יעל דיין

יעל דיין (12 בפברואר 1939 – 18 במאי 2024), סופרת ועיתונאית ישראלית. שימשה בין היתר כחברת הכנסת מטעם מפלגת העבודה, כסגנית ראש עיריית תל אביב מטעם מרצ תל אביב-יפו, ובתפקידה האחרון כיו"ר המועצה העירונית מטעם תל אביב אחת.

על החיים

"אני אף פעם לא מקבלת שהגעתי לקיר. התנועה הזו ש'אין מה לעשות' לא מקובלת עליי."
"היכולת לתרום בתחום הרווחה מהפרט עד הקבוצתי... זה אולי כדי לחיות בשנים שנותרו, בידיעה שהן מוגבלות, בצורה שיש לה משמעות מעבר לעצמי."
"אדם חי מחזורי חיים, ובכל אחד מהם יש שמחה ועצב ושובע ורעב. כל תקופה והאיזון שלה. החלק האחרון של החיים חוסה תחת עצבות כזאת. בשלבי הביניים יש הרבה שמחה. אני רואה את חיי הילדים שלי – מלאים מעורבות, אתגרים אינטלקטואליים וכיף לא נורמלי במשפחתיות שלהם. הדברים הנהדרים נכונים לזמנם. אבל אז מגיע גיל מסוים, שבו החיים מתהפכים לך, וקשה מאוד לקבל את המהפכים האלה. מוות של אנשים קרובים, קשיים בריאותיים, העובדה שבכל היבט את הופכת להיות פחות ופחות מרכזית, במיוחד בחיים של הילדים שלך. כל חייך את בונה אותם לקראת עצמאות ואי תלות, אבל כשהם ניתקים ממך, זה פוצע אותך. במיוחד אם הפרידה מלווה באלמנוּת. ככה זה, העץ אוהב את הפרי, והפרי, מטבעו, נפרד מהעץ ויוצא לדרכו. עבור הילדים זה פשוט, ולהורים נשאר להסתגל. ואני לא אומרת את זה בתוכחה, אני נמצאת בשלב של קבלת הדין. אני מבינה שאני כבר לא דומיננטית, בשום מעגל, אפילו לא בקרב הסביבה הקרובה שלי. אנשים שבאופיים הם בולטים ומנהיגים צריכים ללמוד להתמודד עם האכזבה הצורבת מההסטה שלהם אל השוליים. וזה לא קל." ~ על הזיקנה על רקע מחלת הסרטן שמקננת בגופה (נעמה לנסקי, "ההחמצה שלי", באתר ישראל היום, 18 בספטמבר 2014)
"אני יודעת להודות בטעויות ואני לא מאלה שמתפעלים שכל העתיד לפניהם. אני עם מגבלה שאני מקבלת אותה. הייתי רוצה שהמודעות למחלה תגבר, שיותר מחקר יושקע במחלה. אוכלוסיות ענקיות סובלות ממנה. אני חולמת על כך שיביאו את המשאף האולטימטיבי או את הניתוח חסר הסיכונים שירפאו את החולים. בינתיים, אני לא מתבכיינת ואומרת – תסתכלו עליי ואל תהיו כמוני. זה כל כך בידינו, ומי שרוצה גם תוחלת חיים צריך לקחת אחריות על הבריאות שלו, ולדעת שיש נזקים שגורמים למחלות." ~ על מחלת הריאות הכרונית שלקטה בה ועל המסר שלה לחברה (ד"ר איתי גל, יעל דיין והמחלה: "תסתכלו עליי - ואל תהיו כמוני", באתר ynet‏, 22 במרץ 2010)

החברה הישראלית

"אני לא מיואשת. אני מאוכזבת. בוודאי מאז רצח רבין, אבל כבר לנוכח תוצאות האירועים ב־1967. מדובר באכזבה בונה, שמעודדת להמשיך ולהשקיע, כדי לא לשקוע. לכן עד היום אני שותפה למפגשים ולפגישות ולחשיבה ולהפגנות ולפעילות פייסבוק. אני שומרת על דיאלוג ועל ניסיון לבנות משהו יחד. האופק מצטמצם, אבל אני עדיין חושבת שאי אפשר אחרת. אני גם חשה את מה שקורה מסביב. אנשים צעירים שלא רוצים להיות כאן. שבפועל עוזבים כי הם לא יכולים להיות פה יותר. זה כן מייאש כי מדובר באנשים טובים. היום יש משהו בהוויה כאן שדוחה אנשים! מייאש אותי לראות את הייאוש של אחרים. אבל אני לא שותפה לתחושה שמדובר בפסק דין סופי! אז יש אכזבות ויש ניסיונות עיקשים, ולפעמים פאתטיים, של אנשי שמאל ותיקים ועקשנים כמוני. כמו לבוא לכל הפגנה של השמאל כאילו זאת ההפגנה הראשונה. התחושה היא ששורות השמאל מתרוקנות בהדרגה. משהו לא עובד נכון. משהו לא עובד נכון במוביליזציה של אנשים. יש בעיה של מנהיגות, אין ספק. יש לשמאל מנהיגות רוחנית, אינטלקטואלית, אבל אין לו כרגע דמות פוליטית שיכולה להגיד 'אחריי' ולמלא את הכיכר. גם הפיצול בשמאל והזליגה של אנשי שמאל מובהקים למפלגות המרכז לא תורמים. בהיבט המדיני והפוליטי, כמו בהיבט של חיי האישיים והפרטיים, אולי היה משמח יותר לכתוב רומן, ולא ספר אוטוביוגרפי, כמו שכתבתי. ברומן את יכולה להחליט איך ייראה הסוף ולהכניס יותר שמחה, לפחות בחלק מהדמויות והאירועים. אבל בכל היבט יש בי עדיין שמחה ואופטימיות. לא אהיה שרויה עד סוף ימי חיי בעצב." ~ על המשבר החברתי והפוליטי שעובר על החברה הישראלית מאז רצח יצחק רבין ב־1995 (נעמה לנסקי, "ההחמצה שלי", באתר ישראל היום, 18 בספטמבר 2014)

על משה דיין

"פחד במובן של יראת כבוד. לא פחדתי שיכה אותי או שיצעק עליי, אלא היה בי הרבה מאוד כבוד כלפיו. הוא היה מאוד סמכותי, גם כלפיי, וכשלא הסכמנו על משהו, נותר מין מטען כזה, שהוא צודק ואני לא. אחר כך הדברים השתנו. אני בגרתי, והיחסים הפכו לחברות. כאלה שהספיקו קריצה או מבט חטוף כדי להבין זה את זה. וכן, אני הייתי שותפת סוד לעניינים שבחייו האישיים, בלי שהייתה לי בחירה אלא לדעת את הדברים האלה שהפיל עליי. בשנותיו האחרונות משהו ביחסי הכוחות בינינו שוב השתנה, הוא היה מבוגר ולא בריא. בסוף ימיו לא היו הבדלי מעמדות בינינו, ולא הייתי תלויה בו בשום צורה. אבל נשארתי קרובה אליו מאוד. אני מניחה שהכינוי הזה ('הבת המועדפת') בסך הכול נכון. הייתי הבכורה, נולדתי לפני שאבא נפצע ותמיד היו לנו תחומי עניין משותפים, כמו הנושא הפוליטי או אהבת השירה, שאותה הוא חלק איתי, ולא עם אודי ואסי." ~ על מערכת היחסים שלה עם אביה – משה דיין (נעמה לנסקי, "ההחמצה שלי", באתר ישראל היום, 18 בספטמבר 2014)

על אסי דיין

"היה לו יחס אמביוולנטי כלפיי. דיברנו הרבה, אבל לא הייתי אף פעם בדירה שלו, למשל. הוא בחר מתי להיות קרוב אליי ומתי להיות רחוק. היו לו התקפים שבהם הוא השמיץ אותי ואת אחי אודי ואת אמא שלי. הוא נהג להגיד שאנחנו לא שווים, ושהוא גאון. הוא הפך להיות כמו אש, שמתרחקים ממנה כדי לא להיכוות. והדברים היו קשורים בעיקר בצריכת הסמים שלו. זה לא היה אסי האמיתי. המשכתי בקשר איתו כי היה תמיד התירוץ, שאסי לא בשליטה. שמעורבים פה חומרים כימיים. בעניין הזה זכרתי שצריכת הסמים שלו היא חלק משרשרת ארוכה של ניצול ועבירות על החוק, ולכן ניצלתי את המעמד הציבורי שלי כדי לפנות לגורמי המשטרה ולדווח להם על דברים שידעתי. אסי מעולם לא ידע את זה. הוא היה הורג אותי אם היה יודע. לאסי כבר היה קשה לעזור. היו מנצלים אותו בכספים, ולא פעם זה היה מגיע לאמא שלי, שנדרשה לסייע לו כלכלית. לפחות אני יודעת שמדי פעם טיפלתי בשרשרת הנוראה הזאת, והמעורבות שלי הובילה לכמה וכמה מעצרים. לאמא שלנו הוא היה התינוק, ולימים, בשנותיו האחרונות, הילד החולה. מרכז הדאגה, העיסוק, הסיעוד והדמעות. הכוח ניתן בידיו להחיות או לשבור אותה, והוא התפנק וניצל וכאב איתה. כמונחי גורל הם פסעו יד ביד, נופלים וקמים. היא זקופת קומה, והוא שחוח. אם ובן חשוכי מרפא, לביאה אצילית ביופייה ובזקנתה, וגור אריות מדמם המשאיר טביעות כפותיו, זורה פירורי זהב. קשה לתאר את מה שעשה מותו של אסי לאמא שלי – הצמידות ביניהם הייתה הדוקה. זה גזל ממנה חלק גדול משמחת החיים ומהרוח החיובית שהייתה בה. היא האמינה בו וקיבלה את המחלה שלו ואת הבעייתיות שלו. דבר לא סייג אותה ממנו ולא גרם לה להפסיק להרעיף עליו כמויות של אהבה, בצורה מפחידה כמעט. אישה בת 97 וגבר בן 67 מקיימים קשר שבו התלות שלו בה שוברת לב, והנכונות וההתמסרות שלה לתלות הזאת היא מוחלטת. וזה מפחיד, כי זה בטח לא מהדברים השגרתיים שרואים ביחסים בין אם לבנה." ~ על מערכת היחסים הסבוכה שלה עם אחיה – אסי דיין (נעמה לנסקי, "ההחמצה שלי", באתר ישראל היום, 18 בספטמבר 2014)