פתיחת התפריט הראשי

יורם שמואל (יָה-יָה) יאיר (נולד ב־29 באוגוסט 1944), אלוף בצה"ל ואיש ציבור ישראלי. בשירותו הצבאי היה לוחם ומפקד בצנחנים.

  • "זהו זה. הרגע הגדול הגיע. הוטלה עלינו אחת המשימות הקשות ביותר והמסובכות ביותר שהוטלו אי-פעם על איזושהי יחידת צנחנים, אבל אני שקט, ואני לא אומר את זה מהפה ולחוץ. ראיתי אתכם מתאמנים, שמעתי את המפקדים, עקבתי אחר ההכנות ואני משוכנע: אתם החיילים הכי טובים בצה"ל, ואתם תעשו את מה שהוטל עליכם על הצד הטוב ביותר." ~ מתוך התדריך שנשא כמח"ט הצנחנים בבסיס בית ליד ב- 05.06.1982, בפני לוחמי החטיבה בטרם ביצוע הנחיתה בחוף האוואלי במלחמת לבנון. פורסם בעיתון "במחנה", 06.06.2012, עמוד 9.
  • "תקופת ההמתנה חולפת. המתח כאילו פג. החטיבה חוזרת לבסיס הקבע. אולם דווקא אז גוברת המתיחות בצפון. קריית שמונה ונהריה הופגזו, המצב מתחמם במהירות. עדיין מתלבטים לגבי המבצע הגדול, ועל החטיבה מוטלת המשימה לבצע פשיטה על בסיס מחבלים. היעד נמצא עמוק בתוך שטח לבנון, באזור שפך הזהרני, דרומית לצידון, אזור שורץ מחנות ובסיסי מחבלים. הפעם אין זה מבצע הכולל את החטיבה כולה, אלא רק נבחרת: כמה עשרות לוחמים, רובם מפקדים, הנבחרים בקפידה. החלק הקשה ביותר בתחילת כל מבצע כזה הוא העמידה בלחצים שמפעילים אלה שלא נבחרו לצאת. כאלה הם הצנחנים: אין הם מרפים, את העולם כולו יהפכו, ואפילו דמעות יזילו, כדי לשכנע את המפקד שישתף אותם במבצע. אמצע יולי. שבת של ים. הכוח עורך תרגילים על הגבעות הנמצאות מזרחית ללוד פעם אחר פעם, עד שהביצוע יהיה מושלם. כאשר הכוח נוחת בלילה של יום ראשון במסוק הראשון, האזור כולו מתעורר לחיים. הבזקי ירי והתפוצצויות נשמעים מכל עבר. הכוח נבלע בחשיכה ונע בשטח הררי קשה לעבר היעד שלו. היתקלות פתאומית במאהל מחבלים. חוד הסיירת עם ישראל מפקדה מחסל את הפרשה, והכוח ממשיך. הכוח מצליח להתגנב אל היעד ולהיכנס לתוכו, מתחילה הסתערות. צרור ארוך פוגע בכוח של פלוגת החה"ן המסתער על הצריף. חמישה נפגעים, בהם אהרל'ה המ"פ. חפ"ק המח"ט, הנמצא במרחק קטן מאחור, מבחין במתרחש ומסתער קדימה במקומם, כשהוא עובר מעל הנפגעים. בהסתערות זו נהרג קצין האג"ם רס"ן יוסי טהר ז"ל, ונפצע זאביק קצין הקשר. אני מצליח להגיע עד למחבל, היורה מתוך מעמדה מוסווית, ולחסל אותו. רופא החטיבה, ד"ר איתן פרידמן, המגיע במרוצה כדי לטפל בנפגעים, נפצע קשה. על אף המספר הרב של הנפגעים ולמרות האש הניתכת מכל עבר מצליח הכוח להשלים את המשימה. הכוח משתלט על בסיס המחבלים ומחסל את יושביו, מפוצץ את המבנים, העמדות וכלי הנשק. יש קושי לנתק מגע ולסגת. תחילה יש לטפל בפצועים קשה כדי שיוכלו לעמוד בטלטולי הדרך. כשאלה מקבלים טיפול גולש הכוח כשהוא עמוס אלונוקות לתוך הוואדי העמוק. שם הוא מנחית את המסוקים ומתפנה כאשר כדורי המחבלים פוגעים במסוק האחרון, המתרומם בכבדות." ~ על מבצע צלצל שהתבצע ביולי 1981
  • "האיום האמיתי על ישראל הוא לא הפצצה של אחמדינז'אד או הקירקורים של אסד – הפצצה האמיתית היא החברית, החינוכית, הפערים הבלתי נסבלים בחברה הישראלית שאי אפשר יהיה לגשר עליהם." ~ במסיבת עיתונאים של התנועה האזרחית "משמר החינוך"
  • "היו הערכות ששמונים אחוזים מלוחמי כוח החוד ייהרגו במהלך ההבקעה אבל בכל זאת התקדמנו, כי דבקנו במשימה. במלחמה הזו, צה"ל לא הפגין דבקות במשימה." ~ האלוף יאיר מספר כיצד שימש כמפקד פלוגת החוד של הצנחנים בקרבות סיני במלחמת ששת הימים, בכנס תחקירים של מלחמת לבנון השנייה (מקור).
  • "לא היו כאן כמעט חצים, כי לא היו שום מהלכי קרבות במלחמה הזו. לא ייתכן שבעורף נהרגים אנשים יום אחר יום וצה"ל אינו נכנס בכל הכוח כדי להפסיק את זה. לא עמדתם במשימת ההגנה על האזרחים." ~ בכנס תחקירים של מלחמת לבנון השנייה, לאחר שהרמטכ"ל דני חלוץ הציג מצגת ממוחשבת ובה תיאור את מהלכי המלחמה
  • "למפקד אין רגע גדול בחיים כמו הרגע הזה, שבו הוא עומד מול חייליו ורואה אותם קשובים ודרוכים למלא כל פקודה, שקטים ונכונים לכל משימה. אני רואה את הביטחון בעיניהם ויודע שאין כוח שיעמוד מולם. אין משימה שלא יוכלו לה הצעירים האלה, שבאחת לבשו ארשת לוחמים. מה אומר להם ברגעים כאלה? רק דברים פשוטים. אין צורך בדברי 'ציונות' ואף לא בדברי כיבושין: רק שיקפידו ללבוש שכפ"צים, שלא יצטופפו, שישמרו רווחים, שיזכרו איך תופסים מחסות ועמדות. שיצאו חיים מן התופת." ~ על התדריך לחייליו בטרם יציאה למלחמת לבנון
  • "מורגשת הקלה במפקדת החטיבה. השלב הקריטי והמסוכן ביותר בכל המבצע – שלב הנחיתה ותפיסת ראש החוף – הסתיים בהצלחה. יש גמול לשעות האימונים הארוכות, לתרגולים וללילות ללא שינה – הביצוע המושלם; ומה שחשוב מכול – ללא נפגעים." ~ על נחיתת חטיבת הצנחנים בשפך נהר ההאוולי בלבנון במלחמת לבנון הראשונה
  • "מי שמדבר על השמדת ארגון חמאס צריך לדעת שאנחנו לא יכולים להוריד מהשלטון תנועה לאומית. מי שיכול לעשות דבר כזה זה רק הרחוב הפלסטיני, שיגיב מתוך המצוקה שהוא נקלע אליה 'תודות' לחמאס. אנחנו, מצדנו, לא צריכים לעזור בשלב הזה לחמאס לצאת מהמצב שאליו הוא נכנס. החיים של תושבי רצועת עזה הם בלתי נסבלים. למה לעזור להם?" ~ "nrg מעריב" 25/12/2008 ([1])
  • "לו רק ניתן היה בדרך פלא כלשהי, להעביר בבת אחת לחיילי החטיבה ומפקדיה- רובם צעירים שזו להם טבילת האש הראשונה- את כל הניסיון הקרבי שצברו המפקדים הבכירים של החטיבה, ניסיון שעלה בדם ובקורבנות רבים כל- כך, כדי שצעירים אלה לא יחזרו על אותן טעויות ועל אותן שגיאות שעשינו אנו, ותיקי הקרבות, במלחמות הקודמות. אם הם ילמדו מהניסיון שלנו, אולי יחסכו מעצמם את המחיר היקר שבו נקנה הניסיון שלנו רק משום שחסרו לנו החוכמה והניסיון המבדילים בין חייל שכבר עבר את מבחן האש לבין זה שעדיין ניצב לפניו. חשבנו על דרך לשכנע את אותם מאות חיילים ומפקדים צעירים, שכל אותם דברים עליהם עמדנו בכל האימונים והתרגילים ושנראו להם כנדנוד וכעיסוק בקטנות, דברים כמו פגיעה במטרות, תפיסת מחסות, שמירת רווחים, חלפת עמדות- דווקא הם, אולי יותר מהרבה דברים אחרים, יקבעו את המחיר שישלמו במלחמה הראשונה שלהם, יקבעו כמה מהם יצליחו לצאת ממלחמה זו בלי להיפגע." ~ מתוך ספרו "אתי מלבנון".
  • "שום דבר לא השתנה אצל הלוחם, לא שלנו ולא ממול. אותה פיזיולוגיה ואותה פסיכולוגיה. הבעיה של כל מפקד היא לא הציוד ולא האימון, אלא איך מניעים את האנשים, ובטח תחת אש. כל הטכנולוגיות שבעולם לא יניעו את האנשים כמו האמצעים האנושיים. מפקד חייב להיות קדימה, אין דרך אחרת. שלא יהלכו עלינו אימים ושלא יספרו לנו אגדות על החיזבאללה. הקרב הקשה היחידי שהתנהל היה שייך לגדוד 51, הגדוד שהסתבך בבינת ג'בל. אם היו משמרים את עקרון התנועה של החי"ר, הרבה בעיות היו נמנעות. הלחימה הקרקעית היא המגוונת והגמישה ביותר - ויכולה לכלול יישום של פתרונות, שיטות וטקטיקות, בשילוב הכי מגוון ומורכב בכל בעיה של הצבא. נכון שהפתרון האווירי הוא הכי נייד וגמיש, אבל הפתרונות הכי מורכבים לכל בעיה הוא הכוח היבשתי שנעזר בכוח אווירי, בטנקים, בהנדסה, בארטילריה, ובספינות חיל הים. אי אפשר להשיג את מטרת המלחמה ללא שימוש בכוח הקרקעי." ~ (ראיון).
  • "בעשרים השנה האחרונות בעיקר לאור ההתפתחויות הגדולות שחלו בתחום מסוקי הסער והתובלה, מדברים הרבה על עתיד הצניחה. השיפור הגדול שחל באמצעי הנ"מ של האויב הפך את מבצע הצניחה לאופרציה גדולה מאוד ומסוכנת, שיש לה תחליף. נניח שאפשר להצניח כמות גדולה של חיילים ושל ציוד, שיהוו כוח לחימה אפקטיבי. השאלה הבאה היא מה עושים כשהם מסיימים את המשימה. לפעמים, כדי לחבור אל הכוח שצנח, צריך להסיט כוחות אחרים. אתה עשוי למצוא את עצמך מגיע למקומות שלא תכננת להגיע אליהם. ומה עושים אם הכוח מסתבך או זקוק לסיוע? במקרה כזה כל המבצע עלול להפוך לחרב פיפיות." ~ (ראיון).
  • "מבחינה מבצעית, משנה לשנה קטן הסיכוי שייעשה שימוש בצניחה. אבל יש בה חשיבות לא מבוטלת, מעבר למבצעיות הטהורה. צניחה היא כלי. כל צבא מחפש דרכים ליצור תחושת גאווה אצל חייליו ומפקדיו. כל צבא מנסה ליצור היררכיה בין היחידות הלוחמות שלו, כך שלחייל יהיה יעד לשאוף אליו. לכן לכל הצבאות בעולם יש יחידת צנחנים. כי לצניחה, לאדם שקופץ ממטוס באמצע הלילה, יש איזושהי הילה. זה מעיד על אומץ ועל נחישות." ~ (ראיון).
  • "ש דברים שקשה מאוד לאמוד אותם במושגים של עלות- תועלת. בשביל מה להחזיק חטיבת צנחנים, בית-ספר לצניחה, צי מטוסים ומדריכים? ושעות הטיסה שזה עולה, והציוד? ולמה הסיכון עצמו, שמישהו ישבור רגל, ומישהו ייצא נכה, ומישהו יישבר, האם זה שווה את העלות? אלה שאלות שאי אפשר לענות עליהן מבחינה כלכלית. אתה חושב שכל מה שעושים ביחידות אחרות זה תמיד בגלל הראייה המבצעית? ממש לא. למה עשינו מסע בדד של מאה עשרים קילומטר? למה סחבנו אלונקות לאורך ארבעים קילומטר? לפעמים אתה לא צריך ללכת אפילו מאה מטר עם אלונקה. אז למה צריך לשבור את הגב? מאותה סיבה שעושים מסע כומתה." ~ (ראיון).
  • מלחמת ששת הימים, כשהייתי מ"פ בחטיבה הסדירה, הייתה תכנית להצניח חטיבת צנחנים באל-עריש. ברגע מסוים אמרו שחטיבת המילואים הולכת לצנוח. שלא תדעו מה קרה באותו רגע, איזו צעקה קמה. מה פתאום שהם ילכו עם רקע אדום? אני זוכר שמישהו נתן את הטיעון המבריק, שאנשי מילואים בין כה לא הולכים עם מדים, אז מה זה יעזור שיהיה להם רקע אדום. אנחנו סדירים, לנו זה משמעותי. אני לא סותר את הטענה. שזה מתסכל. אני מוכן שכל חיילי צה"ל ישתחררו מתוסכלים מהצבא. שאף אחד לא ייתקל, ואף אחד לא יילחם. הלוואי." ~ (ראיון)
  • "לפני עשרים שנה הייתי בקורס בארה"ב. השותף שלי לחדר היה קצין דני. יום אחד, כשהעלו אותו בדרגה, הביאו לטקס סוס וגם הסוס הועלה בדרגה. הדני, מסתבר, היה מחיל-הפרשים. צבא דנמרק לא הולך להילחם עם סוסים, אתם מבינים, אבל זו המסורת. יש דברים שיש להם ערך מוסף." ~ (ראיון).
  • "מבחינה מבצעית פעולת האיגוף הפתיעה אותו ושיבשה את כל היערכותו לקראת תקיפת צה"ל. חטיבת הצנחנים התקדמה והצליחה לפרוץ את הדרך לשאר הכוחות. שום דבר לא עצר אותנו, לא גדודי הקומנדו הסורי ולא מאות המחבלים. מקוריות המחשבה והדבקות במשימה הן שהביאו להישג הגדול. זה לא שהיינו עדיפים ביחסי הכוחות, להפך. אבל הצלחנו כי בחרנו בדרך שהעניקה לנו את יתרון ההפתעה. במקום שהם יארבו לנו אנחנו הפתענו אותם. כך הגענו ראשונים לביירות, ושאר האוגדות התקדמו אחר-כך בציר שאנחנו פרצנו." ~ (ראיון).
  • "הפריצה הייתה לתוך המובלעת הנוצרית במזרח ביירות. חברנו לנוצרים שכותרו שם, ובשבילם זה היה כמו יום השחרור; הם זרקו עלינו פרחים, אורז, נישקו אותנו, חיבקו. הם היו תחת כיבוש סורי ואימת הטרור של הפת"ח. ברגע שפרצנו את המחסומים של הסורים ונכנסנו לתוך מזרח ביירות למובלעת הנוצרית, האווירה אצלם הייתה של אופוריה. השמחה שלנו הייתה מאופקת יותר ונבעה מהסיפוק שבעמידה במשימה לא פשוטה. מה שהדאיג אותי כל הזמן היה שהשמחה לא תהפוך להתפרקות. לכן, כשהגענו לביירות לא חגגתי, נאמר ככה. מששת הימים ומיום הכיפורים למדתי שברגע שהכל מסתיים והלחימה נגמרת, מגלים שהצטבר- בפרט אצל החיילים הצעירים - מתח שהם צריכים לפרוק. ואז קורים האסונות, פליטות הכדורים ופריצות המחסומים. זה כמו קפיץ שמתוח כל הזמן, וברגע שניצחנו והצלחנו וכבשנו והכל נגמר, הוא שואף להשתחרר." ~ (ראיון).
  • "ההישג הצבאי החשוב היה בימים הראשונים של הלחימה. עצם ההגעה לביירות, המצור עליה, הפריצה דרך כל קווי הסורים והמחבלים, ההגעה לכביש ביירות-דמשק והוצאת אש"ף מלבנון. מעבר לזה, הפעולות כבר לא היו כל-כך בתחום הצבאי, יותר בתחום המדיני-הפוליטי. השאלות כבר לא היו של מהלכים צבאיים, אלא מה אנחנו רוצים להשיג בלבנון והאם ניתן להשיג את זה בכלל, האם זה צריך להיות התפקיד שלנו." ~ (ראיון).
  • "הדבר המרכזי שלמדתי מהמלחמה בלבנון הוא מגבלת הכוח. יש דברים ששום כוח בעולם לא יכול להשיג, ואלה דברים שקשורים בערכים ובאמונות של הצד השני. לנו היה ברור שאם נשחרר את לבנון מהמחבלים שהשתלטו על דרומה, נסלק את הכוחות הסוריים ששלטו בה ונאפשר לה להיות עצמאית, עשינו דבר גדול בשבילם. שהם יודו לנו. אבל מסתבר שהם פועלים לפי היגיון שונה, ובזמן שאנחנו חשבנו שהענקנו ללבנונים במתנה את עצמאותם, להם היה חשוב יותר לנצל את המעורבות שלנו כדי לסגור חשבונות פנימיים." ~ (ראיון).
  • "ברמת הלוחמים והמפקדים הזוטרים הניסיון הקרבי של 2006 עולה על זה של צה"ל ב-82'. ההתחככות בשטחים והלחימה בעזה ובאיו"ש גרמו לזה שכמעט כל חייל קרבי עבר טבילת אש ויש לו ניסיון קרבי, מה שלא היה ב-82'. לעומת זאת, המפקדים של 82' היו מפקדים ותיקי מלחמות, כל מג"ד ומח"ט שלחם ב-82' לחם לפחות במלחמה קשה אחת אם לא בשתיים קודם לכן. ההבדל המהותי ביותר, הוא שב-82' המטרה של הכוחות הלוחמים הייתה ברורה, בכל שלב הם ידעו לאן הם צריכים להגיע ומה רוצים להשיג. לצערי זה דבר שלא היה לנו ב-2006 וזה מה שמנע את ההצלחה. זה מה שמנע מצה"ל להשיג את מה שהוא יכול היה וצריך היה להשיג." ~ (ראיון).
  • "בשבילנו כל חמישים מטרים זה טקטיקה ואיגוף. מה שהראית לי על המפה באצבע שלך, זה עניין של חמישה־שישה קילומטרים. אנחנו צנחנים ולא טנקים. תן לנו את המשימה ונבצע אותה על־פי דרכנו." ~ תשובתו למח"ט 217, אל"ם נתק'ה ניר, לאחר שהלה הורה לו, מפקד גדוד הנח"ל המוצנח לבצע משימה במהירות במהלך מלחמת יום הכיפורים. מתוך הספר "בהם יותר מכול – על סוד ההצלחה של צה"ל" מאת תא"ל אלישיב שמשי, עמוד 98.
  • " מדובר באחד התפקידים המרתקים בצה"ל, שמהווה את התפקיד הפיקודי הגבוה ביותר שצנחן יכול לשאוף אליו כצנחן, הפסגה. זהו אתגר רציני ביותר, מכיוון שהחיילים, המ"פים והמג"דים בחטיבה הם החבר'ה הכי טובים- להיות מפקד שלהם זה סיפור, מבחן הרבה יותר קשה. אני חושב שהאמת נמצאת בכך שתהליך הסינון והמיון, שמתבצע לאורך השירות בצבא, הוא שגורם לכך שהמח"ט יהיה המוצלח שבמוצלחים: אלה שיצאו מהצנחנים לקורס מ"כים הם החיילים הכי טובים, ומתוכם הטובים ביותר נשלחים לקורס קצינים, ומהם מי שחוזר לגדוד אלה הקצינים המצטיינים, וכן הלאה. בדרך זו, למעשה, אתה מגיע למצב בו כל המסננות מבטיחות את זה שבראש הפירמידה נמצאים אנשים מצוינים. מלבד זאת מח"ט הצנחנים הוא בדרך כלל תפקיד אל"ם שלישי או רביעי. כך שזו לא רק התמודדות בין המג"דים, אלא גם בין האל"מים המתאימים ביותר- וזו ללא ספק דרך חתחתים. מדובר בתפקיד תובעני שמי שמצליח בו זוכה לתעודת יכולת לכישוריו, ולכן אין שום סיבה שהוא לא יצליח בעתיד גם כאלוף." ~ על תפקיד מפקד חטיבת הצנחנים. מתוך הכתבה "אלופים" מאת טל זגרבה, "במחנה", 05.09.2008, (מקור).
  • "קחו את עיתא א-שעב ותשמרו את החומר הזה. בכל פעם שתרצו לדעת מה לא לעשות, איך לא עובדים, תפתחו את התיק הזה." ~ על הקרב בעיתא א-שעב במלחמת לבנון השנייה. מתוך הספר "שבויים בלבנון", מאת עפר שלח ויואב לימור, הוצאת "ידיעות אחרונות", 2007, עמוד 237.

נאמר עליועריכה

  • "עשרים ואבע שעות לפני כן עוד היינו כולנו במחנה החטיבתי של הצנחנים בבית ליד. מפקד החטיבה, אלוף משנה יורם 'יה־יה' יאיר, תידרך בקול מחוספס את הלוחמים תאבי הקרב. מרחוק, עם השרוולים המקופלים עד הכתף, הכפתור הפתוח והשרשר שלצווארו, הוא נראה לי כמו ערס אשכנזי מצוי. אבל מקרוב זאת היתה אהבה ממבט ראשון. אהבתי אצלו את הקריצה, את השמירה על הפרופורציות, את הערבוב המתוחכם בין ציניות לציונות, את היכולת הבוגרת להלהיב חיילים צעירים אבל גם להרגיע אותם, את האופן שבו הוא הסביר לטסטוסטרון הלאומי שצריך להילחם, אבל שדווקא לא ממש מומלץ למות בעד ארצנו. בהמשך המלחמה הארורה הזאת יהיה עבורי יה־יה זרקור כמעט בודד של תחכום וחוכמה, של שפיות ובגרות ואמירת אמת בתוך קקופוניה בלתי נסבלת של חובבנים ורשלנים, של אנשים ששיקרו, כשלו והוליכו שולל." ~ עמנואל רוזן שנלווה ככתב "במחנה" לחטיבת הצנחנים במלחמת לבנון על האלוף יורם יאיר (מקור).
  • "לא כולם היו כבשים. בטח שלא יה־יה: הוא איפשר לי להתלוות אליו, ואני גיליתי ג'ינג'י עם מוח מבריק, לב זהב ועצבי ברזל, שעשה במלחמה ההיא בית ספר למוחות הקונבנציונליים והבינוניים שסביבו. לכן, כשהם התקדמו בסולם הדרגות ונהיו לאלופי פיקוד ולרמטכ"לים ולשרי ביטחון, הוא הסתפק בראשות אגף כוח האדם השולי יחסית, ופרש בטרם עת מצבא שלא מסוגל לעכל אנשים דעתנים מדי וטובים מדי. כשכל אלופי הפוזה והדאווין דחפו את היחידות שלהם עם הראש בקיר והשאירו בשטח עשרות הרוגים, רק כדי להגיע לפוטו־אופ בביירות כמה שיותר מהר, לקח הג'ינג'י את החטיבה שלו בדרך ארוכה ועוקפת, בהרים, והגיע לפאתי הבירה הלבנונית לפני כולם ועם שלושה הרוגים יותר מדי - אבל רק שלושה." ~ עמנואל רוזן שנלווה ככתב "במחנה" לחטיבת הצנחנים במלחמת לבנון על האלוף יורם יאיר (מקור).
  • "מיה־יה למדתי את העוצמה שבהיותך שונה, מתריס, לא מתיישר עם הזרם ולא מחפש אהבה וחנופה. מהעובדה שקידומו בצבא נעצר ביחס הפוך למהירות ולקלילות שבהן התקדמו כוחותיו בשטח למדתי שהחנפנות והבינוניות במדינתנו המוזרה הן אבני יסוד בדרך להצלחה. " ~ עמנואל רוזן שנלווה ככתב "במחנה" לחטיבת הצנחנים במלחמת לבנון על האלוף יורם יאיר (מקור).
  • "באחד הימים הגיע אל שטח הכינוס של החטיבה כתב צבאי מוכר ורב מעללים של אחד מכלי התקשורת המרכזיים. בעודו מתקין את עצמו לשידור קרבי, פניו מפויחות וזקנו לא מגולח, נזף בו יה־יה (בקריצה, כרגיל) ושלח אותו להתרחץ ולהתגלח, כי ככה הוא נוהג גם עם חייליו. כשהתותחים רועמים, השמירה על הופעה מכובדת לא שותקת, אלא אם אין ברירה. ובאותו יום היתה. בתוך תוכו של הקרב היו החיילים של יה־יה מגולחים, וככה הוא רצה שיהיה גם הכתב. זאת היתה, כמובן, טעות קריטית. כתב - ודאי כשהוא בכיר ומוכר - לא מצטלם בשטח מלחמתי כשהוא מסודר ומגולח, ויה־יה שגה מן הסתם כאשר עלב בו. קצינים אחרים בגזרות אחרות הסתובבו כשלצידם כתבים בכירים; יה־יה סחב איתו חייל מושתן מעיתון "במחנה". ואתם כבר יודעים מי צדק." ~ עמנואל רוזן שנלווה ככתב "במחנה" לחטיבת הצנחנים במלחמת לבנון על האלוף יורם יאיר (מקור).
  • "הנה, למשל, הטבח השני בסברה ובשתילה, ימים מעטים לאחר הטבח הראשון. לא היה טבח שני, אך האפשרות עמדה בחלל האוויר בעת שתושבים במחנות ביקשו מהצנחנים שבחוץ להיכנס אליהם. מפקד הגדוד של אביטל התנגד. המח"ט יורם יאיר יחד עם מפקד הפלוגה אביטל ו-6-8 חיילים, נכנסו והתקבלו כמשחררים, בזמן שהמג"ד משתרך אחריהם וממשיך להתרות בהם. ועדת חקירה היתה משבחת את המג"ד. בשטח, נמצא שתעוזתו של יאיר הוצדקה." ~ (מקור).
  • "עם ייה נפגשתי במלחמה עצמה. מהר מאוד הוא נתן לי להרגיש שיש לי עם מי לדבר ונוצר אמון בינינו. ראיתי שמדובר במפקד מקצועי שנותן דוגמה אישית טובה. הפקודות שלו היו שקולות וענייניות. מצד אחד, הוא עשה הכול כדי לשמור על חיי אדם, ומצד שני, הוא דרש שהמשימות יבוצעו כמו שצריך. בזמן הלחימה הוא אִפשר לי לפעול עם הפלוגה כמו שאני יודע, מבלי להפעיל עליי לחצים מיותרים. כמפקד פלוגה, שמחתי שיצא לי להילחם בגדוד שייה היה מפקדו." ~ תא"ל אריק מורן על מפקדו בצנחנים, האלוף יורם יאיר. מתוך הספר "בהם יותר מכול - על סוד ההצלחה של צה"ל" מאת תא"ל אלישיב שמשי, עמודים 104-105.
  • "לא יכולתי לצפות למפקד טוב יותר. מבחינתי הוא היה המג"ד האולטימטיבי. הוא לא נכנע ללחצים מלמעלה והיה בו רצון עז שהגדוד יבצע את המשימות מהר ובצורה מקצועית ועם מינימום נפגעים. ייה הקרין ביטחון רב וידע להפיח רוח לחימה והתלהבות בקרב הלוחמים." ~ האלוף יצחק איתן על מפקדו בצנחנים, האלוף יורם יאיר. מתוך הספר "בהם יותר מכול - על סוד ההצלחה של צה"ל" מאת תא"ל אלישיב שמשי, עמוד 105.
  • "היה לי אמון מלא במפקדים שלי. ייה, המג"ד, היה כריזמטי והרשים אותי בכל שלבי הלחמה. כשראיתי אותו מוביל ראשון כמו ג'ון וויין כזה או קלינט איסטווד, זה נסך בי ובחבריי הרגשת ביטחון רבה." ~ אהרל'ה ריבלין, עורך- דין ירושלמי שלחם כמפקד כיתה בגדוד הנח"ל המוצנח על מפקדו בצנחנים, האלוף יורם יאיר. מתוך הספר "בהם יותר מכול - על סוד ההצלחה של צה"ל" מאת תא"ל אלישיב שמשי, עמוד 105.

קישורים חיצונייםעריכה