פתיחת התפריט הראשי

יוסף אלבו

רב ופילוסוף יהודי-ספרדי

רבי יוסף אלבו (בסביבות ה'ק"מ, 1380 - ה'רכ"ד, 1444), רב ופילוסוף יהודי שהתגורר בספרד. מחשובי הפילוסופים היהודים ומחבר ספר העיקרים.

עיקריםעריכה

  • במאמר ראשון, פרק כ"ו, מסכם רבי יוסף אלבו את העיקרים ואת השורשים המסתעפים מהם:

"מספר העיקרים לדת האלוהית הם שלושה שהם: מציאות השם, ותורה מן השמים, ושכר ועונש...

והשורשים שהם תחת עיקר מציאות השם... הם:

  • האחדות,
  • וסילוק הגשמות,
  • ושאין לו יתברך יחס עם הזמן,
  • ושהוא מסולק מן החסרונות,

ותחת תורה מן השמים הם:

  • הנבואה,
  • ושליחות השליח

ותחת השכר והעונש הם:

  • ידיעת השם,
  • וההשגחה לשכר ועונש, אם בעולם הזה ואם בעולם הבא, בין שיהיה רוחני בין שיהיה גשמי.

...וביאת המשיח ותחיית המתים כולם נכנסים באמונת השכר והעונש על הדרך שראוי שיאמינהו כל בעל תורת משה."

  • "עיקר שם הונח על דבר שעמידת דבר אחר וקיומו תלוי בו, ואין לו קיום זולתו. כמו שהעיקר הוא דבר שקיום האילן תלוי בו, ולא יצויר מציאות האילן וקיומו זולתו." ~ מאמר ראשון, פרק ג'
  • "ידיעת מספר העיקרים ההכרחיים לדת האלוהית קשה מאוד. ויותר קשה מה שלא נמצא לרבותינו ז"ל בזה דיבור מבואר. והיה ראוי שידברו בעיקרים שהם שורשים ויסודות לתורה האלוהית, אחר שעיקר ההצלחה האנושית וגמול הנפשות תלוי בהם, כמו שדיברו בשאר נזקי האדם ודיני ממונות שהם הנהגת הגוף בלבד, ותיקון הקיבוץ המדיני תלוי בהם." ~ מאמר ראשון, פרק ג'
  • "הדרך הנכון שיראה לי בספירת העיקרים, שהם שורשים ויסודות לתורה האלוהית הוא, כי העיקרים הכוללים וההכרחיים לדת האלוהית הם שלושה. והם: מציאות השם, וההשגחה לשכר ועונש, ותורה מן השמים." ~ מאמר ראשון, פרק ג'
  • "אלא שבלי ספק רבי הלל לא היה מאמין בביאת המשיח כלל, ואף־על־פי־כן לא היה נמנה בכלל הכופרים, לפי שאין ביאת המשיח עיקר לתורת משה כמו שכתב הרמב"ם ז"ל, כי כבר יצויר מציאותה זולתו." ~ מאמר ראשון, פרק א'

מקור האמונהעריכה

  • "ולכן התורה שנתבארו התחלותיה מן החוש תהיה אמיתית ונצחית, והקבלה הנמשכת ממנה תהיה אמיתית שאין לספק בה כלל. ואולם כדי שלא ידומה שהתחלות התורה כולם מתבארות לנו היום על פי הקבלה בלבד, ביאר אסף במזמור האזינה עמי תורתי (שם ע"ח), כי יש מהן מתבארות לנו היום על פי העיון, ומהן מן הנמשכות, והן הדברים שאין חולק עליהם כלל, ומהן מן המקובלות בלבד." ~ מאמר א', פרק י"ז
  • "ולזה תמצא שאמר השם למשה בעת מתן תורה: הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם (שמות י"ט), כלומר: אני רוצה לאמת להם מציאות הנבואה עצמה אימות עצמי, וגם לאמת להם שאתה שלוח מאתי לתת תורה על ידך, וזה, כשהם עצמם ישיגו למעלת הנבואה, ובזה יתאמת להם מציאות הנבואה עצמה, ועוד שישמעו אותי מדבר עמך כשאני רוצה לתת תורה על ידך. וזהו אימות עצמי לנבואה ולשליחות השליח, ולזה אי אפשר שיישאר אחר אותו המעמד הנכבד שום ספק ולא שום חשש זיוף, אחר שנתאמתו במעמד ההוא השני דברים שהם הכרחיים לאמת מציאות תורה מן השמים:
    האחד מציאות הנבואה, לפי שכולם היו נביאים באותה שעה ושמעו קול ה' אלוהים אומר להם עשרת הדיברות.
    והשני – ששמעו את הקול אומר למשה לך אמר להם שובו לכם לאהליכם ואתה פה עמוד עמדי ואדברה אליך את כל המצווה והחוקים והמשפטים אשר תלמדם ועשו בארץ אשר אנכי נותן להם לרשתה (דברים ה'). ובזה נתאמת להם אימות עצמי כי משה היה שליח להינתן תורה מתמדת לדורות על ידו." ~ מאמר א', פרק י"ח
  • "ובאה הקבלה בזה נמשכת מאב אל בן, אי אפשר להכחישו. לפי שהוא מבואר שאין בעולם מי שיאהב את האדם יותר מאביו, ולזה הקבלה שתבוא נמשכת מאב לבן, ראוי שיצויר הדבר ההוא בלב הבן ציור חזק – לא ידומה הסרתו, כאילו הוא בעצמו השיג זה בחוש, אחר שהוא מבואר שאין האב רוצה להנחיל את בניו שקר." ~ מאמר א', פרק י"ט

מדעעריכה

על חלות הדבש:

  • "כאילו תאמר, שאף על פי שאין מדרך הדבורה כפי טבע חומרה שימצא בה ההבנה לבנות הבתים ההם מהשעווה שהדבש כנוס בתוכה בתמונת השישיות, להיות הפועל מבחר הפועלים – נתן בה הבנה לבנותם בתמונה הזאת, להיות דומה לעיגולה שהיא התמונה הטבעית. ויש לה יתרון עליה, שבתמונת השישיות יתמלא כל השטח, והפנוי אשר במוגשם ממשושים סמוכים זה לזה, כדי שלא יישאר מקום פנוי וריקם ביניהם. מה שאין כן בעגולה, שאם יעשו הבתים עגולות כדמות אסטונה סמוכות זו לזו, יישאר מקום רב ביניהם שלא יקבלו תועלת ממנו.
    לפיכך בְּנָאוּם בתמונת השישיות, ולא עשאום מעוגלים, גם לא בנאום מרובעים, כי אף על פי שבסמיכת בתים מרובעים זה לזה יתמלא כל השטח והפנוי אשר במוגשם, הנה להיות תמונת המרובע יותר רחוקה מלהידמות אל העגולה, שהיא התמונה הטבעית מן המשושה, לא בנאוה ממנו.
    וכל זה נמצא לדבורה מצד היותה פועל האל יתברך, שראוי שימצא בה יתרון מזה הצד על מה שיגזור טבע חומרה, וזהו הנעימות אשר מצד הפועל הנמצא בפעולות האלוהיות." ~ הקדמת ספר העיקרים

צמחונותעריכה

  • "מלבד מה שיש בהריגת הבעלי חיים אכזריות חמה, ושטף אף, ולימוד תכונה רעה אל האדם לשפוך דם חינם, עוד יוליד אכילת בשר קצת הבעלי חיים עובי ועכירות ואטימות בנפש...
    ובעבור זה, אף על פי שבשר קצת הבעלי חיים מזון טוב ונאות אל האדם, רצה השם להסיר ממנו הטוב המועט הזה שיש באכילת הבשר, בעבור הרע וההיזק המרובה שאפשר שימשך מזה אליו. ולזה אסר אכילת הבעלי חיים לאדם...
    אבל עיקר החטא היה לפי שלא חשב (קין) היתרון שיש לאדם על הבעלי חיים לכלום, וחשב גם כן היותו אסור בהריגת הבעלי חיים אחר היותו שווה אליהם לפי דעתו, כי כְּמות זה כן מות זה, וחשב שעיקר תכליתו היה לאכול ולשתות אחר היותו ניזון מן הצמחים כבעלי חיים...
    והיה ראוי לפי זה שיתיר להם כל הבעלי חיים ולא ישים לאחד מהם יתרון על האחר, ולזה התירם כולם כדי לעקור הדעת הקודם ולמחות זכרו מן העולם...
    וכשנתנה תורה לישראל, שכבר נמחה זה הדעת מן העולם, אסר להם קצת הבעלי חיים המולידים עובי ועכירות בנפש. ואפילו מה שהתיר להם, לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, כמו שהתיר להם יפת תואר על זה הדרך.
    הנה גילו בפירוש, שאכילת הבשר לא הותר אלא על צד ההכרח, ועל כן נאסר בתחילת היצירה עם היותו מזון טוב, לסיבה שזכרנו בתחילת הפרק. כמו שהיין, אף על פי שהוא מזון טוב ומותר לאדם, יקרא הכתוב את הנזיר הפורש ממנו קדוש." ~ מאמר ג', פרק ט"ו

האדםעריכה

  • "ויש מהם הפך אלו, והם בעלי חיים שאי אפשר להם לחיות ולהתקיים בזולת חבורה וקיבוץ, ושההתחברות הכרחי להם בקיום מציאותם, כמו – מין האדם, כי לדקותו ושווי מזגו יתפעל מן הקור ומן החום ומכל אחד מן ההפכים, ולזה יצטרך אל מלבושים להגן עליו מן החום ומן הקור, ואל מזונות מתוקנים תיקון יפה שיאותו למזגו, מה שאי אפשר שישלם זה אם לא בקיבוץ והתחברות הרבה מן האנשים, יעזרו אלו את אלו: אחד יתפור ואחד יארוג ואחד יעשה מחט, וכן כל מלאכה ומלאכה, עד שימצא כל אחד מן האנשים המצטרך לו לצורך חיותו והתקיימו ממזונות ומלבושים." ~ מאמר ראשון, פרק ה'

מגבלות השכל האנושיעריכה

  • "הלא תראה כי אפלטון טעה בזה טעות גדולה ואמר על המגונה שהוא נאה, כי אמר שראוי שיהיו הנשים במדינה משותפות לבעלי ראשיות אחת, כאילו תאמר: נשי השרים משותפות לכל השרים, ונשי הסוחרים לכל הסוחרים, וכן נשי בני אומנות אחת משותפות לכל בני האומנות ההיא. וזה דבר הרחיקה אותו התורה, ואפילו תורת בני נח, שהרי נאמר לאבימלך הנך מת על האשה אשר לקחת והיא בעולת בעל והוא התנצל בשלא ידע שהייתה אשת איש. וכבר גינה אריסטו דעת אפלטון בזה.
    וזו ראיה שאין שכל שום אדם מספיק להפריד הנאה באמיתות מן המגונה ולזה לא תהיה עדותו על הנאה והמגונה נאמנה, וכל שכן בדעות, שאי אפשר להיות עדותו בדרושים העמוקים – כמו אם העולם מחודש או קדמון – נאמנה, כי אין השכל האנושי מספיק לדעת זה באמיתות. אבל עדות השם נאמנה מחכימת פתי, (תהלים י"ט) כי היא תעיד על העולם אם הוא מחודש או קדמון, ועל שאר הדרושים הנכבדים, ועל הנאה והמגונה באמיתות." ~ מאמר א', פרק ה'

העברת החכמהעריכה

"וזהו שכתוב: אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגבור בגבורתו אל יתהלל עשיר בעשרו - כלומר שאין לו להתהלל כשתהיה החכמה מיוחדת אליו, וכן העושר וכן הגבורה, אלא כשישפיע ממנה לזולתו, ולא יעשה זה לתקוות שום גמול אלא כדי שיגיע השלמות אל זולתו." (ספר העיקרים מאמר שלישי פרק ה)