע הזמן להילחם'. 'ואתם?', שאלתי את האחרים. 'אותו דבר', אמרו. 'נמאס לחכות'. לא היה להם כל ספק בניצחונם. כשיצאנו מהאוהל אמרתי למג"ד שהנה, תחת שהעורף ירים לחייל בחזית את המוראל, קורה ההפך, אני הוא המקבל זריקת עידוד מהחייל, העשוי מחר ללכת אל מול המוות."
"שתי פלוגות חודרות בחיפוי פלוגתו של עין-גיל לאגף השמאלי של ביר לחפן וקונות להן עמדות אש מעל לחוליות, במקום שציפו להן המצרים פחות מכול. במתחם נהרסים בזה אחר זה ארבעה־עשר טנקים מצריים ותותחים נגד טנקים מועפים. הפלוגות מתקדמות בנחת, תא שטח אחר תא שטח. התותחנים נהנים מהשהות הניתנת להם ומכוננים את תותחיהם הארוכים כמו דייגים המשליכים חכה בנהר. משנוכח האלוף טל כי הקרב מתפתח כמצופה הוא נענה לבקשת אל"מ שמואל ומאשר להטיל לקרב גם את גדוד הצנטוריונים."
"מי שב־1956 קיבלו ניחומים מההורים ששכלו את בניהם ב־1948, המציאו עתה ניחומים לאלה שהמלחמה המרה להם ב־1967. הורים שבניהם נפלו בפעולות התגמול, במלחמות המים ובסיורי הגבולות, ביקשו מילים לנחם בהן את החברים החדשים לוועד ההורים השכולים, אבל לא מצאו מילים. הם חזרו על אותן מילים ששמעו הם ממי ששמעון ב־1948. בעצמאות ישראל נתנחם. מילים שהניחומים בהן דלים לראשונה, כמעט תפלים, אבל במשך הזמן נעשים למשענת חיים ולנקודה של גאווה כלפי העבר."

נאמר עליו

"שבתי טבת מתאר את מותם של האמיצים בדרך סיפור מרוכזת וחמורה, שאין בה לא הדגשות, ולא מעלות ומורדות סגנוניים, ורק עובדות לפרטי פרטיהן. ודווקא הסתייגות זו, שיש בה עוצמה כפולה ומכופלת, גרמה לי שאבכה בדמעות ממש על מותם של אנשים שכה קרבו אליי בספר." ~ הדה בושס